טוב טעם ודעת יג

דברי המרדכי ימתקו דברי הש"ס דהכי פריך כיון דכאן לא עשו שליחתן באמת לא הי' מגיע להם שכר כלל רק דשמואל דסובר דנשבעין ליטול שכרן לשיטתו אזיל דס"ל כר"ל בירושלמי דאונס כמאן דעביד ואונס מקיים התנאי א"כ תינח אם הי' באונס אבל בגניבה דלאו אונס הוא למה יטלו שכרן כיון דאין הבעלים נהנים בשליחתן, אך הי' אפשר לומר דגם גניבה ואבידה נחשב אונס ואף זה מקיים התנאי והשתא א"ש לישנא דהש"ס והא נגנבו קתני וזה אינו אונס כיון דבעלמא ש"ש בגניבה ואבידה חיובי מחייב א"כ מוכח מזה דגו"א לאו אונס הוא דאי נחשב אונס הרי ש"ש פטור מאונסין א"כ כיון דלא נחשב אונס תו ליכא למימר אונס מקיים התנאי א"כ אגרייהו מיהו ליפסד כיון דהבעלים לא נהנו בשליחותם ולמה ישלמו שכרן ומתרץ רבה אבדו בלסטים מזוין דהוי אונס גמור ושמואל לטעמו דאונס מקיים התנאי ודו"ק היטב כי נכון הוא: ג ובהכי עמדתי על דברי הירושלמי בריש פ' שני דשקלים התמוהין וז"ל שם בני העיר ששולחין שקליהם וכו' א"ר אר"א דר"ש היא דר"ש אומר קדשים שהוא חייב באחריותן כנכסיו הם א"ר יוחנן ד"ה היא משום שבועת התקנה ע"ד דר"י ניחא נשבעים לגזברים ואם לא נשבעים לבני העיר ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהן משום שבועת התקנה אלא לר' לעזר נשבעין לבני העיר הדא הוא דר"ש נשבעים לגזברים גזברים מאי עבידתייהו? ומשני נשבעין לבני העיר במעמד גזברים כי היכא דלא ליחשדנהו א"נ דלא נשוה להו פושעים ע"כ. ופירשו הק"ע והפ"מ דמשני דר' אלעזר ס"ל כשמואל הכא בנושא ש"ש עסקינן ונשבעין ליטול שכרן עיי"ש והדבר יפלא מאוד כיון דר"א אית לי' האי תירוצא דשמואל דנשבעין ליטול שכרן א"נ מאי צריך לדחוקי לאוקמי גם כר"ש דקדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהן הא בלא"ה ניחא דנשבעין ליטול שכרן. עוד יש כאן שינוי בין ש"ס דילן לירושלמי דבש"ס דילן מתרץ ר' יוחנן דמוקי כר"ש דבקדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהם ור' אלעזר מתרץ דתקנות חכמים הוא שלא יזלזלו בהקדשות ובירושלמי הוא להיפוך דר' אלעזר מוקי כר"ש דקדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהם וכנכסיו הם ור' יוחנן מתרץ דחכמים תקנו שבועת התקנה? ע"כ יש לתרץ דכל אחד לשיטתו אזיל דהנה באמת קשה לי על הש"ס דילן דמוקי ר' יוחנן הא מני ר"ש הוא דאמר קדשים שחייב באחריותן יש להם אונאה ונשבעין עליהם ופריך הש"ס התינח עד שלא נתרמה התרומה משנתרמה התרומה קדשים שאין חייב באחריותן נינהו? וכו' וקשה לי מאי פריך נימא דגם ר' יוחנן ס"ל כתירוצו דשמואל דהכא בנושא ש"ש עסקינן ונשבעין ליטול שכרן אלא דקשה לי' קושית הש"ס נהי דשלומי לא משלמי אגרייהו מיהו ליפסוד ולא ניחא להו תירוץ דרבה דבנגנבו מיירי ובלסטים מזוין שטבעה ספינתו בים דזה דוחק וא"כ יש לומר דכל עיקר הקושיא אגרייהו מיהו ליפסד הוי קשה להו רק אסיפא כיון דחייבין בני העיר לשלם אחרים א"כ לא נהנו הם משליחתן ומדוע מגיע להם שכר כדעת המרדכי ע"כ שפיר מוקי הסיפא כר"ש וא"כ צריכין לישבע עבור הקרן אבל ברישא דמשנתרמה התרומה תו א"צ לתת אחרים תחתיהן א"כ נהנו הם משליחתן ע"כ מגיע להם שכר ונשבעין ליטול שכרן כדעת שמואל. והיא היא הכוונה בירושלמי הנ"ל דר' אלעזר מוקי הרישא כשמואל דנשבעין ליטול שכרן והסיפא כר"ש דקדשים שחייב באחריותן כנכסיו הם. אך א"כ קשה מדוע באמת לא מתרץ הש"ס דילן כן אליבא דר' יוחנן. אמנם לפי הנ"ל א"ש דהכא מוקי ר' יוחנן כר"ש ולדידי' שפיר מקשה הש"ס דמשנתרמה תרומה קדשים שאין חייב באחריותן נינהו ולא מצי לתרץ דנשבעין ליטול שכרן דז"א דר"י לשיטתו אזיל דס"ל אונסא כמאן דלא עביד ואין מגיע להם שכר אף באונס ובע"כ מוקי ר' יוחנן בין הרישא ובין הסיפא כר"ש ולכך פריך שפיר דברישא אם משנתרמה התרומה קדשים שאינו חייב באחריותן נינהו, אבל בירושלמי מתרץ ר' יוחנן משום תקנה ור' לעזר הוא דמשני דמוקי כר"ש לר"א שפיר י"ל דס"ל כשמואל דאונסא כמאן דעביד ומקיים התנאי ולכן שפיר משני דנשבעין ליטול שכרן והיינו כיון שנהנו אבל בסיפא שלא נהנו אז חיובי מחייבי בגניבה וא"ש לומר אונסא מקיים התנאי. ודו"ק היטב כי קצרתי לרוב המהירות והארכתי בכל הסוגיא בדברים נחמדים הלא כתובים עמדי וכאן א"א להאריך וגם זה המעט הוא בקיצור גדול: מאמר ב' לפ' פרה. נושא המאמר) ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת (במדבר יט). זאת חוקת הפסח. זה שאה"כ יהי לבי תמים בחוקיך למען לא אבוש וכו' ד"א יהי לבי תמים בחוקיך זה חוקת הפסח וחוקת פרה אדומה למה ששניהם דומין זה לזה בזה נאמר זאת חוקת הפסח ובזה נאמר זאת חוקת הפרה ואי אתה יודע איזה חוקה גדולה זו מזו משל לשני מטרוניות דומות שהיו מהלכין שתיהן כאחת ונראות שוות מי גדולה מזו, אותה שחברתה מלוה אותה עד ביתה והולכת אחריה כך בפסח נאמר בו חוקה ובפרה נאמר בה חוקה ומי גדולה הפרה שאוכלי פסח צריכין לה שנאמר ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת הוי כל בן נכר לא יאכל בו (מדרש רבה פ' בא פ' יט). והנה המדרש הזה כולו אומר פליאה וצוח דרשוני, א' במה שאמר ולא עוד שעושי פסח צריכין לה הכי לא יצויר שלא נטמא ולא יצטרך לאפר חטאת להזות עליו. ב' מה שהביא ראיה מהפסוק ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וכי אנן לא ידעינן דהטמא צריך לעפר שריפת החטאת א' אחרי שהדבר ידוע ומפורסם שתורתינו הקדושה כוללת שני חלקים חלק העיון וחלק המעשה, חלק העיון ר"ל המחשבה, וחלק המעשה רצונו גוף עשיית המצוה בפועל מעתה יש לחקור אם שניהם נחוצים לשלימות כל מצוה ואם יחסר אחד מהם כאילו לא קיים המצוה, או בחדא מינייהו סגי ושניהם הוא רק על צהיו"ט, וכמו שהקב"ה משפיע לאדם טובו על צד היו"ט, וכמו שפירשו גדולי המפרשים ז"ל הפסוק (משלי כ) עין רואה ואזן שמעת ד' עשה גם שניהם עין רואה ר"ל אם היה בורא ה' ית' את האדם בעין אחת ג"כ היה רואה, ואזן שומעת וגם אם היה נברא באוזן אחת ג"כ היה שומע. ואעפ"כ ה' עשה גם שניהם כי רצונו ית' להשפיע לנבראים על צד היותר טוב. וא"כ גם אנחנו מחויבים להודות ולהלל לו ית' ולעבדו בעיון ובמעשה ג"כ על צד היותר טוב אבל לא לעכובא, כן יש לחקור. והנה כבר עמד על חקירה זו החכם החוקר אלקי מוהר"י מוסקאטי ז"ל בספרו הנכבד נפוצות יהודא דרוש ח"י, ומסיים בסוף הדרוש וזה"ל, כלל הדברים כי העצה היעוצה נכונה וישרה שיבור לו האדם שישתדל בעיונו כפי כחו אם מעט ואם רב, ובמעשה המצות יחזיק בכל תוקף וכו' עכ"ד ז"ל, אשר ממוצא דבריו נלמוד דתרווייהו צריכי העיון והמעשה, ומה נעמו הדברים ששמעתי מפי הרב הגאון המנוח מוהר"ר ליבוש נ"ז זצ"ל מבערזאן בביאור מאמרם ז"ל במס' סוטה (דף מ"ד ע"ב) סח בין תפלה לתפלה עברה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה, ופרש"י ז"ל סח בין תפלה לתפלה בין הנחת תפילין של יד לתפילין של