טוב טעם ודעת קמה

לחוש שמא יש שם גוף הברי' ובאלף לא בטל, ובע"כ מוכרחין אנו לפרש כן, שהרי מפורש בסעיף ט' בש"ך ס"ק כ"ט דמה שמותר באם א"א לבדוק היינו רק בפירות שדרכן להתליע אבל מ"מ לא ידענו שהתליעו ממש אבל פרטיים במדינה זו שהוחזקו בכך הוי ודאי לא ספק, והביא ראי' גם מתשובת מהרמ"ל והפ"מג בש"ד ביאר יותר הלשון וז"ל וכ"ז בדבר שדרכן קצת להיות מתולעים אבל דברים שמצויין בהם בודאי לא הוי ס"ס וכו'. וא"כ איך התיר הצ"צ אפילו בהי' ידוע שרובן מתולעים ממש ובע"כ כמ"ש דהוא מיירי בענין דליכא חשש גוף התולע בתוכו אבל היכי דיש לחוש דיש שם גוף התולע אסור. וא"כ הוא ממש פאווידל"א שלנו שהפלומין שלנו מוחזק בודאי בתולעים ולא ימלט שבהרבה פלומין לא יהי' בהם עכ"פ קצת מתולעים ולכך אין כאן רק ספק אחד שמא נמוח ואסור, ומה שהחמירו בספק זה אף דבריה דאינה בטילה הוי רק דרבנן מ"מ לא הוי ספק דרבנן, או מכח דהוי ספק דרבנן באתחזק איסורא, או אפילו להמקילין בזה מ"מ הוי כדין כל שגוף הספק הוי בשל תורה ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן לא אמרינן ספק דרבנן להקל. והנה אין לומר דאכתי הוי ס"ס שמא נעשה הפאווידל"א בשנה העבר וברי' כזו אינה מתקיים יותר מיב"ח וכבר הוי כעפרא, זה אינו דהוי משם אחד כיון דמה דהוי מותר אחר י"ב חודש הוי מטעם דנעשה עפרא ונמוח וא"כ הוי רק חד ספקא שמא נמוח או לא, ועוד דבזה משימין בו דבש, ודבש דרכו להעמיד דברים השלימים הבאים לתוכו כמ"ש סעיף י"ב במרקחת וא"כ היינו ממש דין מרקחת, ואף דשם כתב רק יש להסתפק אם דבש מעמיד או לא מ"מ אין זה ס"ס דהוי משם א' אם נמוח או לא, ותדע דאל"כ גם במרקחת הוי הך ס"ס ובע"כ דמשם א' הוא, וא"ל דאולי לא נעשה הפאווידל"א רק אחר י"ב חודש. ז"א דזה ידוע דאין דרך לעשות פאוויד"לא רק מפלומין לחים תוך י"ב חודש וא"כ ליכא רק ספק אחד שמא נימוח, מיהו יש לדייק אלשון תשובת הרשב"א שממנו מקור דין זה בסעיף י"ב דמרקחת שנפלו לתוכו נמלים דיש לומר דהדבש דרכו להעמיד בתוכו דברים השלימים, ויש לדייק למה נקט דינו במרקחת שנפלו לתוכו נמלים הוי לי' למנקט דינו באם עשה מרקחת מפירות מתולעים והשהא אותם יב"ח דאסורין מחשש שהדבש דרכו להעמיד דברים השלימים וכו'. מזה נראה לכאורה דהרשב"א מודה דהיכי דנתבשל ויש לספק שמא נמוח מותר מטעם ס"ס שמא אין דבש דרכו להעמיד ושמא כבר נימוח בלא"ה ורק בנפלו בו אח"כ נמלים כיון דלא נתבשל כלל שוב אין לספק כלל בנמוח רק מכח דכבר עברו יב"ח בספק אחד מחמיר ומוכח דס"ל דזה לא הוי משם אחד, וי"ל בטעמא דספק א' מתיר יותר מן האחרון דספק שמא נימוח אינו מתיר רק התבשיל אבל גוף התולעת אף שנימוח אם היינו מכירין אותו אסור הוא אבל אם הוי אחר י"ב חודש ואין דרכו של דבש להעמיד הוי כבר כעפרא בעלמא ואף גם התולעת גופו מותר ולכך לא הוי משם אחד, גם יש לדון בזה דיש לומר דדוקא מרקחת דהוי רובו דבש בזה יש לומר דדרכו להעמיד דברים השלימים ואף בזה מסופק הרשב"א אבל בפאוויד"לא ידוע דעיקר הוא הפרי והדבש הוא מועט מן הפרי ובכל דבר הולכין בתר רובא לכך בזה אין ספק שאינו מועיל לקיים דבר שאין בו עצם והדר הוי לי' ס"ס שמא קודם יב"ח נעשה ושמא כבר נמוח ומשם אחד לא הוי מטעם הנ"ל דספק אחד מתיר יותר מחבירו. וא"ל דאין דרך לשהות הפאווידל"א יותר משנה שהוא מתקלקל בימות הקיץ ומסתמא לא השהא אותו כל כך, ז"א דכבר כתב הט"ז במעשה דראזינקיס להוכיח דאף בכה"ג בדבר שאינו מצוי דהוי נמי ס"ס, והטעם נראה דאף דבעלמא דבר שאינו מצוי אין מצרפין לס"ס, כאן שאני כיון דבאמת מה דבריה אינה בטלה הוא מדרבנן נהי דהוי ספק דרבנן באתחזק איסורא או דהוי ספק דאורייתא רק מצד אחר בא לו שהוא דרבנן מ"מ בכה"ג בס"ס כל דהו אוקמוה אדינא, ול"ב דיני ס"ס ממש רק בשל תורה ממש ואינו דרבנן כלל, אבל בדבר שבאמת אינו רק דרבנן נהי דלא מהני ביה ספק אחד מ"מ בס"ס כל דהו מקילין כן נראה כוונת הט"ז, וא"כ שוב יש לומר דאפילו ס"ס משם אחד מהני בכעין זה. והנה עפמ"ש דהך פאווידל"א לא שייך בי' לומר שהדבש מעמיד אין צורך לדחוק להעמיד דברי הצ"צ דמיירי בסינון וכדומה דיש לומר דהוא מיירי דעבר י"ב חודש על הפאווידל"א לכך משום גופן ליכא למיחש רק מ"מ הוי החשש משום טעם התולע כיון דנבלע בהם הטעם בזמן שהי' התולע טוב קודם י"ב חודש לא מהני שהיי' י"ב חודש לבטל הטעם שנבלע בהם לזה העלה דמותרין משום שיש בו ס': והנה עוד יש לצרף היתר בזה ויש לפרש גם דברי הצ"צ והוא דיש חלוק בדבר דהש"ע כאן מיירי בעבר ובישל פירות תוך י"ב חודש בזה י"ל כיון דבתחלת הבשול ודאי לא נמוח ואם היה בא לשאול אז על התערובת היינו אוסרין הכל כדין בריה דאינה בטלה אפילו באלף וכיון שהוחזק כל התערובת באיסור שוב אף שנתבשל ונמחה, אח"כ בענין שיש לומר שמא נמוח גם הברי' שוב הוי ספק דרבנן באתחזק איסורא ולא מהני' ואפילו להמקילין בספק דרבנן באתחזק איסורא וצ"ל הטעם דכאן הוי הספק בשל תורה ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן אתי שפיר גם כן דבעבר ובישל אם כן תיכף קודם שנתבשל עדיין נולד לנו הספק שמא ע"י הבישול יהי' נמחה או לא ואז עדיין לא הי' נחשב תערובת כיון דהי' אפשר לברר האיסור מתוך ההיתר ולהכירו וא"כ לא נעשה דרבנן עדיין ולכך כיון שנולד בשל תורה, אף דאח"כ נמחה בענין דא"א להכירו ונעשה דרבנן לא מהני כיון דנולד בשל תורה, אבל אם העכו"ם בשלו ובא לפנינו כשכבר נמחה בזה כיון דלא נודע לנו הספק עד עתה הוי ספק דרבנן להקל, וחזקת איסור ליכא דממ"נ אם נלך בתר מעיקרא הרי דנהי שהוחזק כאן בתולעים מ"מ אנן סהדי שודאי היו שם ג"כ כשרים וכמו דהמתולעים יש להם חזקת איסור כן הכשרים יש להם חזקת היתר וסלק חזקה נגד חזקה ואמרינן ספק דרבנן להקל, ונהי דבשל תורה אפי' בחתיכה מב' חתיכות נחשב איקבע איסורא מ"מ יש לומר בדרבנן אף מ"ד דמחמיר בספק באתחזק איסורא היינו רק אם הוי חזקה דמעיקרא רק לאיסור כענין הראיה שמביא הש"ך בסי' ק"י מערובין שם דאין כאן חזקה להיתר רק לאיסור, אבל היכי דיש גם חזקה דהיתר להיתר נהי דיש חזקה גם לאיסור הדר אמרינן סלק זה נגד זה וספק דרבנן להקל. ואינו דומה לאם הוא עצמו בישלם דאז בתחלת הבישול נאסר כל התערובת והוחזק הכל לאיסור ונחשב רק חזקת איסור ושוב לא מהני לתלות שנימוח אח"כ, משא"כ בזה שלא בא לידינו עד אחר שכבר יש לתלות שנימוח, וגם טעם האחר שעיקר הספק הוי בשל תורה לא שייך בזה כיון דלא נודע לנו עד אחר שנעשה דרבנן יש לסמוך אדעת מהריב"ל שמתיר היכא שלא נודע עד שנעשה דרבנן עיין בפ"מג סי' ק"י בדיני ס"ס שם דין א'. והן אמת שמ"ש דאף המחמירין בספק דרבנן באתחזק איסורא מודים היכא דיש נמי חזקת היתר דמותר, כעת ראיתי בש"ך סי' ק"י בדיני ס"ס ס"ק כ"א מוכח להיפך מזה דאפי' בכה"ג מחמיר, מיהו ראיתי בפ"מג מביא שם דעת מ"י דס"ל כדעתו, וכוונתי לדעתו בעזה"י, וגם יש לחלק מנדון של הש"ך לדידן דהתם עכ"פ התערובת הוי תחלה חד בחד ונודע זה לנו וכיון דחד בחד הוי כגופו של איסור נחשב הכל בחזקת איסור לכך שוב הוי רק חזקה לאיסור ולא מהני ספק דרבנן, אבל בנדון כזה הרי יש כעת לנו ספק אם כבר נמחה ואין כאן איסור כלל ועל קודם שעת התערובת הרי אז היו ניכרים המותרים והאסורים בפ"ע ולא נחשב תערובת חד בחד ויש להמותרין חזקת היתר ממש, ושפיר כמו דיש חזקת איסור להאסורין כן יש חזקת היתר להמותרין וסלק זה נגד זה. ובשעת שהם נתערבו יחד בזמן דלא היה אפשר להסיר זה מזה אז י"ל שכבר נמחה תיכף ולא הוי חזקת איסור ואף אי לא הי' נמחה אז כיון דלא נודע לנו אז ליכא חזקת איסור לכל התערובת, ואף דהש"ך אינו מחלק בין נודע או לא היינו רק לענין שאר ספק אבל לענין חזקת איסור מודה הש"ך דתליא מלתא בנודע או לא, דבנודע הוחזק כולו באיסור ויצא עליו שם איסור אבל בלא נודע לנו לא הוחזק כולו איסור ואזלינן בתר מעיקרא ממש שהי' בחזקת היתר או בתר השתא ממש וז"ב לפע"ד. ועוד הי' אפשר לומר דטעם הרשב"א והש"ך שאוסרין בספק אחד לא הוי מטעם דנולד לנו ספק בשל תורה דזה לא שייך רק בעלמא היכי שספק לנו אם תרנגולת כשרה או טרפה בזה כיון דאם היתה התרנגולת לפנינו הי' שייך נמי ספק זה אז אף שבאמת נתערב מ"מ נחשב נולד בשל תורה, אבל כאן הספק שמא נמוח אינו נ"מ לנו רק בתערובת דאם הוי התולעת לפנינו בין נימוח או לא אסור בעינו ואין נ"מ לנו בזה רק אם הוא בתערובת, ולענין התערובת גם אם לא הי' ששים לא הי' נ"מ לנו בספק זה ואין נ"מ לנו בזה רק אם יש יותר מסמ"ך ולענין בריה א"כ בזה נחשב נולד עיקר ספק בדרבנן, ובע"כ עיקר טעמו מכח דס"ל ספק דרבנן באתחזק אסורא אסור וא"כ להמקילין מותר בזה, ועוד יש לומר דזה עיקר טעמייהו כיון דקיי"ל דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה, א"כ י"ל דדומה לאין מבטלין איסור לכתחלה ואם עבר ובטל אסור למבטל עצמו כן ס"ל באם עשה ספק דרבנן לכתחלה דאסור למי שעשה כן ולכך אוסרין בספק אחד ובס"ס מותרין ואף דגם ס"ס אין עושין לכתחלה יש לומר היינו בשל תורה דס"ס בשל תורה הוי כספק אחד בדרבנן. אבל אם הוי ס"ס בדרבנן מותר לכתחלה בדרבנן, כמו דיש חילוק דבאיסור דרבנן מותר להוסיף עליו ובשל תורה אסור כן י"ל בזה, ולכך אוסרין הרשב"א והש"ך בספק