טוב טעם ודעת קל

דאין לו דין נמלח בכשא"מ ולפי דברי הבל"י שהביא הפ"מ משמע דבכה"ג לכ"ע לא הוי מליחה, כהך מליחה פשיטא דאין לו דין כשא"מ אף גם אם מונח הצד שנמלח למעלה נראה דמותר דנהי דפולט למטה מ"מ כיון דלמטה אינו רותח אף שנמשך הדם למטה מ"מ איידי דיפלוט אח"כ דם דידי' יפלוט דם דאחריני ובשלמא כשכל החתיכה רותח י"ל דמבלבל טעם החתיכה אבל בכה"ג לא שייך בלבול כנלפע"ד נכון: והנה בדין זה גופי' בנמלח מצ"א הי' נראה להיפוך מדברי הבל"י דאף מי שמתיר אינו מתיר רק במונח צד שנמלח למטה כיון דהמתיר בנמלח מצד א' הוא הרשב"א והרשב"א לשיטתו אזיל שכתב הטור בה"מ ובסי' ק"ה דגם במליחה אמרינן תתאה גבר יע"ש א"כ ה"נ בנמלח מצד א' והונח למטה אמרינן תתאה גבר ושולט כח המלח אפילו למעלה ונעשה הכל רותח ומושך את הדם למטה לפלוט, אבל באם מונח הצד שנמלח למעלה י"ל דאף הרשב"א מודה שאסור כיון דלדידי' אמרינן במליחה תתאה גבר א"כ התחתון שהוא תפל גובר ומקרר העליון ומודה הרשב"א דאסור. ומיהו מלשון הרשב"א שהביא בב"י שמביא ראיה דמצ"א מותר מעופות חלולין דא"א למלחן בפנים וכו' מזה מוכח דס"ל דאף אי בצד העליון נמלח מותר דהרי בעופות הוי צד א' למעלה ולא ימלט בלא"ה א"כ מוכח דאף במונח למעלה הצד שנמלח מותר מיהו יהי' מוכח מזה דלא כדעת הבל"י נמי מדכתב דאסור במונח למטה והרי ראיות הרשב"א הוי מעופות ושם לא ימלט שלא יהי' מונח צד א' למטה ואעפ"כ מהני בנמלח מצד א' וזה ראיה ברורה. אך באמת הדבר תמוה להרשב"א דס"ל דאמרינן במליחה תתאה גבר א"כ מאי חזית דנימא שצד העליון גובר ומחמם התחתון נימא שצד התחתון גובר ומצנן העליון והרי הרשב"א ס"ל בעלמא דאדרבא גבי מליחה הוי תתאה גבר ולמה כאן ס"ל להיפוך. ולכך הי' נראה כמ"ש בתחלה דהרשב"א אינו מתיר רק במונח הצד שנמלח למטה דאז תתאה גבר ומה שמתיר בעופות אף שיש צד עליון היינו כיון דבעופות נמלח גם צד התחתון ויש כאן נמי תתאה מלוח, ונהי דאם צד העליון לא נמלח כלל אין לומר בזה שיהי' דינו כנמלח מצד א' כמ"ש הפ"מג היינו רק אם לא נמלח העליון כלל אז לא אפשר להיות כח בתחתון כ"כ לחמם העליון עד שיפלוט זה א"א כיון שאין כל החתיכה דבוקה רק הוי חלול באמצע אך אם גם העליון נמלח מהני לזה מליחת צד התחתון שאינו מניח לצד שלמטה מהעליון לקרר את העליון המלוח ומצטרף חום התתאה וחום העלאה להיות כולו חם. זה כוונת הרשב"א אבל אם צד העליון נמלח והצד התחתון לא נמלח כלל מודה הרשב"א דאסור, ובהיות כן לא הי' מקום להתיר כה"ג אפי' בהפ"מ. מיהו י"ל דבהפ"מ יש לצרף שני הסברות היינו סברת הרשב"א דס"ל היכי דהצד התחתון נמלח ולשיטתו דתתאה גבר מהני מליחת צד אחד וא"כ מוכח דהיכי דהמליח התחתון מהני צד אחד, וא"כ מצרפין אנו סברת הפוסקים דלדידן אין חילוק במליחה בין עלאה ותתאה וא"כ ס"ל דבמליחה אף עלאה גבר א"כ מהני לדידן אפי' בנמלח צד א' העליון לבד. מיהו יש לפקפק בזה דהו"ל ס"ס לאיסורא דלמא לא קיי"ל כהרשב"א בנמלח מצד א' ודלמא קיי"ל דאף במליחה אמרינן תתאה גבר ולכך אין מקום להקל בהפ"מ כנלפע"ד נכון לולי שמדברי האחרונים מוכח להיפוך והדבר צ"ע למעשה תשובה קכז (לסי' ס"ט סעיף ט"ו) להרב דק"ק קולקוב. ע"ד אשר שאל על דברי הכו"פ שמתרץ קושית הש"ך למה יהי' מותר בשר הנשרה במים לצלי אם הוא מלוכלך בדמים הרי הוא דם בעין ודם בעין אינו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צליה ומתרץ הכו"פ דהכונה כיון דיש בחתיכה למ"ד נגד דם שעלי' ובמים יש עכ"פ כמו החתיכה וע"כ יש ששים נגד הדם שבעין, וע"ז תמה רו"מ דהרי המים נאסרו מיד כשנתערב בהם הדם והחתיכה אינה מצטרפת רק בסוף המעל"ע עכת"ד. וע"ז בנה כל יסוד דבריו ובמח"כ נעלם ממנו דבר פשוט דבצונן לא שייך חנ"נ ועיין בש"ך יו"ד סי' קל"ד ואפי' אם נימא דבצונן נמי נעשה נבלה היינו היכי דהוי עכ"פ כבוש או מליחה בענין דשייך בו נתינת טעם אז דמיא עכ"פ במקצת לבב"ח, אבל היכא דליכא לא כבישה ולא מליחה רק תערובת גוף האיסור זה בזה א"כ זה אין לו שום צד דמיון לבב"ח והוי רק כמו תערובת יבש ביבש דודאי לא אמרינן ביה חנ"נ וע"כ אימתי יהי' המים נבלה רק במעל"ע ואז מצטרף גם הבשר, וקודם מעל"ע אין תערובת טעם דם במים רק תערובת גופין ובזה ודאי לא נעשה נבלה וז"ב ופשוט, גם מ"ש דלפי דברי הכו"פ די אם יש כזית דם וכזית מים נמי מותר כיון דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון ולא נבלע מן הדם לבדו רק עם המים, ובזה נמשך לפלפל עוד אם נשאר הרבה מן המים אם נשער רק כפי הנחסר מן המים ונבלע בבשר. והנה גם בזה טעה טעות גדול דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון שייך רק אם הי' נופל מקצת מן המים בפ"ע כגון עד"מ שהיו שם חצי רביעית מים וחצי רביעית דם שנתערבו אם הי' נופל ממנו רובע רביעית בפ"ע לתוך התבשיל אז הוי אמרינן דא"צ לשער נגד כל הרובע רביעית כיון דיש בו מחצית המים והיינו כיון דנפרד בפ"ע אבל אם הוי כולו ביחד כגון כזית חלב וכזית מים שנתערבו ובשלו בהם בשר ודאי צריך ס' נגד כל הכזית חלב והיינו דהיכי דהוי כולו ביחד יש בו כדי ליתן טעם אמרינן דהבשר בלע כל טעם החלב וכל טעם המים, ותדע דהרי אם נפל חתיכת האיסור לתבשיל היתר אף אם נשאר כל החתיכת איסור בעין נמי בעינן ששים נגד כל החתיכה ומטעם דנהי דהאיסור נשאר בעין מ"מ הטעם שבו נפלט להיתר, וא"כ אין שייך בו לומר דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון נהי דהוי המים והדם נשארין בעין מ"מ הטעם שבו נפלט להיתר וטעם כולם נפלט לתוך הבשר דוק ותשכח בכל המקומות ותמצא כן דלא נאמר בכעין זה אין המדומע כו' ובזה נסתרין כל דבריו ויסודו, ומיהו ארווחנא בדבריו ליישב קושית הש"ך שהקשה כיון דהוי דם בעין איך מהני ליה צלי וסיים ואפשר כיון דנתערב במים לא נחשב דם בעין וסיים וצ"ע והיינו מכח דהוי קשה ליה למה לי מלוכלך דנקט תחלה וכמ"ש בריש דבריו. אך לפענ"ד א"ש דבאמת אף שנתערב במים מ"מ מה שבולע ממש מגוף הדם והמים נחשב דם בעין, אך מה שאינו בולע גוף הדם רק טעמו זה ודאי לא נחשב דם בעין ולכך הכא נהי דיש כאן דם בעין מ"מ בזה כיון דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון יש כנגדו ס' רק דחיישינן שמשך כל טעמו ובזה לא שייך לומר לפי חשבון אך זה שוב לא נחשב דם בעין. וזה הוי החילוק בין מליחה לצלי דבמליחה כיון דדם בעין אינו יוצא ע"י מליחה נהי דדם בליעה וטעמו יוצא שפיר ע"י מליחה היינו אם לא נבלע עמו דם בעין כלל רק טעמו בזה איקלש כחו ומלח מוציאו אבל אם נבלע עמו גם דם בעין כיון דחזינן דדם בעין אלים כחו דאין מלח יכול להוציאו לכך שוב גם אם נבלע עמו דם שאינו בעין אמרינן דאחד מחזק חבירו ומצא מין את מינו וניעור ואין כח למלח להוציא אף דם פליטה הנבלע עם דם בעין ולכך במלוכלך לא מהני מליחה אך זה במליחה אבל בצליה כיון דנורא מישב שייב אמרינן דיש כח באש להוציא דם הפליטה ולהפרידו מן הבעין ודם הבלוע שלא נחשב דם בעין יוצא בכל ענין ונפרד מן הבעין ושוב אפי' דם בעין הנשאר ממש דאינו יוצא ע"י צליה הרי כנגדו לבדו איכא ס' כדעת רו"מ בזה, וזה כלל נכון לפענ"ד דהיכי דנבלע בחתיכה דם בעין ודם שאינו בעין אז ע"י מליחה אגב דדם בעין אינו יוצא דם הפליטה נמי אינו יוצא דאחד מחזק את חבירו ומצא מין את מינו וניעור אבל בצליה דאש מישב שייב נהי דהבעין אינו יוצא מ"מ דם הפליטה יוצא ולכך הוצרך הש"ע למלוכלך ואינו אוסר לצליה ומיושב כל הדקדוקים בעזה"י זו"ז אין להאריך ידידו וכו': והנה חזר השואל והשיב לי וזה אשר השבתי לו. הנה מה שהביא ראיה דיש דיעות דאף בצונן נעשה נבלה ידעתי גם ידעתי ולזה נזהרתי במכתבי וכתבתי דאף אם נעשה נבלה בצונן היינו היכי דשייך נ"ט ולא היכי דלא שייך נ"ט, והנה כעת ראיתי שזה משמע מפורש בדברי הגהת ש"ד ומהרש"ל שהביא הש"ך ביו"ד סי' צ"ט שכתבו וז"ל הובא בש"ך ס"ק ט"ו דהא דקי"ל כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותרים דוקא בדבר יבש יש לנהוג הכי אבל לא בדבר לח שיש בו נ"ט דקיי"ל חנ"נ א"כ דייקו וכתבו דלא שייך חנ"נ בלח רק היכי דיש בו בנ"ט אבל לא היכי דלא שייך נ"ט והשכל נותן כן דמה לי יבש מה לי לח ולמה ביבש לא נ"נ מכח דליכא טעם ולא הוי דומיא דבב"ח א"כ ה"ה בלח בלח היכי דלא שייך נ"ט ואינו אסור רק מכח תערובת גופין דין יבש יש לו וכל הני דיעות שהביא דס"ל בצונן נעשה נבלה היינו היכי דשייך נ"ט, ואפילו אי נימא כדעת הפמ"ג שהביא רו"מ שכתב סי' ק"ה בריש הסימן דלא שייך כבישה בלח בלח מ"מ בעינן שיהיו בענין דראוי ליתן טעם דהיינו או בכבישה מעל"ע או במליחה בענין דאם הוי בב"ח כה"ג הוי שייך ביה טעם לכך לא פליגו וגזרו בכל דבר כן אבל בפחות משיעור כבישה בענין דאף בב"ח לא הוי שייך נ"ט ודאי לא שייך חנ"נ רק היכי דשהא מעל"ע דראוי ליתן טעם בב"ח אז שייך בי' חנ"נ ולא זולת זה רק יש לו דין יבש ביבש. וכל מי שיש לו מוח לא יכחיש זה דמה לי יבש מה לי לח ובפרט דכבר כתבנו דכן מבואר בהגהת ש"ד ומהרש"ל הנ"ל. וגם מה שהביא מלשון הש"ך סי' קל"ד שכתב