טוב טעם ודעת קמב

שום סימן רק שנאכל במסורת ודאי גם זה לא מהני וז"ב והרמב"ם מיירי לדין הש"ס דמהני סימן אבל להטור והשו"ע דבעינן דוקא מסורת לא מהני שום סי' רק מסורת, והטעם כמו דלא סמכינן אשום סימן דחיישינן למיעוטא כן ה"נ יש לחוש למיעוטא שהולך אצל אינו מינו והש"ס מיירי עפ"י הרוב ואנן דחיישינן למיעוטא לא מהני שום סימן רק מסורת. והנה לסמוך על מה שבכמה מקומות אוכלין אין לסמוך על כל זה כי הנה יש דעת האוסר דאין לסמוך על זה וכבר כתב הש"ע דראוי לחוש לדברי האוסר. ולדידן בלא"ה יש לאסור כי אף המתיר הוי רק אם ידוע שהאוכלין אוכלין עפ"י מסורת, אבל אם אין ידוע אם אכלו עפ"י מסורת או מצד קלות הדור ודאי הוא ס"ס לאיסורא אולי גם מה שאוכלין אינו עפ"י מסורת כלל ואת"ל אוכלין עפ"י מסורת דלמא כדעת האוסר בזה ובפרט בזה"ז דרבו קלות הדור ובעו"ה כמה איסורין נעשו להם כהיתר ודאי אין אוכלין מכח המסורת רק מכח הקלות או עפ"י איזה סימן לכך אין לסמוך על זה כלל, לכך כל הירא וחרד לדבר ה' לא יאכלו לא מהם ולא מהמונם. ולענין הביצים שיולדים התרנגולות שלנו ויש חשש דהם מן הזכרים של הטמאים, הנה רו"מ הרגיש בזה דבביצים קיי"ל זוז"ג מותר בדיעבד. אך זכר שם בדבריו דתליא בזה אם חוששין לזרע האב או לא וחקר במי שמזריע תחלה והנה כל זה אינו כלום ולא ראה הש"ס דתמורה דף ל' ע"ב דזה מפורש דהוי זוז"ג ולא תלאו כלל באם חוששין לזרע האב כי אין לו ענין זה לזה. כי מה דפליגי אם חוששין לזרע האב היינו להיות שמו כשם אביו תיש או צבי אבל לענין גורם אפי' אם אין חוששין לזרע האב גורם מיהא הוי ותליא בזוז"ג וכדמפורש בש"ס. לכך זה ידוע דזוז"ג בדיעבד מותר ולכתחלה אסור, ולכך אם ידוע שהוא מן הזכרים האסורין אסור לאכול הביצים לכתחלה אבל אם אין ידוע ויש לומר דהם מתרנגולים הכשרים או מדספנא מארעא מותרין אפי' לכתחלה כיון דמה דזו"זג לכתחלה אסור ודאי הוא מדרבנן דמן התורה כל דאינו בקדשים אין חילוק בין לכתחלה ובין דיעבד ובע"כ דזה הוי רק דרבנן ואם כן אם ספק אם הוי זוז"ג או כולו היתר מותר אף לכתחלה. אבל אם הוי שני הראשים של הביצה שווין וזה הוי סימן איסור בביצים, ונהי בידוע שהוא מתרנגולת כשרה מותרין אפי' שני הראשים שווין מ"מ כאן מן הראשים מוכח דהוי מתרנגול זכר האסור וליכא ספק לכך לכתחלה אסורין ובדיעבד מותרין כיון דעכ"פ הוי זוז"ג. הנה את זה נתן ה' בלבי להשיב ויותר אין להאריך. דברי ידידו וכו' תשובה קנב עוד בענין זה לק"ק סאדיגערא להרב מו"ה יחיאל מיכל נ"י. הנה ידידי שכחת אומר בנדון התרנגולים החדשים הן אמת אני כתבתי לאיסור ותמה אני ע"ד רו"מ מ"ש אולי ידוע לו טעם האיסור תמה אני דלאיסור לא צריך ידיעה כל שאין לנו מסורת להיתר הוא אסור. ובתשובתי לק"ק גלונא בראשונה הארכתי מעט אבל הוא למותר כי מלבד מה שכתבו לי שאין בהם סי' טהרה לגמרי אך לו יהא שיש סי' טהרה קיי"ל דאנו אין אוכלין רק במסורת. והנה מ"ש רו"מ דבגליל ווארשא כתבו למקומות שמובאין משם היינו מדינות קלקלאט רחוק יותר מענגלאנד ומשם כתבו דישראל אוכלין אותן שם מכבר, הנה לדעתי אין לסמוך על זה דהרי המחבר הביא ב' דיעות מקום שאין להם מסורת אם יכולין לסמוך על מקום שיש להם מסורת וסיים וראוי לחוש לדברי האוסר ואף דהש"ך שם מחלק בזה הנה הש"ע סובר כן מדכתב אם מקום שאין להם מסורת יכולין לסמוך, מוכח דאף דלא נהגו איסור רק דאין להם מסורת להיתר נמי משמע שאסור לכך ודאי ראוי לחוש לדברי הב"י נגד דעת הש"ך ובפרט הראשונים מדברים אשר הי' בימיהם שהיו כל ישראל בחזקת כשרות למאוד, ואלו שהיו אוכלין במסורת ודאי הי' להם מסורת באמת אבל עכשיו בעו"ה הדורות נתקלקלו בפרט במדינת אשכנז כבר מימים רבים נתקלקל ודאי אין לסמוך עליהם ועל אכילתם ועל המסורת שלהם. ומי יודע אם הי' להם מסורת לכך בודאי אין לסמוך עליהם וראוי לאסור ולדעתי בודאי אסורים והשומע ישמע ותבא עליו ברכת טוב. ידידו וכו': תשובה קנג להרב הגאון מו"ה איצק שמעלקיש נ"י. הנה אשיב לו על מקצת קושיותיו. הנה מה שהעיר בש"ס בכורות דף ז' ע"ב והנה טעה רו"מ במכתבו שכתב דג טהור שבלע דג טמא מותר באכילה וכו' והוא ט"ס וכך הוי ליה לכתוב במשנה דג טמא שבלע דג טהור מותר באכילה, ומה שהקשה במה דמשני שם ר"א דרוב דגים, במינם משריצין וכמו שבלע לפנינו דמי והקשה ממה דקיי"ל בחצבא דאשתכח בפרדסא דערלה שכתבו שם הפוסקים דהיכי דהוי מקומו ממש אז קרוב עדיף ואמרינן כאן נמצא כאן הי' וא"כ ה"נ נימא דהדג טמא עצמו הולידו. הנה זה לק"מ מכמה טעמים. אחד דאין כל הרוב שוין כמו דכתבו האחרונים בשם הת"ה גבי חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו אף דחזקת ממון עדיף מרוב ומכ"ש מחזקה מ"מ חזקה דאתיא מכח סברא עדיפא כן ה"נ הך רוב דרוב דגים משריצין במינם הוי רוב דאתיא מכח סברא דמסתבר כן לכך עדיף מקרוב וכנכ"ה ועוד גבי תצבא וכדומה הרוב הוי מעלמא ולא מגופו אבל כאן הרוב הוי נמי ממקומו והרוב עצמו הוי מגופו כיון דהוא טמא אין דרכו להשריץ רק במינו וא"כ הוי הרוב נמי מגופו וממקומו לכך הדרינן לכללא דרובא עדיף. ועוד כיון דעכ"פ קודם שהשריץ לא הוי לו דג רק דנימא דהשריץ א"כ יש לו חזקה דמעיקרא כמו דתחלה לא השריץ כן אח"כ לא השריץ רק זה הוי מעלמא וא"כ הוי כאן רוב וחזקה ורוב וחזקה עדיף מקרוב אף ממקומו ממש אבל בחצבא ליכא חזקה רק רוב לבד לכך הוי מקומו עדיף וא"ש: ב' מה שהקשה בבכורות דף י"ז ע"א במ"שא הכל מודים דצמרו פסול לתכלת ומזה תמה על התוספת יבמות דף ה' ע"ב ד"ה טעמא שהקשו אי בעלמא דחי עשה לל"ת קרא דכלאים בציצית למה לי, ומה הקשו הרי אצטריך למעט נדמה. זה ג"כ לק"מ דעיקר הלימוד דכלאים בציצית מותר הוא מן הסמיכות מה דסמיך גדילים תעשה לך לכלאים וא"כ מה ענין זה לפסול נדמה בשביל זה לא הוי צריך הסמיכות רק הוי לי' לכתוב במקום אחר גדילים תעשה לך מצמר ופשתים ונדע דצמר דומיא דפשתן למעט נדמה כמ"ש בבכורות הנ"ל ולמה לי הסמיכות, ותדע דאל"כ בלאו הך מאמר דנדמה קשה מה הקשו הרי בעינן קרא לומר דעיקר מצותו הוי בצמר ופשתים והן אמת דהתוס' תירצו שם כן אך מה התחילו להקשות אך בע"כ הכונה דהוי קשה להו לכתוב בגופו צמר ופשתים אך תירצו דהכתוב רוצה לקצר וא"כ מה לי זה מה דתרצו דאיצטריך לכדרבא ומה לי אם נימא דבא למעט נדמה, ואדרבא תירוץ זה ניחא יותר דהנה מה דאמרינן דנדמה פסול לציצית היינו רק בתורת צמר אין עליו לפטור שלא במינו אבל במינו ודאי כשר דלא גרע משאר מינין דהוי מין כנף עכ"פ וא"כ אי נימא דנדמה פסול צריכין אנו מתחלה לדעת דצמר ופשתן פוטרין אפילו שלא במינם ומנין נדע זה בע"כ מן הסמיכות וא"כ א"א למעט נדמה רק אם ידעינן תחלה מדברי רבא, א"כ טפי נקטו העיקר דצריך לכדרבא וזה נכון וברור. ובהיותי בזה דרך הרהורי בעלמא תמוה לי על דבריהם מה הקשו הרי יש לומר דאצטריך דהוי ס"ד דציצית אינו דוחה דהוי אפשר לקיים שתיהן במינן, גם אפשר שלא ילבוש בגד ד' כנפות לכך קמ"ל דדחי דגם זה נחשב לא אפשר. הן אמת די"ל דלכך לא תירצו כן מכח מה שהקשו שם על עצמן איך רוצה ללמוד תחלה ממצורע לציצית ותירוצם לא שייך בזה לענין אפשר לקיים שתיהן, מיהו לפי האמת תקשי איך אפשר ללמוד ממצורע כיון די"ל דזה אפשר לקיים שתיהן כנ"ל. גם לפמ"שש התוס' דף ד' ד"ה ל"ת שיש בו כרת שם כתבו דציצית נחשב אפשר לקיים שתיהן וגם כתבו דמצורע נמי נחשב אפשר לקיים שתיהן בשער דהיתר א"כ קשה מ"ט לא תרצו כן דאצטריך דהוי ס"ד דזה נחשב אפשר לקיים שתיהן וצ"ע. ג' מה שהקשה בסנהדרין דף מ"ז ע"ב דפריך ודלמא מת מצוה הוי ומ"מ קנה מקומו וכו' והקשה דמהו פריך הרי הוי חזקת מרא קמא או חזקת היתר, הנה זה זכורני דאני הקשיתי כן באיזה מקום בחיבורי אך כעת שכחתי מקומו אך מה שנראה לי כעת הוא כך. הנה לא מבעיא אי נימא כדעת הסוברים דספק בצדקה הוי להחמיר ולא מהני בזה חזקת ממון דאלים ומכ"ש שאר חזקות א"כ הנה בזה דמה דמת מצוה קנה מקומו הוי בתורת צדקה דהתורה הקנתה להמת בתורת צדקה להיות נקבר במקומו ולא שייך בזה חזקה, רק אף גם אי נימא דבצדקה נמי מהני חזקה מ"מ זה שאני דהרי חזינן דבמטלטלין מהני חזקה דהשתא מה שהוא תפוס בו ועדיף מחזקת מרא קמא רק מה דבקרקע לא מהני הוא מתרי טעמי או מכח דקרקע הוי בר שטרא וא"כ היכן הוא שטרו דהוי לי' לשמרו או מכח דבקרקע כיון דהאדם נייד לא שייך בי' תפיסה לומר דהוא מוחזק בו לכך אמרינן דקרקע בחזקת בעליה עומדת אבל במת מצוה כיון דבזה לא שייך שטר גם כיון דהוי מ"מ לא יזיזנו ממקומו וכיון דאמרינן קנה מקומו הוי זה כאלו היו מטלטלין ונחשב תפיסה ממש והוי חזקה דהשתא עדיף מחזקה דמעיקרא וא"ש. ד' מה שהקשה בב"מ דף ק' מה דמשני