טוב טעם ודעת קמח

כי ידיו רב לו בש"ס ויש לו ידיעה הרבה בש"ס ולמה אינו שומר ללמוד גם דברי הפוסקים והש"ע להיותם על זכרונו כי אם היה בקי בש"ע לא הי' כותב כן כי הנה תנאי שקלת מעלמא הלא זה הדבר מבואר בש"ע יו"ד סי' ט"ז בנכרי שאמר לפי תומו אחר שמכרם שהם או"ב אינו נאמן לאחר שיצאו מת"י ועיין שם בש"ך וט"ז א"כ מפורש דאינו נאמן להחמיר כלל, וכן עיין בש"ך סי' קכ"ז ס"ק כ' ד"ה ולענין עדות העכו"ם וכו' ג"כ מפורש שם דאין לו נאמנות כלל ואינו עושה ספק בדבר, והנה מלבד זה מה שרצה רו"מ לחדש דמסלפ"ת להחמיר נהי דאינו נאמן מ"מ ספק משוי ליה הנה מלבד מה דהוי נגד דעת הפוסקים הנ"ל שהבאתי, אף לולי דבריהם הוא נסתר מן הש"ס דב"ק דף קי"ד ע"ב ממה דפריך שם ואכתי דאורייתא לא והא כי אתא רב דימי וכו' עד והשיאה רבי על פיו לכהונה וכו' ומאי פריך נימא הרי שבויה יש לה חזקת היתר דמעיקרא היתה כשרה לכהונה וספק אם נפסלה וראויה לאוקמא אחזקת היתר רק אם לא העיד לפי תומו אז כיון דרוב נכרים פרוצים בעריות הוי רוב להיפך ועדיף מחזקה לכך אסרוה לכהונה אבל אם יש מסלפ"ת כיון דעכ"פ מסלפ"ת ספק משוי לי' איתרע הרוב ושוב מוקמינן אחזקת היתר וממילא מותרת ומאי דקאמר ר"א אין מסלפ"ת נאמן אלא בעדות אשה היינו בדליכא חזקת היתר או להיפוך חזקת איסור כגון בעדות אשה בזה אינו נאמן רק בעדות אשה. ועוד מאי פריך שם מתחלה מהך ברייתא דהוציאוני מבית הספר והפשיטוני את כתנתי וכו' ולמה לי' לתרץ בתרומה דרבנן, לו יהא בתרומה דאורייתא נמי א"ש דהרי יש לומר דמה דבעינן הוציאוני מבית הספר היינו לאפוקי דלא ניחוש דלמא עבד הוא וכו' וא"כ מאי קושיא נימא דמיירי שהיו עדים שראוהו תחלה אוכל בתרומה רק שבזה לא הוי די דהי' חשש דלמא עבד הי' ונשתחרר לכך צריך לספורו לפי תומו שהוציאוהו מבית הספר ומוכח דלא הי' עבד, ובזה כיון דיש לו חזקה דמעיקרא שמתחלה הי' אוכל בתרומה לכך די במסלפ"ת דעכ"פ ספק משוי ליה והדר מוקמינן ליה אחזקה דמעיקרא ולעולם מיירי בתרומה ד"ת. מיהו זה יש לדחות די"ל כיון דמעלין מתרומה דאורייתא ליוחסין והרי ליוחסין אין לו חזקת היתר א"כ היאך מהמנינן ליה, אך קושיא הראשונה ודאי קשה. ובע"כ מוכח דהיכא דמסלפ"ת אינו נאמן אפי' ספק אינו משוי ליה ואין חילוק בדבר רק אי מהימן מהימן לגמרי ואם לא הוי כמאן דליתא, ואינו דומה לפסולי עדות שכתב הפ"י בפ"ב דכתובות דספק עכ"פ משוי ליה ומדברי הפוסקים הנ"ל ודאי דמוכח דהוי כמאן דליתא. ומה שהקשה רו"מ על הש"ס פרק בתרא דיבמות שמביא שם רב יוסף ראי' דמסלפ"ת אינו נאמן היכי דהוי להשביח מקחו ממשנה דהאומר של ערלה הם ושל עזקה הם וכו' והקשה רו"מ דמה ראי' התם הוי להחמיר והניח בקושיא, ואם הי' רואה רו"מ דברי הפוסקים הנ"ל לא הוי מקשה מידי דהרי התם מיירי דעדיין הם בידו וא"כ יש לו מגו דאי בעי קליה ולמה לא יהי' נאמן בע"כ מכח דיש לומר להשביח מקחו אומר כן וא"כ מוכח דהיכי דיש סברא דלהשביח מקחו אין לו נאמנות, ומכ"ש היכא דאין לו מגו דאינו נאמן היכא דיש לומר להשביח אומר כן. והן אמת דמריש הוי קשיא לי דתינח להרשב"א וסייעתו שהביא הש"ך בסי' ט"ז אבל להרא"ש ומרדכי שם דס"ל היכי דיש לו מגו אף דלהשביח מקחו אומר נאמן, וא"כ בע"כ דהך משנה בנכרי שאומר של ערלה הם מיירי לאחר שיצאו מת"י בענין שאין לו מגו וא"כ בזה שפיר קשה מנ"ל לרב יוסף דלהשביח מקחו אינו נאמן. ועלה בדעתי לומר די"ל דאין לו עתה מגו ומ"מ כיון דהוי בידו בשום פעם עדיף משאר נכרי וראוי להיות נאמן לפ"ח ובפרט להחמיר, ומה דאמרינן דלהחמיר אינו נאמן במסלפ"ת היינו היכי דלא הוי בידו בשום פעם אבל היכי דהוי בידו בשום פעם נאמן אפי' להחמיר רק כיון דהוי להשביח מקחו אינו נאמן והוי נראה דהרשב"א והרא"ש לטעמייהו אזלי. דהרשב"א לשיטתו דס"ל בסי' קכ"ז דפועל גרע מעד דעלמא וס"ל דמה דהוי בידו בשום זמן לא הוי מעלה בשום מקום וממילא מוכח מן הש"ס דיבמות דהיכי דהוי להשביח מקחו אפי' יש לו מגו אינו נאמן דאל"כ מה ראי' מייתי רב יוסף כמובן. אבל הרא"ש לשטתו דס"ל דפועל עדיף מעד דעלמא וס"ל דזה הוי מעלה מה דהוי בידו בשום פעם לכך ס"ל דהמשנה מיירי לאחר שיצא מת"י ואעפ"כ מייתי ר"י ראי' שפיר דבלא"ה הי' ראוי להיות נאמן מכח דהוי בידו בשום זמן, אבל היכי דהוי עתה בידו ויש לו מגו יש לומר דנאמן אפי' היכא די"ל להשביח מקחו. כן עלה ברעיוני לפום ריהטא, אך אחרי שובי נחמתי כי ראיתי שא"צ לזה כי המעיין בש"ך סי' קכ"ז בלא"ה א"ש דטעם הרא"ש דפסק כרשב"ג דס"ל להחמיר נאמן ועמ"ש בש"ך סי' קכ"ז בשם המרדכי והגמי"י וא"כ גם להרא"ש מיירי המשנה בענין דיש לו מגו אעפ"כ אינו נאמן מכח די"ל להשביח מקחו. וכוונת רב יוסף בהראיה עי"ש בש"ך סי' קכ"ז. מיהו ארווחנא בדברינו הנ"ל לפרש כונת התוס' דבכורות דף כ"א ע"ב ד"ה אשתבוחי משתבח וכו' שכתבו ויש ללמוד מפירושו דעכו"ם אפי' מסלפ"ת אינו נאמן דלהשביח מקחו אומר כן עכ"ל והוא תמוה למה להם ללמוד מפירושו הרי משנה מפורשת הוא בנכרי האומר של ערלה הם ואין לומר כיון דיש פלוגתא הביאו ראיה דקיי"ל כמאן דאוסר א"כ אין ראי' מרש"י דרש"י בא לפרש רק המשנה וי"ל דאתיא כמאן דאוסר ולדינא אפשר דהלכה כמאן דמיקל, אך לפי הנ"ל א"ש דמן המשנה לא הוי ראיה די"ל דמיירי באינו בידו עתה ומ"מ לולי דלהשביח מקחו הי' נאמן אבל היכי דהוי עתה בידו י"ל דנאמן לכך כתבו שפיר דמפרש"י מוכח דאף כשהוא עדיין בידו נמי אינו נאמן היכי דהוי להשביח מקחו וא"ש ודו"ק. ועכ"פ לדינא בנ"ד היכי דיצא מת"י ואין לו מגו ולא שייך להשביח מקחו להרשב"א וסייעתו אינו נאמן בודאי ומהרא"ש אין ראיה לכך ודאי למעט בפלוגתא עדיף ולכ"ע אינו נאמן בזה לאחר שיצא מת"י וכדעת הש"ך בסי' ט"ז. ובפרט דהוי מלתא דרבנן דמן התורה בטל בששים רק דהוי בריה וזה הוי רק דרבנן והספק נולד לאחר שנעשה דרבנן כיון דהוי כבר בתערובת לכך הדבר ברור דהקמח מותר. והנה מה ששאל רו"מ אם הי' אסור אם מותר למכרו לנכרי. הנה אף דאין נ"מ כאן מ"מ נ"מ לעלמא אם היה אומר קודם שיצא מתחת ידו וכדומה מ"מ הי' נראה דלמכרו מותר לפמ"ש בתשובה אחרת לק"ק טרנאפל לצדד להקל לפמ"ש הכו"פ דמילבין לא הוי בריה דלא הוי איסורו מתחלת ברייתו רק כשפירשו, והחו"ד הקשה עליו מג"ה ובאמת יש לחלק דהתם לא נקרא שמו גיד עד שיצא לאויר העולם דמקודם הי' כבשר, אבל התולע קודם שפירש נמי נקרא שרץ, לכך י"ל דלא הוי איסורו מתחלת ברייתו, אך בלא"ה פוסקים החולקים על הכו"פ ס"ל דגם זה קודם שפירש לא נקרא על שמו רק על שם הקמח או הפרי ולא חל עליו שם בפ"ע רק כשפירש וזה נקרא מתחלת ברייתו, ולכך י"ל תינח בשאר פירות בתלוש דנאסר כשפירש מיד אבל מילבין בקמח לדעת הפר"ח דס"ל דבקמח אינו אסור רק כשפירש לחוץ אבל מה שבתוך הכלי לא נקרא פירש ומותר א"כ לפ"ז כיון דאף בפירש מן הקמח נמי הי' לו שעת הכושר עד שיצא לחוץ והאי כבר הוי שמו עליו בפ"ע וא"כ לא הוי איסורו מתחלת ברייתו לכך אפי' כשיצא לחוץ יתבטל בסמ"ך. ונהי דלא קיי"ל כהפר"ח בקמח מ"מ היכי שיש עוד צד להקל והכו"פ מיקל בלא"ה במילבין וגם דעת האו"ה בד"מ סי' ק' דבריה בטל שלא במינו לכך יש לצרף לזה היכי דהוי עוד צד להקל וא"כ ה"נ כיון דלענין למכרו לנכרי אינו רק חשש בעלמא והיכי דיש עוד הרבה צדדים להקל מיקל הש"ך ביו"ד סי' נ"ז ה"ה נמי בכה"ג נראה להקל בזה במכירה לנכרי אפי' הרבה יחד. כנלפע"ד בזה. ומחמת אפס הפנאי ורו"מ ביקש להשיבו תיכף לזה כתבתי זה המעט ועוד חזון למועד: והנה מה שחזר וכתב רו"מ שהמעשה לא היה כאשר כתב תחלה רק דעדיין לא נתן הנכרי הקמח לישראל רק הישראל נתן המעות אבל עדיין לא משך רק שני סאין וחצי ואח"כ סיפר לפ"ת ואח"כ משך הישראל את הנשאר עכ"ד. והנה זה פשוט דקודם שיצא המקח מת"י נאמן דאי בעי קלייה. ומ"ש רו"מ דדין זה תליא בדין פלוגתת הסמ"ע והש"ך בחו"מ סי' קצ"ד אם מעות קונות בישראל מנכרי, יפה דחה זה בעצמו דאפי' אם קונה מ"מ סוף סוף יש לו מגו דאי בעי קלייה כיון שהוא ת"י ואף דאז הוי מוכרח להחזיר המעות הרי גם בכל מקום דאמרינן אי בעי קלייה הרי הוי מפסיד עכ"ד. אך אכתי יש לעיוני דהרי אמרינן בש"ס דמודה מקצת אין לו מגו דכ"ה דאשתמוטי משתמיט והכופר במלוה כשר לעדות מה"ט דאשתמוטי קמישתמיט ואפי' שהמעות בעין י"ל דצריך להוציאן כמ"ש בפוסקים, וא"כ ה"נ בשלמא כשעדיין לא קבל המעות יש לו מגו דאי בעי קלייה כיון דא"צ להחזיר עדיין דבר, אבל כעת שכבר קיבל המעות א"כ י"ל דאין לו מעות להחזיר מיד וא"כ איך שייך לומר אי בעי קלייה הרי אם ישרפנו יצטרך לשלם ואולי אין לו מעות. גם יש לעיין דבשלמא התם באו"ב שכל המקח בידו הוי שפיר מגו דאי בעי קלייה אבל בזה כיון דעכ"פ כבר קיבל ב' סאין וחצי א"כ על מה שכבר נתן הנכרי אין לו מגו וא"כ עתה שבא לאסרו בטענת שיש בו מילבין הרי אוסר הכל ואם יהי' קלייה הרי זה שכבר מסר לישראל לא יוכל לשרפו וא"כ הוי כמו מגו לחצאין, גם יפול לכאורה בדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, מיהו כד דייקינן כל זה אינו דהנה מה דכתבו הפוסקים הטעם דאי בעי קלייה אי לא מזבין לה אינו מטעם מגו חדא דהרי י"ל אם ישרפנו יפסיד הכל, וגם אם לא מזבין לה הרי י"ל דצריך למעות. אך הכוונה לא בתורת מגו רק כיון דקיי"ל דבעלים נאמנים על שלהם