טוב טעם ודעת יד

ראש עכ"ל, ואמר הרב ז"ל בביאור דברי חז"ל הללו, דהנה נחזי אנן עפ"י משל אצל מלחמה יש שר הצבא ויש אנשי חיל והנה שר המצביא העומד בראש החיל הוא חושב מזימות האיך לערוך המלחמה וכל תחבולות ותכסיסי המלחמה נחתכין על פיו והחיל מוציאים מכח אל הפועל מחשבת שר המצביא. והנה אם יהיו אנשי חיל לבד בלא שר מצביא ומושל בראשם אז בלי ספק לא יעמדו על רגליהם במלחמה ולא יצליחו למלחמה יען כי אין אתם יודע עד מה, וכן להיפוך אם יהי' רק שר המצביא לבד ויחסרו אנשי המלחמה בודאי לא תעשנה ידי שר המצביא תושיה כי מה בצע לו בכל המחשבות אשר הוא חושב אחרי כי אין איש להוציא מחשבתו למעשה ולפעולת אדם, נמצא שר המצביא הוא המחשבה ואנשי חיל המה המעשה וא"א זה בלא זה. והנה ידוע דתפלין של ראש מורה על המחשבה ותפילין של יד מורה על המעשה, וזהו כונת מאמרם ז"ל סח בין תפלה של ראש לתפלה של יד, ואומר כי המחשבה והמעשה אין צריכין זה לזה ואפשר בחדא מינייהו חוזרין עליו מעורכ"י המלחמ"ה ר"ל מראין לו עורכי מלחמה דמזה מוכח ומבואר היפוך מדבריו עכ"ל ודפח"ח, היוצא לנו מזה דתרווייהו צריכי העיון והמעשה. ב' ומעתה נשאר לנו לבאר ולחקור איזה מהם הוא העיקר אם העיון רצוני המחשבה או המעשה, והנה יש אומרים שהעיקר הוא המחשבה והאמונה שבלב אז די וא"צ עוד למעשה המצות וזו דעת המינים ואפיקורסים וכבר הכה על קדקדם במאה עוכלי החכם החוקר אלקי מוהר"י אלבו בספרו הנכבד העיקרים (מאמר ג' פכ"א) ופירש בזה הכתובים (תהלים קיט) כרו לי זדים שיחות אשר כתורתיך כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני כמעט כלוני בארץ ואני לא עזבתי פקודיך, כחסדך חייני ואשמרה עדות פיך. וכתב הוא ז"ל לבארם. אמנם הוא מקצר כדרכו ואני ארחיב הדברים בעזה"י, כי יש הרבה מינים האומרים אחרי כי מעשי המצות הוא רק לקבוע אמונה בלב איש ישראלי כמו ציצית ותפילין על יצ"מ שבת על חידוש העולם וכדומה, א"כ כשאנחנו מאמינים גם בלא זה הלא אין אנו צריכין למעשה המצות הללו ודי במחשבה שבלב. אמנם באמת הבל יפצה פיהם, דהנה נחזי אנן דהתורה נקראת עדות כמו שנאמר בתורה פרשת תרומה ואל הארון תתן את העדות, ונאמר אם ישמרו בניך את בריתי ועדותי זו אלמדם והרבה כדומה והטעם מה שנקרא התורה עדות הוא כך, כמו שאם אנו מקבלין עדות מפי עדים צריכין אנחנו לקבל דברי העדות כמשמעם ולא לעשות כונות בדברי העדים מה שלא נתכונו כלל, למשל אם באו עדים ואמרו ראובן הרג את שמעון ביום פלוני ובמקום פלוני ואח"כ באו עדים אחרים והזימום, אז בלי ספק העדים נהרגין ואין אנו רשאין להציל את העדים במה שנאמר להוציא דברי העדים מפשוטן ולעשות להם כונות אחרות דמה שאמרו ביום א' הרג פלוני את פלוני היינו ביום א' לשמיטה ומה שאמרו ראובן הרג את שמעון כוונתם שלקח ממנו פרנסתו וכדומה אסור לעשות כן כי צריכין לקבל דברי העדות כמשמען, כן אנחנו צריכין לקבל דברי התורה הקדושה כמו עדות, היינו שבתורה נאמר וקשרתם לאות על ידיך היינו תפילין של יד ממש ולא לעשות בהם כונה אחרת שכוונתם לקשרם על לוח לבו ולהאמין, וכן שבת לשמור השבת כדת מחללו בפועל וכל האומר בהיפוך עובר בשאט נפש על דברי התורה, לכן מטעם זה נקראת התורה עדו"ת, וזה כונת דוד המלך ע"ה כרו לי זדים שיחות אשר לא כתורתיך, ומהו השיחות אשר לא כתורתיך באמרם כל מצותיך אמונה, ר"ל שאומרים כי א"צ למעשי המצות רק עיקר המצות הוא רק אמונה בלבד, שקר רדפוני כמעט כלוני בארץ, ר"ל בזה השקר שאומרים המה רודפים אותי, ע"כ מסיים דוד הע"ה ואני כחסדך חייני ואשמרה עדו"ת פיך, ר"ל שאשמור התורה כעדות לקיים גם מעשה המצות כמשמען וכמדרשן, כן תו"ד ודפח"ח וש"י מד"נ. ג' מכל דברינו האמורים למעלה נלמוד דבכל מצוה צריכים שניהם המעשה והמחשבה. אמנם איזה מהם הוא העיקר הוי אומר זה המעשה, צא ולמד מ"ש הגאון מו"ה חיים מוואלאזין זצ"ל בהקדמתו לש"ע או"ח של הג"רא זצ"ל שהביא ראיה נפלאה דבכל מצות המעשה הוא העיקר ולא המחשבה ממה דאמרינן במס' נזיר (דכ"ג ע"א) אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן מ"ד כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה צדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילה גסה פושעים יכשלו בם, א"ל ר"ל האי רשע הוא קרית לי', נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קעביד' ע"כ הגמ', נמצא מוכח אף מי שלא היה מחשבתו כלל לשם פסח רק לשם אכילה גסה עכ"פ יצא ידי חובת פסח רק דלא עשה מצוה מן המובחר, וא"כ נחזי אנן להיפוך אם אחד לא עשה פסח כלל רק יכוין במחשבתו כל כונות שבעולם לשם פסח בודאי רשע מקרי וחייב כרת, הרי נגלה ונראה בעליל דהמעשה היא עיקר לא המחשבה ודפח"ח. ד אמנם אנכי הוכחתי והבאתי ראיה ברורה מן התורה דמוכח דהמעשה היא עיקר ולא המחשבה. וזה מוכח מפרה אדומה דהקב"ה העלים הטעם, ומי לנו גדול משלמה המלך ע"ה שנאמר בו ויחכם מכל האדם, ואעפ"כ איתא במדרש פ' חוקת וז"ל ר' יצחק פתח, כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז') אמר שלמה על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני עכ"ל, וא"כ כיון שהעלים הטעם ליכא מחשבה וכונה רק המעשה, וזה כלל גדול על כל התורה דהעיקר הוא המעשה ולא המחשבה. וזה פירוש הפסוק, זאת חוקת התורה ר"ל דהחוקה הזאת של פרה אדומה הוא כלל גדול על כל התורה דהמעשה הוא העיקר, וזה הוא כונת הפסוק העומד בנושא דרושינו, ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת, ר"ל ולקחו לטמא, להאיש האומר דהמחשבה הוא העיקר וא"צ למעשה המצות לזה נבוא ונקח ראיה מעפר שרפת החטאת דמשם מוכח ומבואר להיפוך דהמעשה הוא העיקר וז"ב ודו"ק: ה' ועפ"י הוצעות הללו יובן דברי בעל המגיד בהגדה ש"פ. רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ד' לי לי ולא לו אלו היה שם לא היה נגאל, והנה המאמר הזה נפלא, ראשית קושיות המפרשים מה בין שאלת הרשע לשאלת החכם הלא גם חכם אומר מה הדבר אשר צוה ד' אלקינו אתכם, והשנית הלא הרשע הזה הוא רק כופר ואינו מאמין ביצ"מ, וא"כ מדוע מכנה אותו בשם. כפר בעיקר הלא דבר הוא. אמנם לפי דברינו הנ"ל יבואר כמין חומר. דהנה מצינו דגם במצרים מה שזכו לגאולה הי' ע"י עשיות שני מצות דם פסח ודם מילה כיון שהיו עירום ועריה משאר המצות, וכמו שהביא רש"י ז"ל בפ' בא עיי"ש, וא"כ אם היו עושים שתי מצות הללו רק במחשבה ולא במעשה בלי ספק לא היו נגאלים, כי גם הקב"ה היה מודד להם כמידתם והי' גואלם רק במחשבה והיו נשארים במצרים עד שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה כנודע, לא כן עתה שעשו שתי המצות בפועל ובמעשה ממש זכו שנגאלו בפועל ממש, והוא הוא כונת המגיד, ששאלת הרשע הוא, מ"ה העבוד"ה הזא"ת לכ"ם ר"ל למה לכם העבודה והעשיה הלא די במחשבה לבד ומכ"ש באמירה ולמה לכם עוד המעשה לכם ולא לו, ולפי שהוא כופר במעשה א"כ כופר בעיקר ר"ל בעיקר המצוה דעיקר המצוה הוא רק המעשה, ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבו"ר ז"ה עש"ה ר"ל בעבור המעשה עשה ד' לי נס להוציאנו ממצרים דהוי מעשה מול מעשה, אבל אלו היה שם לא היה נגאל ר"ל כיון דהוא לא הי' מקיים המצוה רק במחשבה. א"כ גם הגאולה שלו לא הי' רק במחשבה ולא במעשה ולא הי' נגאל מעולם, ודו"ק היטב כי הענין נחמד: ו' ומעתה נבוא לבאר המדרש העומד בראש דרושינו, דהנה תמצית היוצא מדברינו דמפרה אדומה מוכח דבמצוה המעשה הוא העיקר ולא המחשבה, ומזה נלמוד לכל התורה כולה וה"ה לענין קרבן פסח כנ"ל, והנה בגמ' דקידושין (דמ"א ע"ב) אמרינן דשליחות בקדשים מנ"ל נפקא ליה מדריב"ק דאמר ריב"ק מניין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וכי כל הקהל שוחטין, והלא אין שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו, והנה התוס' שם בד"ה נפקא, הקשו וזה"ל וא"ת ואמאי לא יליף דשליחות מהני בקדשים משחיטת פרו של אהרן מדאיצטריך