טוב טעם ודעת קלא

וכן להפוסקים דבלח בלח לא נעשה נבלה במקום הפסד גדול משמע דאף בלח בצונן נ"נ, הנה אדרבא משם ראיה להיפוך דהרי יש להבין דבריו שם דמה ניחא הרי הם אין מתירין רק במקום הפסד גדול ואיך מתיר כאן בפשיטות ולא חילקו בין אם יש הפסד גדול או לא ובע"כ כונתו כיון דגם שם מתירין במקום הפסד גדול בלח בלח אפילו בחם ממילא בצונן מותר לגמרי בלח בלח אפילו שלא במקום הפסד, או כונתו דבי"נ דרבנן הקילו ומותר לגמרי וא"כ ה"נ בזה דהוי בלח ולח בצונן וגם דם שמלחו או בשלו דרבנן ודאי ראוי להקל לגמרי. גם מ"ש רו"מ ראיה דקמח בקמח מקרי לח בלח לא ידענא מה קאמר וכי מה ראי' זה לדין חנ"נ בצונן. גם מ"ש רו"מ במכתבו הרי בע"כ מוכרח אני להודות דבצונן בלח בלח אסור בלי סמ"ך וא"כ המים נאסרין תיכף והבשר אחר מעל"ע ואיך מצטרפין המים וכו' לא ידענא מה קאמר וכי נעלם ממנו כל דברי הש"ע והפוסקים בסי' צ"ט דעכ"פ להני דלא ס"ל חנ"נ מהני אם נתוסף אח"כ היתר אף בחם בחם ומצטרפין גם תערובת הראשון להצטרף לבטל האיסור אף דקודם שניתוסף הוי כולו אסור וא"כ ה"נ בשעת גמר המעל"ע שמצטרף גם הבשר הוי נתוסף אח"כ היתר ומצטרף גם המים לבטל הדם וחוזר כולו להיתרא וז"ב לפע"ד. ומ"ש רו"מ דלא דמיא לדין אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון מ"מ דברי הכו"פ תמוהין וכו' לא ידענא מה קאמר כלל דאיך נאמר כל טעם האיסור נכנס לבשר הרי כיון דיש בין הבשר והמים סמ"ך נגד הדם ממילא נתבטל ונעשו המים נמי היתר ומה גרע זה מאם נפל חלב לתוך בשר שמצטרף גם הרוטב עם הבשר לבטל הכזית חלב שנפל וה"ה בזה ממש לזה לא הבנתי את שיחו עד שלא אאמין שיצאו דברים כאלה מפיו. דברי ידידו וכו' תשובה קכט להחריף מו"ה צבי הירש פינעליס מלבוב. ע"ד אשר שאל והקשה דברי הד"מ אהדדי שכתב בכבד הדבוק בעוף שאסור והוא לא העתיק בטעם חנ"נ רק טעם שמא פעם א' הי' חוץ לרוטב, והוא סבירא לי' דאם נתוסף קודם שנודע התערובת דלא שייך חנ"נ כמ"ש הש"ך בסי' צ"ט בשמו א"כ מה בכך שהיה פעם א' חוץ לרוטב עכ"ד, והנה תמה אני על עצמו בקושיא זו ובפרט על המשיב לך דרך פלפול ולא ראה דרך האמת שאין כאן אפילו ריח קושיא דהרי זה מפורש בניכר האיסור לא שייך ביטול א"כ בשלמא האו"ה מיירי התם שהנאסר תחלה נתערב אח"כ לגמרי ואינו ניכר בפ"ע כלל ואפילו אם נאמר דנעשה נבלה אינו ניכר מקומו ומהותו לכך בזה אמרינן כיון דלא נודע עד אחר שנתערב נתבטל והוא עצמו מסייע לבטל דלא שייך לומר דאנו דנין עליו בפ"ע דהרי אינו ניכר ואנו צריכין לדון על כלל התערובת ובכל התערובת יש סמ"ך נגד האיסור אבל בניכר האיסור כגון בכבד הדבוק בעוף א"כ אם נאמר שהי' פ"א חוץ לרוטב ונעשה נבלה נעשה כחתיכת איסור והרי ניכר עתה בפ"ע לכך אנו אומרים שמא פעם א' הי' חוץ לרוטב ונעשה נבלה ונאסר ושוב אין כאן תוספת היתר קודם שנודע דהרי הוא ניכר ועומד בפ"ע לכך כל שהתערובת הראשון עומד בפ"ע מודה האו"ה דנעשה נבלה אפי' דלא נודע תחלה וז"ב ונכון. ואם נבא להעמיק יותר קצת בכונת האו"ה נראה כך דהנה טעם הדבר מה שמיאן האו"ה לומר כטעם השני של הסוברים חנ"נ מכח דזה ממהר לבלוע תחלה י"ל דהוא מכח דברי התוס' בחולין דף ק' ד"ה בשקדם וסלקו שכתבו דמה שאין אומרים שהחלק שנפל עליה הטפה נעשה נבלה מכח דכל דרך פליטתו לא נעשה נבילה וכיון דעומד להתפשט לגמרי לא נ"נ כיון דסופו להתפשט לכך מה"ט ס"ל להאו"ה דגם בדבוק לא שייך הטעם דממהר לבלוע דעכ"פ סופו להתפשט בכולו והוי דרך פליטתו ולא נעשה נבלה, אך זה אם לא הוי נאסר מקודם רק דנאמר כיון דמקום זה ממהר לבלוע עי"כ נאסר ונעשה נבלה בזה מהני הך סברא כיון דעכ"פ הוי דרך פליטתו ולא נעשה נבלה עי"כ אבל כאן דיש חשש שמא הי' פעם א' חוץ לרוטב וכבר נאסר בפ"ע ע"י הנ"ט ממש, רק דנאמר כיון דבלא נודע נתוסף אח"כ חוזר להיתרו בזה שפיר מהני סברא זו דממהר לבלוע דע"כ לא ס"ל לאו"ה דחוזר להיתרו רק אם הוא לח בלח וכדומה דלאחר שניתוסף נבלל יפה האיסור בכל ההיתר והטעם מתפשט בשוה ואין התערובת הראשון קרוב לבלוע יותר אז ס"ל דהאיסור נהפך להיתר, אבל כל שגם עתה האיסור דבוק והוא ממהר לבלוע יותר בזה נשאר באיסורו כיון דעכ"פ גם עתה ממהר לבלוע ולא מהני הך סברא דסופו להתפשט רק שלא לומר דמכח זה עצמו נעשה נבלה דלענין זה בעינן שיהי' הטעם עתיד להשתייר כאן ולא להתפשט אבל לענין אם כבר נאסר להיות חוזר להיתרו הוי הסברא להיפך דבעינן שתיכף ע"י התוספת יתפשט הטעם בשוה אבל אם גם עתה אחר התוספת זה שמכבר ממהר לבלוע נשאר באיסורו בזה מודה האו"ה לטעם שהוא ממהר לבלוע ונהי דלא אסר ליה מכח ה"ט אבל עכ"פ לא שרי לה ע"י תערובות הזה ודו"ק. ועוד הי' נראה לחלק דכעין דמצינו בממון דיש חילוק בין דררא דממונא או לא ופרש"י דבלא טענותיהם יש ספק לב"ד כן י"ל דבאיסורין נמי הוי חילוק זה דיש חילוק בין אם יש בו דררא דאיסורא או לא, האו"ה דמתיר באם נתערב קודם שנודע התערובת היינו באם נתערב באופן דלא נודע מגופו דסופו להוודע מתערובת האיסור שבו ואינו ניכר מצד עצמו גם אין הספק הזה שמא ניתוסף עליו אח"כ היתר אינו ניכר מצד עצמו ואולי לא יוודע זה לעולם ואין על המורה לשאול כלל שמא ניתוסף עליו אח"כ בזה אף דאח"כ נודע לו הוי ידיעה מבחוץ אבל בשעה שניתוסף לא הי' נודע אם יוודע אח"כ או לא, בזה אנו אומרים דכיון דלא נודע בתר השתא אזלינן ולא חל עליו שם איסור אבל אם בשעת התוספת הוי ידוע תיכף שסופו להוודע שיש כאן איסור דהרי הכבד דבוק לפנינו וסופו להגלות שיש כאן תערובת איסור וכל שיראה אח"כ הכבד דבוק בהחתיכה ממילא יפול בו ספק שמא פ"א הי' חוץ לרוטב והספק נולד ממילא בלי צורך שום ידיעה ומתחלה בשעת התוספות הוי נודע דסוף הדבר להגלות האיסור שבו וספיקו עמו שמא הי' מתחלה לבדו וא"כ זה. נחשב שפיר דררא דאיסורא ומודה האו"ה דאף דלא נודע נעשה נבלה כיון דעומד להתוודע ולהגלות לכך בזה מודה האו"ה דנ"נ. מיהו הראשון נראה לפענ"ד עיקר ואין התחלה לקושיא זו כלל. ומה שהקשה על המרדכי דס"ל טעם הדחה ראשונה משום דהמלח נתמלא מדם א"כ למה בבשר שנפל לציר ס"ל דמותר בנמלח בלי הדחה הרי גם בזה יש לחוש כן. הנה גם זה לק"מ דבאמת חלוקך ג"כ נראה נכון שחלקת בין דם דסריך ועב לציר שהוא קלוש ומ"ש שבס' מעיל צדקה משמע דלא ס"ל חילוק זה במה שהקשה על טעם המרדכי דא"כ בחתיכה עבה למה מהני מליחה בזה לא ידענא מה קאמר הרי חתיכת הבשר בודאי עב יותר מדם וא"כ אם נבלע המלח בחצי חתיכה לא יתפשט יותר לדברי המרדכי משא"כ בציר לבדו שהוא קלוש וז"פ, אך בלא זה נמי לא קשה קושייתך בשלמא דם דאין לו רתיחת עצמו אדרבא הוא צונן לכך יש לחוש שהוא מחליש כח המלח ומתיש כחו ולא יוכל עוד להרתיח ולהפליט, אבל בציר דגם הוא רותח ואדרבא הוא רותח מרתיחת מליחה ולכך הוא אינו מחליש כח המלח רק אדרבא מצא מין את מינו וניעור וז"ב. זו"ז אין להאריך יותר דברי ידידו: שוב הראו לי שבת"ח עצמו בכלל פ"ה הרגיש בזה וכתב שמא באיסור דבוק אינו מצטרף וכוונתו כמ"ש ות"ל כוונתי לדעתו בעזה"י: תשובה קל לש"ע סי' ע"ה הנה מעשה בא לידי שנמצא בעוף ביצה בקליפתה הרכה ומעורה עדיין בהאם שלה ומכוסה בגוף האם ונמלח כך ע"ג האם ועם בשר יחד ואח"כ נטלו הביצה ונתנוהו לתבשיל ונשאלתי מה דינו. וזה אשר השבתי בקצרה: הנה דין זה נחלק לשני דינים. אחד במליחת גוף הביצה אם נחשב זה נמלח או לא, והשני מצד שנמלח עם בשר ביחד ויש חשש שנבלע בו דם מן הבשר כמ"ש כ"ז בש"ע כאן ובאחרונים. והנה בחקירה א' מצד מליחת גוף הביצה נראה דמליחת האם מהני להביצה שבתוכה כיון דאינו מגולה לאויר הוי כחתיכה עבה והוי כתרנגולת שלא נפתחה שמבואר בתשובת ש"א והאחרונים שהביאוהו דמהני ליה המליחה כך ואין לו דין נמלח מצד א'. ואף דשם מפורש דלענין לב וכבר ובני מעיים לא מהני מליחה זו דהוי אבר אחר, נראה דוקא התם כיון דהתרנגולת חלולה בפנים ואין דבוקין בה יחד אבל האם שהביצה מונח בה דבוקה הביצה עמה בפנים בכל הצדדים נחשב כאבר אחד ממש והרי דעת מהר"מ מלובלין בתשובה הובא בפ"מ דמהני מליחה לעוף ע"ג שיער וכן מפורש בש"ע דמולחין הרגל או הראש ע"ג שיער וכן מולחין הרגל ע"ג העור והרי מבואר בסי' כ"ג בהט"ז דאין דם בעור ואעפ"כ מהני מליחת העור להרגל א"כ ה"ה דמהני מליחת האם להביצה שבתוכה, ואפילו אם נימא דאין מחזיקין דם באם של עוף כמו בשאר בני מעיים מ"מ לא גרע משער של רגל ועוף או עור של רגל ועוף שמולחין ע"ג ומהני אף דאין מחזיקין בהם דם מ"מ המלח שולט דרך שם לבפנים. ומכ"ש דנראה דאם של עוף אין דינו כבני מעיים ומחזיקין בו דם