טוב טעם ודעת קלח

ס"ט שפ"ד ס"ק ג'. הנה יפה הורה הרב לדינא שמותר לבשלו וכן אני מורה. ודברי הפמ"ג תמוהין דא"כ אף במולח לאלתר תוך ג' ימים לא יועיל הדחת השומן שבחוץ להבשר לדעת חמיו של המנחת יעקב ויצטרך להפשיט העור תמיד קודם מליחה וזה לא שמענו מעולם. וגם מה שחושש הפמ"ג דהדחה לרכך לא מהני מצד אחד דבריו תמוהין דלמה נחשב צד אחד הרי כל זמן שלא נפתחה הוי כחתיכה עבה וסותר דברי הפ"ח גם דברי עצמו מ"ש במשבצות ס"ק י"ג בעוף שלא נפתח שמותר לבשלו דהוי כחתיכה עבה וכן כתב הפר"ח וקשה הרי הוי כנמלח בלי הדחה דהרי כיון דלא הודח בעבר השני וגם הרי נמלח ע"ג העור ואיך הועיל הדחת העור להבשר, ובפרט דהרי זה מודים כ"ע בחתיכה עבה יהיה עב כמו שיהיה א"צ לבקעו לשנים ונחשב כהודח מב' צדדים כיון דהודח בעבר השני ומהני גם לרכך וא"כ ה"נ כיון דלענין מליחה מהני מליחת עוף שלם לכולו דהוי כחתיכה עבה ומהני למה דאסור מדינא בלי מליחה, מכ"ש דמהני לענין חומרת הגאונים לשהא ג' ימים בלי מליחה לכך ודאי דמותר לבשלו. ואף בקרבים שבפנים שנתן עליו הרב דין בשר ששהא ג' ימים לדעתי הוא חומרא כי חשש נתקשה הוי רק במה שמגולה לאויר אז ע"י האויר נתקשה הבשר אבל למה שהוא בפנים ואינו מגולה לאויר לא נתקשה והחוש מעיד ע"ז כשיפתחנו אף אחר ג' ימים ימצא אותם מלוחלחין ומלאים דם. וכיון דכל דין ג' ימים בלא מליחה הוא חומרא הבו דלא להוסיף עלה ומנין לנו להחמיר אף בזה ליתן עליו דין ג' ימים בלי מליחה ואני מורה להקל בזה לגמרי והוא ברור. ובנדון שאלה השניה שהקורקבן מהאווז הנ"ל נמלח עם השומן והטריף הרב כדברי הט"ז ורו"מ התיר כדברי הנקה"כ. הנה רו"מ יפה הורה כדעת הנקה"כ ואין לנו להחמיר בזה בדרבנן והרב שהטריף הוא חומרא כי מלבד מה שהלכה כדברי המיקל בזה מלבד זה נראה דעכ"פ לצלי היה לו להתיר כדין נמלח בלי הדחה קמייתא להסוברים דהמלח מבליע ומותר לצלי והט"ז ודאי כוונתו דאפי' לצלי אסור דלבשלו בלא"ה אסור. והנקה"כ דמתיר נראה דמתיר אפי' לבשלו ונ"מ אם נתערב ברוב דמטעם ג' ימים היה מותר לבשלו ומטעם דנמלח עם שאר בשר היה אסור לדעת הט"ז ולדעת הנקה"כ מותר ולכך עכ"פ להכריע לצלי נראה דמותר בודאי ואפי' בלא נתערב נראה דמותר לצלי והנכון כדעת הנקה"כ בזה ויפה הורה רו"מ בזה: תשובה קמא להרב אב"ד דק"ק שטערוויץ. הנה ע"ד שאלתו בבשר דהוי ספק אם נשרה מעל"ע קודם מליחה ונסתפק אם להורות כדברי הפמ"ג בפתיחה להל' מליחה ובסי' ע"ג בשפתי דעת דדם שנכבש אסור מן התורה וממילא הוי ספק תורה, או כדעת החוות דעת סי' ק"ה דדם שנכבש דרבנן והוי סד"ר. ואח"כ פתח לו פיתחא דהיתרא עפ"י מ"ש הט"ז להתיר ספק כבוש דדומה למקוה והנקה"כ דוחה דשאני זה דאתחזק איסורא דעכ"פ נשרה כאן איסור וא"כ בזה דדם האברים שלא פירש מותר והוי אתחזק היתרא עכ"ד. והנה לא ניחא לי בהיתר זה דהן אמת דמן התורה יש כאן חזקת היתר דממ"נ כעת הוי דם האברים שלא פירש. ואם לבשלו בלא"ה היה מותר דדם שבשלו מן התורה מותר. אבל עכ"פ מדרבנן יש כאן חזקת איסור דהרי מדרבנן אסור לאכלו ע"י בישול א"כ הוי כאן איתחזק איסורא דע"י בישול אסור לאכלו ועכשיו רוצה לאכלו ע"י בישול א"כ הוי זה כנגד החזקה, הן אמת דבספק דרבנן באתחזק איסורא הוי פלוגתא, אך הרי יש כאן חזקה דהשתא והרי לפניך ויש לומר דכאן היה מעת לעת רק מן התורה מותר כיון דיש חזקת היתר וחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא כידוע, אך זה מן התורה אבל מדרבנן כיון דגם חזקה דמעיקרא הוי לאיסור א"כ יש כאן ב' חזקות לאיסור דמעיקרא ודהשתא ולמעט בפלוגתא עדיף וכיון דיש דיעות דסד"ר באתחזק איסורא לחומרא לכך בב' חזקות יש לומר כ"ע מודים דהוי לחומרא, ובפרט לדעת הריב"ש דס"ל ברוב וחזקה דנגד ב' חזקות לא אמרינן רובא עדיף וא"כ מוכח דב' חזקות הוי כרוב ונגד רוב ודאי לא מהני סד"ר להקל, גם יש לומר אף להסוברים דסד"ר להקל היינו רק בספק דרבנן ממש אבל אם הוי ספק תורה רק דמן התורה היה מותר מכח חזקת היתר א"כ אם מדרבנן יש חזקת איסור בזה ודאי לחומרא, וא"כ יש כאן ס"ס דלמא כדעת הפמ"ג דדם שנכבש אסור מן התורה ואת"ל כהחוו"ד דלמא כהסוברים דסד"ר באיתחזק איסורא אסור. לכך מכל הלין טעמי נראה לאסור בזה זו"ז אין להאריך. דברי ידידו: תשובה קמב להרב מו"ה יואל דייטש אב"ד דק"ק מאניסטריטש. הנה מכתבו קבלתי. והנה מה שהעיר על האו"ה שכתב דדבר שאין איסורו ניכר מקודם אפי' הוא דבר חשוב בטל, והעיר רו"מ הרי כיון דאפשר לפרושי ע"י ברירה הוי כניכר האיסור. הנה גוף הערה זו עיין בחיבורי ס' החיים הל' חנוכה סי' תרע"ז בתשובה ד' שם מבואר דבר זה ושם כתבתי דע"י ברירה לא נחשב הוכר האיסור, וכעת אבאר יותר דלדידן ודאי א"ש כיון דבאמת קיי"ל דאין ברירה רק בדרבנן קיי"ל יש ברירה והיינו מטעם ספק דרבנן להקל, וא"כ ע"כ אינו ודאי רק ספק ואיך הוי כהוכר האיסור. בשלמא בהקדש דאפשר ע"י חילול ובזה ודאי יתחלל לכך הוי כהוכר האיסור אבל בזה כיון דהוי ע"י ברירה כיון דהוי רק ספק נהי דהוי לקולא מ"מ כיון דאינו ודאי לא הוי כהוכר האיסור, ועוד דאדרבא נימא להיפך ספק דרבנן להקל ואין ברירה ולא הוכר האיסור. ועוד אף אם הוי מן התורה ברירה לא הוי כהוכר האיסור די"ל כיון דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ורוב עדיף מברירה דהרי רובא ודאי הוי דאורייתא וברירה הוי פלוגתא וא"כ רוב עדיף מברירה וא"כ אם יטול א' מהם אדרבא נימא כל דפריש מרובא פריש ולא מן האיסור, ולא אמרינן ברירה רק היכי דהוי שוה האיסור וההיתר יחד או אף אם הוי רוב ההיתר אם הוי דברים שאין מתבטלין דהוי עליהם שם איסור קבוע דרבנן וכל קבוע כמע"מ, ולכך שוב שייך לומר ברירה, אבל במה דמתבטל ואין עליו דין קבוע לא שייך לומר דאפשר להכיר האיסור ע"י ברירה דאדרבא נימא כל דפריש מרובא פריש ולא הוי הוכר האיסור וזה נכון בעזה"י. ומה שהקשה על האו"ה דאינו דומה לענבים בגיגית כיון דיורה רותחת מבלע בלע מפלט לא פליט א"כ נאסרה החתיכה תחלה לבדה רק דאנן לא ידעינן לה עכת"ד, הנה לא ידעתי מאי קא קשיא ליה דמה בכך סוף סוף כל דלא הוכר לנו האיסור הוא בטל ולא גזרו בדברים החשובים רק באם לנו ניכר האיסור וכל דאין ניכר האיסור לנו בטל, ועוד הרי י"ל דלא הרתיחה הקדרה אז לפלוט מיד הכל ולו יהא דהוי ספק מ"מ שוב הוא ספק דרבנן כיון דדברים החשובין רק דרבנן וכאן לא שייך לומר דנולד הספק בשל תורה ומצד אחר בא לו שהוא דרבנן דכאן מן התורה אין נ"מ לנו אם נאסר תחלה או לא דסוף סוף קיי"ל מן התורה אפשר לסוחטו מותר רק מדרבנן אסור ובפרט שבשלו דמן התורה מותר וא"כ אין נ"מ לנו רק לעניין דרבנן והוא שפיר ספק דרבנן דדלמא פלט מיד וז"ב ופשוט. דברי ידידו וכו': תשובה קמג למשכיל אחד מפ"ק. הנה ע"ד שאלתו אשר הקשה על הדרישה שכתב דהיכי דהוי דשיל"מ ויש לו היתר לא גזרו בו דין דברים החשובים ועל זה הקשית מע"ז דמה פריך ולחשוב נמי ככרות של בעה"ב בחמץ בפסח הרי לדעת קצת הוי ליה חמץ דשיל"מ, הנה זה לק"מ מכמה טעמים חדא דאף להסוברים דהוי דשיל"מ היינו מן התורה כיון דמן התורה יש לו היתר ראוי להחמיר ליתן בו דין דשיל"מ, אך להיפוך להקל א"א כיון דמדרבנן ודאי לא הוי לי' דשיל"מ דהרי מדרבנן ודאי אסור אפי' לאחה"פ דקנסא קניס וכיון דדברים החשובין דלא בטלי הוי מדרבנן לא הוי לי' מתירין לכך שייך בהו דין דברים החשובין ולא קאמר כן הפרישה רק בדברים דיש להם היתר אף מדרבנן ועוד הרי בלא"ה יש להעיר מה דמשני שם מאן תנא דאית לי' הכי רבי עקיבא הא תנא לי' רבי עקיבא אומר וכו' ולמה לי' לשנויי כן ולא משני טפי דהך משנה אתיא כרבנן דפליגו אר"ע וסבירא להו דככרות בטלי, וע"כ דבזה לא יתורץ קושייתו דעכ"פ הוי ליה לחשבו לכל חד כדאית ליה והו"ל למנות ככרות בחמץ ואליבא דר"ע, וא"כ לפ"ז פריך שפיר דהרי לר"י חמץ אסור אחה"פ מן התורה ולדידיה ודאי לא הו"ל דשיל"מ ור"י ור"מ ור"ש כולהו הוי להו תלמידי דר"ע עיין רש"י ריש מגלה וכמה דוכתי וכיון דר"ע ס"ל ככרות של בעה"ב לא בטלו ר' יהודא נמי ס"ל כן דודאי כרבו ס"ל כן כדמוכח בכמה דוכתי וא"כ פריך שפיר דלר"י ור"ע לא הוי לי' דשיל"מ. ועוד הרי ר"ע ס"ל מפורש בפ"ק דפסחים אין ביעור חמץ אלא שרפה והיינו כר"י דס"ל כן וטעמא דר"י הוי דיליף מנותר במה מצינו והרי י"ל מה לנותר שכן אין היתר לאיסורו אבל חמץ יש לו היתר לאיסורו אך ר"י ס"ל לשיטתו דחמץ אחר הפסח אסור מן