טוב טעם ודעת קנ

זה כמו מגופו אבל בעלמא הוי כן כמ"ש הט"ז ומג"א, וא"כ ק"ו דמה אפי' בהוחזק דבר זה ומצינו בו ג' לא חיישינן לשמא יש שם יותר לאסרו מכ"ש היכא דלא ראינו בזה כלל רק דהוי מיעוט המצוי דאין לחוש לזה ולהצריך בדיקה. ומה"ט הי' נראה באמת דלא כדעת הפמ"ג שכתב לבדוק בבר אווזות אחר בועות כיון דהוי מיעוט המצוי ומדמה זה לריאה, ואין לו דמיון כלל, דבבר אווזות הוי רק מכח תולעים הבאים מעלמא משא"כ בריאה דהוי מגופה, ובפרט דשם תלוי במעשה ואימור לא נעשה מעשה ולא באו התולעים לתוכה וכל דבר התלוי במעשה אמרינן אימור לא נעשה מעשה והרי אפי' ברובא דתלוי במעשה לא חיישינן מכ"ש למיעוט התלוי במעשה, ואפי' אם נחמיר כדעת הפמ"ג בבר אווזות היינו דעכ"פ אין החשש מכח התולעים רק מכח הבועות והרי עיקר החשש נקיבת המעיים הוי מגופה לכך י"ל בתר בתרא אזלינן דהחשש לנו לא הוי על התולעים רק אולי יש שם בועות ונקבים והרי זה הוי מגופו והוי הריעותא מגופו, אבל בנדון דידן אין הטריפות מצד גוף הכבד כלל רק מכח חשש שיש בו תולעים זה ודאי הוי ריעותא מעלמא ואף הפמ"ג מודה דאין לחוש בזה למיעוט המצוי. ובסברא הנ"ל יש ליישב קושית התוס' ביבמות דף ל"א ד"ה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת שהקשו מספק דרוסה דלא אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת בנולד לה ריעותא מחיים וכעת ראיתי דא"ש ג"כ עפ"י סברא הנ"ל דהתם בספק דרוסה נהי דהדורס הוי גוף אחר מ"מ עיקר החשש בזה דשדי זיהרא ושדא תיכלא בכולה והוי ניקבו המעיים וכדומה א"כ הוי הריעותא מצד גופו וכיון דמגופו הוי החשש איסור שמא ניקבו האברים שנקובתן במשהו וגם איסור אמ"ה הוי מגופו לכך נהי דאין מחזיקין מאיסור לאיסור לעשותו כודאי איסור מ"מ מהני חזקת אבר מן החי לסלק חזקת היתר והיינו כיון דבלא"ה הוי הריעותא מגופה וקליש לי' חזקת היתר לכך אם מצטרף עוד דנולד ריעותא מחיים דיש חזקת איסור אמ"ה נהי דאין מועיל להחזיק בחזקת איסור מהני עכ"פ לקלקל החזקת היתר, וכיון דבלא"ה הוי ריעותא מגופו וגם חזקת אמ"ה הוי מגופו מהני חזקת איסור זה להורע כח החזקת היתר דאיסור השני בהצטרף עוד ריעותא דהוי הריעותא מגופה. וכללא הוא כל היכי דהוי ריעותא מגופה לא מהני חזקת היתר אם נולד ריעותא בזמן האיסור מכח דהוי נמי מגופו אך ביבמה לשוק דאין הריעותא מגופה רק דהיבם אסרה ובאיסור אשת איש הבעל אסרה ובשני גופין מחולקין אין מחזיקין מאיסור לאיסור כלל, וכח חזקת היתר אלים בזה כיון דאין ריעותא מגופה ואף דנולד ריעותא בזמן חזקת איסור אזלינן בתר חזקת היתר וז"ב ונכון לפע"ד. והנה עכ"פ לדינא נראה כמ"ש דבכה"ג כל דאין הריעותא מגופה רק מכח ד"א אין לחוש למיעוט המצוי וכיון דבלא"ה מה דחיישינן למיעוט המצוי אינו רק מדרבנן דהרי עיקר ראיות הרשב"א הוי מטרפות הריאה וידוע דזה הוי מדרבנן וא"כ כל מה דצריך בדיקה במיעוט המצוי הוי רק דרבנן וממילא בדרבנן שומעין להקל. לכך נראה ברור דא"צ לבדוק בזה בסתמא. ועיימ"ש בתשובה בזה לק"ק פרעמישלאן בדין חצר הכבד שנסרך כתבתי שם כיוצא בזה. והנה אפילו בידוע שיש שם הני תולעים הי' נראה לצדד היתר הן אמת דמפורש בש"ס הני קוקאני דכבד אסירי מכח דעיילי בחיים מיהו זה דוקא אם חזינן דהתולעים הם קיימים ועומדים אבל בהני תולעים שכתב רו"מ דאם נתקרר אז התעיף עינך בו ואינם, בזה נראה דאין זה מעלמא רק הם מגוף הכבד הנעשים כך והרי זה דומה לשליל הניתר במעי בהמה בשחיטת אמו ועיין בש"ס וב"י בסי' פ"ד. ואפי' אם הוי מעלמא כיון דחזינן דנשתנו ונעשין לבשר הכבד יש לסמוך על דעת רבינו יונה בנבלה הנהפך לדבש שמותר ואף דהמג"א הקשה עליו בסי' רט"ז עיין בחק יעקב סי' תס"ז שמתרץ זה וגם אני בחבורי ספר החיים ישבתיו א"כ ה"נ הוי נשתנה לדבר המותר, ובפרט דאטו הוי ודאי דמעלמא אתי כונת הש"ס הוי רק לספק דלמא אתי מעלמא וספק תורה לחומרא ולכך תינח היכי דלא נשתנו אבל בנשתנים לבשר הכבד ממש הוי ס"ס דלמא מניה גופיה ואת"ל מעלמא דלמא נשתנה נמי מותר כדעת רבינו יונה ולכך במקום הפסד הי' נראה להתיר אפי' הכבדים דחזינן דהוי בהו כן. אך זה אני אומר להלכה ולא למעשה עד שיצטרף אחד מגדולי המורים ובפרט כי זה אינו שכיח סביבותינו ולא אוכל לשפוט למראית עין בהם ועכ"פ לבדוק אחריהם בסתמא כדאי כל הנ"ל שלא לחוש לזה בסתמא. זו"ז אין להאריך מחמת הטרדא מאוד. דברי ידידו וכו' תשובה קסד לק"ק אומין להרב מו"ה אברהם מו"צ דשם. הנה ע"ד שאלתו וזה לשונו, כי במחנינו והסביבות נמצא שגדל במי נהר כמין כנים קטנים. כמעט אין נראים לעין רק לעין השמש נראים רצוא ושוב בתוך המים ואי אפשר לסננם מחמת קטנותם וכו'. ידידי זה לא חדש לי וכבר נשאלתי על זה זה איזה שנים מכבר מק"ק בארדיטשוב והשבתי פעמים להיתר והוא כתוב בחיבורי מהדורא זיין שלי ליו"ד סי' ר"א ולק"ק טולטשין בחיבורי הנ"ל כתבתי בקצור להיתר, ואעתיק לו בסוף הדבור אי"ה ושם כבר הרגשתי בהיתר זה דבבא לעולם ע"י תערובות בטל, ומה שרצה חכם אחד להתיר מתשובת הרשב"א ח"א סי' רנ"ט יפה דוחה רו"מ דכאן לא שייך טעם הרשב"א דלא נתנה תורה למה"ש דברוב מקומות יש מים בלי תולעים כאלו, והנה גם ההיתר הזה לומר דבבע"ח נמי כשבא לעולם ע"י תערובת בטל, כעת ראיתי ראיות להיפוך, אחד מדברי התוס' בביצה דף יו"ד ע"ב ד"ה איכא חד דמערב בהו שכתבו דאינו בטל משום דבע"ח חשיבי ולא בטלו או דהו"ל דשיל"מ, והרי התם קודם יו"ט היו הכל מותרין רק ביו"ט חל על אינן מזומנין איסור מוקצה וא"כ אם נתערבו קודם יו"ט חל האיסור בתערובת ולמה אינו בטל ואף דלנו לא נודע אימתי נתערב שוב הוי לי' ספק אימתי נתערב, ואפשר קודם י"ט נמי הי' לו להיות בטל כמ"ש ביו"ד סי' ק"א באם הוי ספק אם הוי דבר חשוב בטל ויהי' מוכח דאף כשנולד בתערובת אינו בטל ועוד ראיה יותר מתמורה דף למ"ד באחד נטל עשרה ואחד נטל תשעה וכלב וכו' וקשה למה העשרה אסורין לבטל ברובא, ואין לומר דבע"ח חשיבי ולא בטלו דהרי בא לעולם ע"י תערובת ומוכח דגם בכה"ג לא בטל, ועוד ראיה מסוף מעילה דף כ"א ע"ב שהקשו התוס' שם דלבטיל ברובא וכתבו דאין לומר דהו"ל דשיל"מ דדרבנן הוא ולמה לא הקשו יותר כיון דהוי בעולם ע"י תערובת בטל, מוכח דס"ל דדשיל"מ אפי' בבא לעולם ע"י תערובת אינו בטל וכן מ"ש אח"כ דמטבע חשוב ולא בטיל והרי בא לעולם ע"י תערובת, ונהי דמשמע דס"ל דמטבע מן התורה אינו בטל ובחיבורי ספר החיים הארכנו בזה בעזה"י, עכ"פ הרי כיון דתקון רבנן כעין של תורה תיקון א"כ גם בדרבנן אינו בטל, ומוכח להיפך מדברי הפוסקים המקילין בבא לעולם ע"י תערובת. מיהו במים הנ"ל נראה להיתר מיתר הטעמים שכתבנו בתשובות הנ"ל ואעתיקם לו בעזה"י: והנה בהיותי בזה לא אמנע מלהודיע לו מה שעלה ברעיוני כעת במ"ש התוס' שם דמטבע חשוב ולא בטל, והרי זה נמי דרבנן. ונראה הכונה כך דהנה תחלה כתבו דאין לומר דהוי לי' דשיל"מ דהרי הוי דרבנן. והנה יש לומר דמה דדשיל"מ הוי רק דרבנן, דהנה היתר בהיתר מן התורה אינו בטל כדמוכח מדם הפר ומדם השעיר לרבנן דמין במינו בטל, רק מה דדשיל"מ אינו בטל הוי רק דרבנן, היינו דמן התורה אזלינן בתר השתא והשתא הוי איסור לכך בטל מן התורה, רק רבנן החמירו דאזלינן בתר בסוף, והנה הא דדבר חשוב אינו בטל הוי נמי רק דרבנן היינו מטעם דמן התורה נהי דעתה קודם התערובת הוי דבר חשוב מ"מ כשיתבטל לא יהי' דבר חשוב לכך בטל לי' אבל מדרבנן אזלינן בתר השתא כיון דהשתא הוי דבר חשוב אינו בטל, ועיין ה' חנוכה סי' תרע"ג שם מחלוקת הת"הד והט"ז כעין זה, וא"כ תינח בעלמא אבל היכי דהוי דבר חשוב וגם דשיל"מ א"כ בזה מן התורה אינו בטל ממ"נ אם נלך בתר השתא הו"ל דבר חשוב, ואם נלך על אחר הביטול שוב הוי יש לו מתירין אח"כ והיתר בהיתר אינו בטל מן התורה, וזה כונת התוס' דכתבו דמטבע חשוב וגם הוי לי' דשיל"מ כמ"ש תחלה לכך מן התורה אינו בטל ודו"ק, אבל בעלמא כגון מטבע של איסור דאין לו פדיון וכדומה מודים התוס' דהוי רק דרבנן ומן התורה בטל ודו"ק. ויותר אין להאריך. דברי ידידו וכו': תשובה קסה לק"ק בארשטשוב להרב אב"ד מו"ה מענדל נ"י. הנה ע"ד שאלתו אשיבהו בקצרה, הנה בדברי החיטין לפסח שהכשיר רו"מ יפה הורה דהרי מבואר בש"ע סי' פ"ד דחיטין מתולעים מותר לטחון ברחיים ואף הש"ך החולק שם מודה דאם אין הרוב מתולעים מותר לטוחנן וכאן שרו"מ עשה כמה בדיקות בודאי לא היו רובן מתולעים ובודאי מותר לטחנן, ואפי' האוסרים שם מיירי במקום דאין דרכם לרקד הקמח אחר הטחינה אבל בחיטין דפסח הכל מרקדין הקמח אחר הטחינה בודאי אם היה רואה איזה תולעת כל דהו הי' מרגיש בו, וכן אח"כ בשעת עשיית המצות שעושין אותם דק מאד ודאי היו מרגישין אפילו תולעת כל שהוא ודאי כדין הורה להיתר: ובדין העוף שבשעת שחיטה שמעו איין קנאק גיטאהן ואחר שחיטה ראה רו"מ באגפיים שלה ולא הי' בהם שום