טוב טעם ודעת קכט

כנגד חזקה. וכל זה ברור ופשוט ואין להאריך יותר. דברי ידידו וכו': תשובה קכד לק"ק סטרעליסק להרבני המופלג מו"ה צבי הירש ני'. ע"ד אשר שאל בדין בשר שהודח אחר המליחה וספק אימת הודח אם תוך שיעור מליחה או אח"כ, והנה רו"מ פלפל בזה הרבה ועל כל פלפולו לא אשיב לו רק מה שנוגע לדינא. והנה מה שדימה זה לפלפול הט"ז ונקה"כ באם לא נודע אם מלחה או לא זה אין לו דמיון לזה דכאן כיון שעכ"פ נמלח והי' עתיד לצאת מעצמו הדם אם לא הי' עושה מעשה ומדיחה כבר איתרע חזקת איסור, ולא גרע ממ"ש הפוסקים בזרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה איתרע בזה חזקת פנויה, מכ"ש בזה דחזקת איסורא איתרע וראוי לומר ספק דרבנן להקל. מיהו יש לומר דיש חילוק בזה כיון דראוי לאוקמא כל דבר בחזקתו דמעיקרא, וא"כ אם ידוע לנו השעה אימתי נמלח כגון בשעה ששית, רק דספק על שעת הדחה אימתי הודח אם תוך שיעור מליחה או אח"כ, בזה ודאי דמותר דראוי לומר דמוקמינן הבשר בחזקת מלוח והשתא הוא דאתרע ושוב הוי ספק דרבנן להקל, אבל אם הוי להיפוך דידוע השעה של הדחה רק דספק הוי על זמן המליחה אם נמלח שיעור מליחה מקודם שעת הדחה או נמלח באיסור שלא הוי שיעור מליחה עד ההדחה בזה יש לומר חזקה להיפוך דהשתא הוא דנמלח ולא קודם וטרפה, לא מבעיא להסוברים דספק דרבנן באתחזק איסורא אסור אף גם להמתירין יש לומר היינו כנגד חזקת איסור אבל לא נגד חזקה דלא נעשה מעשה דאלים יותר וכמ"ש המשל"מ דבספק אם נעשה מעשה אפי' בדרבנן לחומרא, ונהי דזה אין לו ענין לכאן דבנ"ד ידוע אי נעשה מעשה רק דספק אימתי נעשה מ"מ נראה דבכה"ג כ"ע מודים דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא, והשתא הוא דנעשה מעשה דלמעט בפלוגתא עדיף. וכיון דיש מחמירין בכל ספק דרבנן באתחזק איסורא יש לומר בזה כ"ע מודים. כנלפע"ד נכון לדינא וז"ז אין להאריך מאפס הפנאי. דברי ידידו הטרוד וכו' תשובה קכה לסי' ס"ט סעיף ד' תשובה למשכיל א'. הנה ע"ד אשר שאל לפרש לו דברי הבה"י שכתב דבעוף אם מפרידין העור דהיינו אם נפחוהו ומלחוהו אסור אפי' בדיעבד ושאלת אם הכונה בלא נמלחה בפנים או אפילו בנמלחה בפנים: תשובה הנה כן דעתי נוטה, בראש מה דפשיטא לך דהבה"י אוסר אפילו בהפ"מ כיון דכתב ראוי לענוש ע"ז כ"ש דאוסר אפילו בהפ"מ, הנה הך ק"ו פריכא הוא דמה ראי' הוא זה דאטו דברים דבהפ"מ שרי מותר לעשות כן לכתחלה, זה אינו דאדרבא השכל נותן להיפך כיון דאין לו היתר רק מכח הפ"מ אם לא הי' נכנס לכך לכתחלה לא הי' צריך לבא לידי הפ"מ וראוי לענוש העושה, והרי ספק דרבנן מותר אף שלא במקום הפ"מ והרי קיי"ל דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה ואם עבר ועשה כן ודאי ראוי לענוש העושה, ואם כוונתך כיון דראוי לקנסו ממילא ראוי שלא להתיר לו מטעם קנס, מיהו בזה נ"מ אם עשה בשוגג שלא ידע האיסור בזה אפשר דמתיר בהפ"מ או לאחרים מותר כדין המבטל איסור לכתחלה. מיהו לפי האמת נראה דהבה"י אוסר אפילו בהפ"מ והוא דבה"י מיירי בודאי בלא נמלח בפנים דאם נמלח בפנים פשיטא דלא גרע מנמלח מצד א' דמותר דיעבד, וכן משמע מלשונו שכתבו האחרונים שמלחוהו ע"ג העור משמע דלא הוי המליחה רק ע"ג עור ולא יותר, וכן משמע מדברי פוסקים אחרונים שסתמו ולא דברו כלל בהפ"מ מה דינו ואם הוו מפרשי דמיירי גם בנמלח בפנים לא הוי שתקי מלדבר בהפ"מ מה דינו אלא ודאי ס"ל דמיירי בלא נמלח בפנים ובזה ודאי דאסור אפי' בהפ"מ כיון דאין כאן מליחה כלל לא בפנים ולא בחוץ ולכך. נראה דבה"י מיירי בלא נמלח בפנים כלל אבל בנמלח בפנים ודאי כשר בהפ"מ כדין נמלח מצ"א. ואף אם ספק הוי בכונת הבה"י ראוי לסמוך להקל כיון דדם שבשלו דרבנן וגם דינו גופי' חידוש הוא דמצד הסברא מה בכך דנפחוהו הרי חתיכה עבה אף דהוי חלול בפנים כל היכא דלא מגולה לאויר מהני לו מליחת חוץ, ומזה עצמו הי' מוכח דהבה"י מיירי בלא נמלח בפנים דאם נמלח בפנים א"כ למה יגרע מעוף שלא נפתח כלל ונמלח מכל צדדיו בחוץ דכשרה א"כ מה בכך שהוא חלול בפנים כיון דאינו מגולה לאויר בע"כ דמיירי בלא נמלח בפנים, מיהו מזה אין ראי' די"ל דשאני תרנגולת שלא נפתחה דאין בה אויר מבחוץ כלל דהרי קפדינן שלא יהי' מגולה לאויר משמע דבאויר תליא מלתא והרי בתרנגולת ליכא אויר בחוץ לכך אינו מפסיד המליחה אבל בנפחוהו דהכניס בו אויר מבחוץ לכך האויר מקרר המליחה ומעכב כח המלח להוציא דם ולפעול פעולתו ולקמן נדבר מזה אי"ה. אך א"כ עכ"פ זה חידוש דין הוא לכך אין לך בו אלא חידושו ומנ"ל להחמיר אפילו בנמלח בפנים לכך נראה להקל בנמלח בפנים ודינו כנמלח מצד א' ועדיף מיניה כיון דעכ"פ קצת נמלח ע"ג העור מבחוץ ג"כ ולכך אף שלא נבקעה לשנים מ"מ מהני להצטרף המליחה שבחוץ עם המליחה שבפנים להיות נחשב כנמלח מצד אחד עכ"פ. גם מה ששאל בטעם הדבר שמתיר שם היכא דהסירו הנפוח בזה אסור לכתחלה ומותר בדיעבד וע"ז שאלת דמה סברא הוא זה הרי הוי כשני חתיכות זה ע"ג זה. הנה לכאורה הי' נראה לי בטעם הדבר כיון דקיי"ל חבורי אדם לא הוי חבור והמקור לזה הוא מהתוספת' דטהרות וכתבתי במ"א דהיינו דוקא בדברים שלא היו מחוברים מתחלה בידי שמים רק שאדם רוצה לחברן חבור חדש בזה לא הוי חבורי אדם חבור אבל אם הי' דבר אחד בידי שמים רק אח"כ נחלק בידי אדם בזה מהני חבורי אדם להיות דינו כמעיקרא כמו שהי' תחלה כיון שאינו עושה ענין חדש רק מחזירו לתחלתו, א"כ ה"נ בשלמא בשאר ב' חתיכות שהיו חלוקין מעיקרא לא מהני אף שהוא מדבקן יחד דחבורי אדם לא הוי חבור אך בעור העופות דהוי מחובר בידי שמים רק שהוא ע"י נפוחו הפרידן בזה אם מסלק מעשיו נעשה אחד כמעיקרא כמו שהי' תחלה אחד והוי כחתיכה עבה. אך לפ"ז יתחדש דין חדש בחתך כל נתח לשנים אם יחזיר ויחברן כמו שהי' מעיקרא יהי' מותר בדיעבד בנמלח מצ"א אפי' שלא במקום הפ"מ וזה אינו נראה לחדש דבר חידוש כזה. לכך נראה הטעם פשוט דבשלמא בשני חתיכות שהם מופרדין מכל וכל לכך לא מהני מה שמחברן יחד דחבורי אדם אינו חיבור אבל העור של עוף הרי אף אם נפחוהו מ"מ הוי מחובר לו בצדדין והרי הוא בכל צדדיו כגוף א' א"כ מה בכך דהוי נפוח באמצע הרי בחתיכה אחת עבה אין שיעור אפי' אם יהי' גבוה כמה וכמה פולט מעבר לעבר. ואין לומר דשאני הכא שהוא חלול באמצע הרי אף גבי תרנגולת חלולה שלא נפתחה מותר אפי' שלא במקום הפ"מ ומוכח דזה הוי כנמלח בכל צדדין א"כ למה יגרע תרנגולת נפוחה ובע"כ עיקר הטעם כיון שהכניס בו אויר אז האויר מקרר המליחה כיון דחזינן דיש קפידא בגילוי לאויר מוכח דהאויר מזיק להמליחה א"כ ה"נ הכניס בו אויר ולכך תינח בהיות שם האויר אבל אם הסיר הנפיחה א"כ האויר חלף הלך לו שוב חזר דינו להיות כגוש אחד כיון דעדיין הוי כגוף אחד שהרי מחובר בכל צדדיו חיבור דמעיקרא והוי כחתיכה עבה וכעוף חלול וכיון דמחובר מעיקרא בידי שמים הוי חיבור והוי גוף אחד וז"ב בסברא. גם מה ששאל אם קרעו ע"י נפיחה הוי כדוחק הסכין ולבעי הדחה שנית. הנה זה דבר פשוט שז"א דכל דבר הנעשה ע"י נפוח נעשה בקל וזה אינו מוציא דם ואם הכתוב רוצה למנקט דבר קל מזכיר נפיחה כי כל צורריו יפיח בהם דהפחה בעלמא סגי להו והרבה מזה ולכך ה"נ דוקא ע"י סכין דהוי דוחקא דסכינא או אפילו ע"י קריעה ביד דהוי מעשה קשה זה מוציא דם ובעי הדחה להסוברים מכח דם בעין אבל הנפיחה הנעשה ברוח בעלמא זה אינו מוציא דם וגלוי לכל מבין דת ודין. ויותר אין להאריך בזה במקום שאין הנושא סובל אריכות יותר: תשובה קכו לש"ע שם סעיף ט"ז. הנה אשכחנא פתרי דיהיה נמלח מצד אחד עדיף מנמלח בב' צדדיו כגון אם נמלח בכלי שאינו מנוקב דאם נמלח משני צדדין נאסר כולו לדידן ולא מהני לי' תקנה לצלי אבל בנמלח מצד אחד כיון דלכמה פוסקים לא נחשב זה מליחה כלל א"כ מותר אח"כ לצלי ואינו נאסר רק מה שהי' בתוך הציר דזה נאסר מכח כבוש כמבושל אבל מה שחוץ לציר דיש פוסקים שמתירין בכל מליחה כן והיש אוסרין הוי רק מטעם דמבלבל טעם החתיכה וזה שייך רק כשנמלח בכל צדדיו אבל אם לא נמלח רק מצ"א כיון דלכמה פוסקים אין מליחה זו שולטת בכל החתיכה א"כ גם אינו מבלבל טעם החתיכה ולכך מותר לצלי עכ"פ. וגם הוי ס"ס דלמא כיש מתירין בכל כשא"מ חוץ לציר ודלמא כהפוסקים דמליחה מצד אחד לא נחשב מליחה ואין זה בלבול טעם החתיכה ולא מבעיא אם הניח הצד שנמלח למטה כיון דדם אינו מפעפע למעלה פשיטא