טוב טעם ודעת קלו

וסותמין הנקבים ואינו נכנס לפנים, גם בפשיטות י"ל דהמים אין מועילים רק לרכך גוף העור להיות נוח להפשיט ולא שיועיל גם לרכך הבשר: והנה אם כי ראיותיו אינם ראיות מ"מ לדינא אני מסכים עמו מתרי טעמי אחד כתבתי סברא זו מכמה שנים בתשובה דחשש ג' ימים בלי מליחה מכח דנתקשה הבשר הוי רק אם הבשר מגולה לאויר אז האויר מטרשי ליה ומתקשה אבל כל שאינו מגולה לאויר ליכא חשש ג"י בלי מליחה, ועתה ראיתי דגם כת"ר הרגיש בזה לכך הוי ממ"נ אם העור והבשר נחשבו גוף אחד מהני הדחת העור להבשר כמו חתיכה עבה מאוד דמהני ליה שריה בחוץ, ואם אין העור והבשר גוף אחד שוב אין הבשר מגולה לאויר ובלא"ה לא נתקשה וצד השני שהוא מגולה הרי בו שולטין המים בפנים. ועוד נראה היתר שני דהרי יש דיעות דנמלח מצד אחד מותר ובע"כ דס"ל דהמלח שבצד אחד מושך כל הדם אליו מה שבצד השני אף שלא נמלח שם, וא"כ כיון דבצד אחד נשרה במים א"כ אפי' אם צד השני בחוץ נתקשה וא"א לצאת הדם דרך שם מ"מ יהי' יוצא כל הדם דרך צד השני שלא נתקשה ונהי דאנן לא קיי"ל כן מ"מ לענין חומרת הגאונים נראה לצרף זה אם צד אחד נשרה תוך ג' ימים וצד השני לא נשרה להתיר בזה במליחה עכ"פ ואף אם גם בזה לא נסמוך על דעתינו מ"מ כדאי לצרף להקל ע"י שריית צד אחד בהעור מבחוץ וצד אחד בפנים כמ"ש כת"ר. והנני מצטרף עמו להקל בזה לדינא באופן שאחר השרייה יפשטו את העור וינקרו אותו מחוטי חלב תוך ג' ימים לשחיטתו ואף דאם ינקרו אח"כ אז אותו מקום חתך יצטרך הדחה מחדש כדין חתך כל נתח לב' מ"מ לדעתי מקומות הללו לבד אפשר להדיחן במים היטב ולא יתקלקל מראות הבשר בשביל מקומות מועטין הללו. ואם לא יהי' אפשר נמי אין איסור דבשביל מעט מקומות אלו אין לו דין בשר ששהא ג' ימים. כן נלפע"ד נכון דברי ידידו הטרוד וכו': תשובה קלו להרב מו"ה יוסף חיים אב"ד דק"ק ברעסטיצקא. ע"ד אשר שאל שמלחו בשר להוציא דמו ובתוכו היה חתיכה אחת ששהא ג' ימים בלי מליחה, וקודם ששהא שיעור מליחה שאלו אותו וציוה להסיר הבשר ששהא ג' ימים ואותו החתיכה נאסר גם לצלי כדעת הט"ז סי' ס"ט ס"ק ל"ב. ושוב אחר שהדיחו הבשר מן המליחה מלחוהו לקיום בכלי שאינו מנוקב ונתערב שנית החתיכה הנ"ל בין הבשר ונמלח עמהם בכלי שאינו מנוקב והי' מונח ביניהם והחתיכה הנ"ל היה מונח על הבשר. עכ"ל השאלה. הנה ידידי בכל דבריו לא עיינתי כי אין הפנאי גורם והאמת אגיד כי אין הוראה כזו מקובלת עלי כי אני אוהב הוראה לפי מושכל ראשון לא דרך עצות כי דרך עצות המה ראוין לפלפול ולא להוראה ולא עיינתי רק בתחלת דבריו מ"ש נהי דלא שהא שיעור מליחה מ"מ פלט מעט מעט. ובמחילה ממנו שגג בזה דהוא סבור דלכך בעינן שיעור מליחה כדי שיצא כל דמו אבל מתחיל לצאת מיד וזהו טעות דלכך בעינן שיעור מליחה דקודם אינו מתחמם כלל ולא נחשב רותח כלל רק בשהא שיעור מליחה נעשה רותח ואז פועל המלח ומוציא כל הדם יחד אבל כל שלא שהא שיעור מליחה לא נתחמם ואינו פועל כלל ויעיין בב"י סי' צ"א לענין שאר איסורים מוכח דמדינא אף אם נמלח עם איסור כל שלא שהא שיעור מליחה לא נאסר ההיתר. ולפי דבריו הי' ראוי להיות נאסר מיד כיון דעכ"פ פועל מעט, אך באמת לא כן רק קודם ששהא שיעור מליחה אינו רותח ואינו פולט כלל לזה אזיל ליה עיקר ההיתר שלו, גם מ"ש דדעת הר"ן דאינו נעשה רותח רק אחר שיעור מליחה הוי רק לשאר אסורין לא לענין דם זה אינו נראה כלל דאיך נעשה הבשר רותח לחצאין לומר דלהוציא הדם נעשה רותח ולשאר איסורין אינו רותח זה אינו נראה כלל, ואיך נחלק לחצאין והש"ך דמחלק כעין זה בסי' צ"א התם הוי טעם אחר דס"ל דהיכא דהמלח עשה פעולתו להפליט דם אין בו כח להיות אחר שיעור מליחה עוד רותח אך היכא דלא עשה פעולתו עדיין אז הוי רותח גם אחר שיעור מליחה, אבל קודם שיעור מליחה לחלק ולומר דהמלח עושה אותו רותח להפליט דם ולא לשאר איסורין זה א"א לחלק כלל ולכך נהי דאנו חוששין לחומרא לומר דאף תוך שיעור מליחה הוי רותח היינו לחומרא אבל לקולא אין לסמוך על זה כלל לומר דמיד נעשה רותח ולדעתי לא טוב עשה בהוראה זו. ויותר אין להאריך כי אני מוטרד דברי ידידו וכו': תשובה קלז להרב מו"ה אשר מו"צ דק"ק פילוואריק סמוך לקאמניץ. ע"ד אשר שאל וז"ל בכפר הסמוך לפה לקח איש אחד בשר מקצב אחד ובא לביתו וביום שאחריו הדיח הבשר ומלחו כדין ואח"כ בא הקצב לכפר ואמר לו ששחט ב' בהמות וא' שחט מקודם באופן שאם לקח מבהמה זו בודאי כבר שהא ג' ימים קודם שהבעה"ב הדיחו, אך אינו יודע מאיזה בהמה נתן לו הבשר וכעת בא לשאול על הבשר ועל הכלים שנתבשל בהם הבשר והתרנו לו הכל ואחד חולק עלינו וכו': תשובה הנה ענין כזה אינו כדאי לעשות ממנו לכתוב למקומות אחרים כי כדין התרתם כי מ"ש המערער דהוי ספק דרבנן באתחזק איסורא יפרש לנו דברי הרמ"א שפסק בחתיכה שנמלחה וספק אם נמלחה תוך ג' ימים שמותרת ולא אמרינן דהוי אתחזק איסורא ויפה כתבתם בזה דהרי לא אתחזק רק דבלי מליחה אסור אבל אם נמלח הוא מותר לכך לא נחשב בזה אתחזק איסורא ובכו"פ מבואר יותר דמכ"ש אם עדיין לא נמלח וספק אם הוא אחר ג' ימים שמותר למלחו לכתחלה יע"ש. ולומר דהוי אתחזק איסורא כיון דהוי ב' בהמות הוי תערובת חד בחד, הנה לא מבעיא לפי הנראה מדבריכם שהקצב אומר כי מבהמה אחת שנשחטה מקודם כבר היה אחר ג' ימים בבית הקונה משמע אבל בעת קנית הבשר מן הקצב לא הוי גם האחרת אחר ג' ימים רק הוי עדיין תוך ג' ימים, א"כ בשעת הקניה הוי כולו היתר ולא אתחזק איסורא כלל רק בבית הקונה נעשה אחר ג' ימים ואז הי' רק חתיכה אחת גם בלא זה הנה ספק דרבנן באיתחזק איסורא נהי דהש"ך כתב להחמיר מ"מ דעת הרמב"ם דקיי"ל כר"מ דבדבר שאין לו עיקר מן התורה אף באתחזק איסורא הוי לקולא והפמ"ג בדיני ס"ס אות כ' תמה ביותר דאנן קיי"ל בהל' מקוואות דאפילו בדבר שיש לו עיקר מן התורה הוי לקולא אף דאתחזק איסורא, וא"כ אף אי נימא דאנן חוששין לחומרא מ"מ בשר ששהא ג' ימים דהוי רק חומרת הגאונים ודאי ראוי לסמוך על הרמב"ם להקל דהרי מה"ט בטלה ברוב אפי' אחר בישול כמ"ש הש"ך בסי' ס"ט דבזה מודה הש"ך דבטלה ברוב, ועוד נראה דהרי מוכח מן הט"ז בסי' ס"ט דבשר ששהא ג' ימים בלי מליחה אינו ודאי שאינו יוצא הדם ע"י מליחה רק ספק הוי ומ"מ יתכן שיצא ע"י מליחה וא"כ בנדון דידן הוי ס"ס שמא היו תוך ג' ימים ואת"ל אחר ג' ימים מ"מ שמא יצא ע"י מליחה. ואין לומר דהוי משם אחד שמא יצא הדם ע"י מליחה או לא והוי כשם אונס חד הוא. זה אינו דכבר כתבנו במקום אחר דלו יהא דהוי משם אחד ראוי שיועיל כיון דהוי ב' צדדים לקולא אחד שמא הוי תוך ג' ימים ואת"ל אחר ג' ימים עדיין שמא יצא הדם ולחומרא הוי רק צד אחד דבעינן תרוויהו ששהא ג' ימים ולא יצא הדם, א"כ נהי דלא מהני מטעם ס"ס יועיל מכח רוב וכעין זה כתב המהרש"א בחולין פ"ג גבי רוב אריות דורסין יע"ש, אך כתבנו כיון דאינו מועיל מכח ס"ס רק מכח רוב הדר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא, אך א"כ נעשה רק פלגא ופלגא וא"כ תינח בשל תורה אבל בדרבנן כיון דנעשה פלגא ופלגא הדר הוי ליה ספק דרבנן להקל ואיתחזק איסורא לא שייך דהוי רוב כנגדו וגבי שם אונס חד הוא אף דשם ליכא חזקה התם הוי רצון דהוי רוב נגד רוב והבן. כל זה אני כותב לשופרא דמלתא, מיהו כאן בלא"ה ליכא אתחזק איסורא לפי דברי הקצב שאומר דבעודו בידו הי' כולו היתר כנ"ל, ואף אם הי' אומר שכבר הוא בידו אחר ג' ימים מותר מטעמים הנ"ל, גם אם אומר דגם בידו הוי אחר ג"י יש לעיין אם נאמן הקצב לאחר שיצא מתחת ידו דע"א אינו נאמן לאסור נגד חזקת היתר כיון דמכרו בתורת כשר הי' בחזקת היתר, גם י"ל דאין אדם משים עצמו רשע שאומר שלא דקדק לראות אם מוכר היתר או איסור, מיהו יש בזה לדבר אם בדרבנן נמי אין אדם משים עצמו רשע או לא, וכבר דברו בזה האחרונים ואני בחיבורי מכבר, גם הרי הוא לא אכלו רק עבר על לפני עור אם שייך בזה אין אדם מע"ר מיהו אי מהימן לי' יש לומר דודאי אסור, מיהו בזה יש לדון אם מהני מהימן לי' היכא דמשוי נפשיה רשיעא די"ל דאז לא מהני מהימן לי'. ולכאורה יש להוכיח כן מדברי הראב"ד הובא בשיטה מקובצת פ"ז דכתובות במה דפריך שם משמשתו נדה ה"ד אי דידע נפרוש אי דלא ידע מנא ידע, והקשה הראב"ד ליתרץ במודית ותירץ דאין אדם מע"ר וקשה לתרץ דמיירי בנאמנת לו ובע"כ דנאמנת לו לא שייך במע"ר, ויש להסביר הדבר דבשלמא בסתם בני אדם דאינו רשע רק דאין ע"א נאמן שייך לומר דמהימן לי' אבל היכי דמע"ר ממ"נ אם הוא רשע הרי אין לו נאמנות