טוב טעם ודעת קמא

אפי' ע"י בישול ממש א"כ הוי כאן כמה ספיקי דלמא לא הוי כבוש כה"ג כל שלא נראה לאויר העולם תחלה או דלמא הי' יבש תחלה או נתייבש תיך שיעור כבישה או דלמא לב שיע ולא בלע לכך יש להקל בדיעבד אבל לכתחלה יש לזהר ודאי שלא להניחו מעל"ע בלי קריעה. כנלפע"ד נכון לדינא ודו"ק: תשובה קמח לק"ק גארי האמריע להרב מו"ה משולם אב"ד דשם. הנה ע"ד אשר נשאל בלב שקרעו והוציאו דמו ונמלח משני צדדים בלי הדחה ראשונה והכשירו רו"מ. הנה יפה הורה רו"מ מכח שאני לב דשיע והרי בלא"ה יש מכשירין בנמלח בלא הדחה ואף דלא קיי"ל כן, אבל עכ"פ בלב דשיע יש לומר כ"ע מודים בזה ולמעט בפלוגתא עדיף, ובפרט כיון דבפנים היה דם א"כ ע"י הדם שבפנים נתרכך הלב והוי כהודח מצד אחד ועדיף מניה כיון דהוי בו הרבה שעות וגם בצירוף שאני לב דשיע ודאי די אם הודח מצד אחד לכך יפה הורה והכשיר בזה. גם עיין בפרמ"ג דהלב די בהדחה אחת בפנים דמבחוץ ליכא דם וא"כ ודאי דברינו נכון. ונדון אשר שאל למה הלב שמונח כמה ימים אצל הקצב והדם בתוכו לא נאסר מכח כבוש ולמה הקיבה שהוי בה מעל"ע חלב נאסרה כמ"ש בסי' פ"ז וכו'. הנה בראש לא ידעתי מאי קא קשיא לי' שם לא נאמר רק דהחלב נאסרה מכח דקבלה מן הקיבה אבל אינו מבואר דהקיבה נאסרה מכח החלב, והיינו דיש לומר כיון דאינו כבוש ממש לא נאסר רק החלב הצלול, אבל הקיבה שאינו צלול לא נאסרה מכח החלב, וא"כ בלב דהדם בלא"ה אסור הלב לא נאסר מכח הדם. ואפילו אי נימא דשם גם הקיבה אסורה מ"מ הלב שאני דבקיבה אין החלב מכח גוף הקיבה רק מן האברים רק נכנס בקיבה לכך כיון דהחלב בא ממקום אחר אל הקיבה נחשב כבוש ואסור אבל בדם שבלב הדם הוא מגוף הלב ולכך כיון דהלב פולט הדם אין דרכו לחזור ולבלוע מה שפלט לכך לא נחשב כבוש. ובפמ"ג סי' פ"ז משמע קצת דגם הקיבה עצמה אסורה, והנה טעמא דידי נראה יותר כיון דבב"י מבואר דהמתירין ס"ל דהחלב הוי פרשא בעלמא, והאוסרין ס"ל אף דהוי פרשא בעלמא מ"מ הטעם בשר הנבלע בו הוי טעם ממש ואוסר הגבינות, א"כ לפי זה תינח החלב אבל הקיבה למה תתסר הרי היא לא קבלה טעם רק מפרשא בעלמא לכך הקיבה מותר. וטעם היתר הלב הוי כמ"ש לעיל כיון דהדם הוי מן הלב עצמו אינו חוזר ונבלע בו ולא שייך כבוש ואף אם הוי בו גם דם שבא משאר אברים מ"מ כיון דנתערב בתוך דם הבא מן הלב אינו חוזר ונבלע בו וא"ש בעזה"י. דברי ידידו: תשובה קמט להרב ה"ג מו"ה יעקב אביגדור אב"ד דק"ק פודקאמין. הנה נדון שאלתו בנמצא סרכא דטרפה החלב למפרע ג'ימים אם הוי מעת לעת או לא. הנה אני מורה תמיד דבעינן מעל"ע וכן מורין בעלי הוראה אך מנין יצא כן, הנה מפורש לא נמצא כן אבל השכל נותן כן כיון דגלד המכה צריך ג' ימים דאין גלד פחות מג' ימים אין סברא שיהי' תלוי בענין היום רק בשעות כי כך וכך שעות צריך שיהי' נגלד המכה. וסמך לזה מה שדרשו חז"ל בפסוק אם יום או יומים יעמוד לא יוקם ודרשו חז"ל והביאו הסמ"ע בסי' ש"ו ס"ק כ"א דאיזה יום שהוא כיומים היינו מעת לעת ומוכח דשיעור שהיי' שיהי' עומד חי שלא יחשב כהרגו בידים הוי מעת לעת ובשעות תליא מלתא ולא בימים ובירושלמי הובא בפוסקים בפסוק אקרא לאלהים גומר עלי מפרש לחידוש דבת ג' שנים ויום אחד אין בתולי' חוזרין נתעברה השנה בתוליה חוזרין הרי דסיפור זה לחידוש דמה דתלוי בטבע יהי' נשתנה בלשון אם נקרא שנה ג' או ב' מוכח דאם לא גלי קרא הייתי אומר כיון דהוי בטבע אין הדבר תלוי בשם שנה רק מיום ליום וא"כ הכא דליכא קרא ודאי הוי מעת לעת ובפרט להחמיר זו"ז אין להאריך. וכן בבשר ששהא ג"י בלי מליחה זה מוסכם מכל מורי הוראות דתליא בשעות וכן נוהגין הכל. והרי בכבוש מעת לעת נמי תליא בשעות ולא ביום וכן ה"נ בזה. דברי ידידו וכו': תשובה קנ לק"ק יארמוט באונגרין. אמר שלמה אני הגבר ראה עני בשבט עברתו ח"ו אשר הצליח מעשי שטן והתחיל מכשול חדש לבית ישראל בהבאת העופות החדשים ממדינת אמעריקא אשר לא שערום אבותינו חדשים מקרוב באו, והנה על עונות הראשונים אנו מצטערים ועכשיו מתחיל השטן להביא עלינו ח"ו חדשים להדאיב לבנו. והנה זה כשני שנים אשר התחיל הדבר הרע הזה להתנוצץ ונשאלתי עליהם והשבתי לאיסור וכן נשאלתי אח"כ מכמה מקומות והשבתי לאיסור, אך להעלות בדפוס ולהפיצם ביעקב לא עלתה על לבי. כי אני נחבא אל הכלים בעתים הללו מכח חולשת כחי לעת זקנתי, גם ידעתי את הדור הזה ואת הוריו לכך אמרתי טוב לי השתיקה. אך בשבוע זו בא אלי מכתב מגדול אחד מאונגרין והרבה והפציר בי לקבעו בדפוס וגם הביא כמה גאוני זמנינו האוסרים. הנה אמרתי כעת הוא עת לדבר כי ירא אני פן ח"ו אני מחשה ומצאתני עון. לכך הנני להודיע שהעופות החדשים הבאים מאמעריקא המה אסורין המה וביציהם ותולדותיהם כיוצא בהם, והזהרו מהם כנזהר מנבלות וטרפות, ויהי' אחד נזהר מחברו מלאכול מכליו אם יהי' איזה חשד עליו שאוכל מעופות הללו. והנה הרב הגדול הנ"ל כתב לי בשם רב חכם אחד שכתב לו שהאוסרין והמתירין המה כתרי ותרי, והנה הם דברים שלא נתנו להאמר, כי מלבד מה שהאמת לא כן, רק האוסרין רבו על המתירין על חד תלת ויותר, אך אם גם הוי תרי ותרי נהי דמסיק הש"ס דתרי ותרי הוי ספקא דרבנן היינו מכח דמדאורייתא אוקמא אחזקה, לא כן העופות הללו שאין להם חזקת היתר הוי תרי ותרי ספקא דאורייתא ולחומרא, ובפרט לדידן דשום סימן לא מהני רק מה דהוי לנו מסורת והרי סימנין מובהקין ודאי הוי מן התורה ומ"מ לא סמכינן עלייהו רק על המסורת פשיטא דבאין לנו מסורת ודאי אסורין כתרי ותרי, ולזה באתי להתוודע ולהגלות דעפ"י פסקי הדיינים האמתיים ודאי אסורין כדין עוף טמא ממש, ויותר אני אומר דאף לפי פסקי בעלי בתים יבינו כי המה אסורין הנה מדינת אמעריקא שנתחברה לארצינו הוי ודאי ב' מאות שנה ואפשר יותר ויש הולכים ובאים מהכא להתם ומשם למדינתינו ולמה לא הובאו העופות הללו עד הנה, אך הדבר הוא כי הדור הקודם הי' דור יותר כשר וגדולי הדור היו בה צדיקי אמת וידעו כי לא יעשו ידיהם תושי' בהביאם לכאן, אך כעת שהדור שלנו הוא פרוץ מרובה על העומד וגדולי הדור שלפנינו נסעו המה למנוחות ועזבו לאנחות ואין גודר גדר ומנהל לנו להיות עומד בפרץ, לזה אמרו עתה ידינו רמה ולא תהי' יגיעתינו לריק ונכשיל את יתר הפליטה משארית ישראל במאכלים האסורים, שימו לבבכם אל הדברים האלה אם לא כדברינו כן הוא, לזה הזהרו והזהרו מבלי תגעלו נפשכם בעופות הללו. שמעו ותחי נפשכם ותבא עליכם ברכת טוב כנפשכם ונפש המעתיר ביום א' לסדר השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל. בשנת בו תברך מזון לפ"ק: תשובה קנא להרב מו"ה שלמה זלמן הורוויץ אב"ד דק"ק גלונא. ע"ד שאלתו וז"ל ע"ד אשר האדונים הביאו מיני עופות אשר לא שערום אבותינו במדינתינו משונה במראה ובקול ובקומה וקצת מהם קנו מהבצים שלהם אשר גם המה משונים אשר קליפתם רכה ונוטה לאדמימות והושיבו תרנגולת עליהם ויצאו מהם כמותם וקצת ביצים נתהוו ע"י שדרכן לשוטט בחוצות וילדו מהם תרנגולת דידן ואח"כ הושיבו עליהן תרנגולת ונתרבו מאוד. עכ"ל השאלה. ואח"כ כתב דגם דור שלישי הוי שני ראשיהם כדים. והנה לענין גוף העוף ודאי היטב הרב אשר דיבר שהיא אסורה לדידן דקיי"ל דאינו נאכל אלא במסורת. ומ"ש החריף מו"ה אברהם שלמה סג"ל לסימן כי הולכים אצל עופות שלנו. הנה זה ודאי אינו ראיה דכוונת הש"ס בחולין דף ס"ה דשכן ונדמה קאמרינן דמהני היינו אם הולך תרנגול אצל תרנגול שהוא מינו, אבל אם הולך הזכר אצל הנקבה אין מזה ראיה שהוא מינו דטבע הזנות גורם כן ודוקא בזכר אצל זכר ונקבה אצל נקבה זה הוי סימן שהוא טהור, ועוד בלא"ה אין זה סימן לדידן כי זה מהני לדינא דש"ס דמהני סימנין גם זה הוי סימן אבל לדידן דלא מהני