טוב טעם ודעת קכח

דחבר אין מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן לכך מפרש דאף בדרבנן הוי מכח הך חזקה דרוב די בדרבנן. אבל התוס' ס"ל דלא שייך חזקה זו רק בדאורייתא דבאיסור תורה שפיר חייש החבר דלא יבא איסור תורה על ידו לכך בזה נזהר שלא להוציא דבר שאינו מתוקן אבל באם אין כאן איסור תורה רק דרבנן בשביל איסור דרבנן לא חייש החבר כיון דלא יבא איסור תורה בשום ענין ועיקרו הוי דרבנן בזה אין החבר נזהר ולא שייך בזה חזקה דחבר כלל, לכך לפי המסקנא דאיסור תורה ליכא רק דרבנן ובדרבנן לא שייך הך חזקה לכך שפיר כתבו דאינו ראוי רק למאכל בהמה אבל היכי דיש כאן רוב אף אם תלוי במעשה שפיר אמרינן בזה ספק מוציא מידי ודאי בדרבנן אף דהוי ספק אם נעשה מעשה כדמוכח מפרש"י ג"כ לפי מה שפרשתי הסוגיא לעיל לשיטתו וכדעת הט"ז והמשל"מ. לכך נחזור לנדון דידן דאף אם מטעם השני של הט"ז אין להתיר כאן בלא"ה טעמו בזה אינו ברור והעיקר רק מכח טעם ראשון, א"כ גם בנ"ד יש להתיר מה"ט. מיהו לא סמכתי ע"ז להקל רק מכח צירוף כבוד שבת לעת ערב שאין פנאי להכין אחר וגם הוא לעני אבל בלא"ה אין להקל בזה כן נראה לפענ"ד ודו"ק: תשובה קכג למשכיל אחד מו"ה חיים וואלף במו"ה אליעזר מסלויטא: הנה ע"ד שאלתו ע"ד המעשה של הט"ז בשכחה אם מלחה תחלה והתיר הט"ז מטעם דרוב מולחין תחלה וכו' והנה הביא רו"מ דברי אחרונים שהקשו על הט"ז דהרי הוי רובא דתליא במעשה ולא אמרינן ואתה הקשית על זה ממעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה בשקלים ופ"ק דפסחים ומסוגיא דבתר בתרא, והרי הוי רובא דתלוי במעשה, ומזה הוליד לחלק דבמה דהוי חובה לעשות אמרינן אף דתלוי במעשה, אך שוב הקשה מרוב תינוקות מטפחין דהוי רובא דתליא במעשה ג"כ עכת"ד הנה מה שהקשה מתינוקות לק"מ דע"כ לא אמרינן רובא דתליא במעשה לא אמרינן רק בדבר התלוי בדעת האדם שיש בו דעת דאז כיון דהבחירה בידו לעשותו או לא אז ראוי לאוקמא בחזקת שלא נעשה מעשה, אבל דבר התלוי במעשה במה שאין בו דעת ומחסרון דעתו הוא עושה כן זה הוי כבא ממילא ולא נחשב מעשה רק כענין טבעי, ומה דאמרינן בבהמה דהוי רובא דתלוי במעשה היינו כמ"ש שם התוס' בבכורות דלפעמים צריך להרביע אבל בלא"ה לא הוי תלוי במעשה, והרי תשמיש אדם לא נחשב תלוי במעשה מכח דהוי ענין טבעי מכ"ש בתינוקות, ומ"ש אתה דהיכי דהוי חובה לא נחשב תלוי במעשה זה נסתר מדברי התוס' יבמות ובכורות שהקשו מתשמיש אדם ומה הקשו התם הוי מצוה דהוי מצות פ"ו ושמחת עונה כמ"ש בפ"ו דפסחים דפריך באשתו נמי איכא מצוה ייע"ש, ואעפ"כ הוי ס"ד דהוי תלוי במעשה. ומה שהקשה מבתר בתרא, הנה שם אינו מטעם רוב רק מטעם חזקה דחזקה דבדק. ועיין פמ"ג שחקר בדין אי אמרינן חזקה דתליא במעשה והוכיח מחזקת בדוק, והיינו כעין קושייתך והכל הולך למקום אחד, וכן יש להוכיח מהך דר' שמעיה דפ"ז דפסחים דקאמר חזקה אין הב"ד עומדין משם, והרי הוי חזקה דתליא במעשה, ומעומר מה דרחוקים מותרין מחצות היום דחזקה אין ב"ד מתעצלין וכו'. והנה מה שהקשה רו"מ משקלים הנמצאין לפני סוחרי בהמה וכו' בלא"ה לק"מ. דע"כ לא אמרינן דרובא דתליא במעשה לא אמרינן רק להחמיר כעין ההוא דבכורות, אבל להיפוך להחמיר אזלינן בתר רובא אף דתליא במעשה, ומכ"ש לפמ"ש בהשמטות לה' נדה דכלל זה דרובא דתליא במעשה לא אמרינן הוי רק דרבנן, ומן התורה אזלינן בתר רובא אף דתליא במעשה א"כ פשיטא דאין כח לחז"ל רק להחמיר ולא להקל. והנה סמוכות לדברינו זה הוא מדברי רש"י שהבאתי בספרי ספר החיים סי' תרפ"ג דף פ"ז ע"ב מ"ש רש"י בפסחים פ"ק בסוגיא דאין חוששין וז"ל דאף דמותר באכילת ארעי באכילת קבע מיהא ליתסרי מיהו כיון דזה מדרבנן הוא ובדרבנן סמכינן על חזקת חבר שעשרן מוע"ש שלכאורה הוא תמוה דאם גם לתירוץ זה צריך לחזקה זו למ"ל לטעם דספק וספק הוא, ומזה הוכחתי דיש לומר דבזה פליגי ב' לשונות דלישנא קמא ס"ל דחזקה דתליא במעשה אמרינן לכך די בחזקה זו לבד, ולל"ב ס"ל דחזקה דתליא במעשה לא אמרינן ולכך מוכרח לתרץ דספק וספק הוא רק מדרבנן יש איסור ובדרבנן מהני חזקה דתליא במעשה כן הוכחנו שם, וזה סיוע לדברינו הנ"ל דכל עיקר כלל זה דתלוי במעשה לא אמרינן הוי רק דרבנן ולכך תינח בשל תורה אבל בדרבנן הם אמרו והם אמרו דמהני אפי' ברובא דתליא במעשה, א"כ לפ"ז ממילא מיושבים דברי הט"ז כיון דבדרבנן מהני רובא דתליא במעשה, והרי דם שבשלו דרבנן, ועוד בלא"ה א"ש דברי הט"ז דיש לומר דאין כוונת הט"ז רק לסתור החזקה דהוי לו חזקת איסור, דבלא"ה הרי ספק דרבנן להקל רק דעיקר החשש שלו דהוי כאן חזקת איסור, לכך שפיר כתב נהי דרובא דתליא במעשה לא מהני היינו לעשותו כודאי, מיהו עכ"פ כחזקה דמיא ומרע לחזקה שכנגדה והוי ספק וספק וממילא ספק דרבנן להקל. והנה העיקר מה שנראה לי דמה דלא מהני רובא דתליא במעשה היינו רק נגד החזקה אם יש חזקה כנגדה דהרי יש להבין למה לא נלך בתר רובא דתליא במעשה הרי סוף סוף חזינן דרוב עושין כן, רק הכונה כיון דעכ"פ יש ספק אם נעשה מעשה זו עתה וכיון דמוקמינן כל דבר בחזקת שלא נעשה מעשה הוי זה עצמו חזקה דלא נעשה מעשה זו, ובצירוף חזקה אחרת שכנגדה הוי תרי חזקות ונגד ב' חזקות לא עדיף הרוב ונעשה ספק וספק, אבל היכי דליכא חזקה אחרת כנגדה מהני אף רובא דתליא במעשה דמה אמרת הרי יש כאן חזקה דלא נעשה מעשה זו מ"מ מה בכך סוף סוף כיון דרוב עושין כן הוי רובא ורובא וחזקה רובא עדיף. ואזיל ליה קושייתו משוקי ירושלים כיון דליכא חזקה אחרת כנגדה מהני אף רובא דתליא במעשה, והתם בבכורות יש חזקה כנגדה דחזקה שלא נפטרה רחמה וחזקה דמעיקרא שלא ילדה, לכך לא מהני רובא דתליא במעשה וזה כלל נכון לפע"ד. והנה מ"ש דכונת הט"ז רק לדחות החזקה אין לתמוה ממ"ש הט"ז בלשונו ורוב עדיף מחזקה זה לק"מ דכונתו כך דאם בעלמא לא עדיף רוב מחזקה רק שקולין ממילא הך רובא דתליא במעשה דגרע משאר רוב לא הוי שקול כמו חזקה, והוי חזקה עדיפא אבל כיון דשאר רוב עדיף מחזקה א"כ נהי דאמרינן בש"ס דרובא דתליא במעשה גרע היינו רק דלא עדיף מחזקה, אך עכ"פ נשאר שקול וממילא מותר, ובגוף דברי הט"ז דברנו בחידושנו מכבר בעזה"י אין עת האסף פה. והנה אם נימא כדבריך דהיכי דהוי חובה לא הוי רובא דתליא במעשה יש לומר פרפרת אחת שזה יהי' כונת רש"י בפסחים הנ"ל שכתב דלהך אבע"א נמי הך טעמא דבדרבנן סמכינן על חזקת חבר שעשרן, והקשיתי בחיבורי דא"כ ל"ק ולמה מתרץ בע"א, ולפי הנ"ל יש לומר כך דודאי חזקה דתליא במעשה לא אמרינן רק מה דמשני חזקה על חבר וכו', היינו כיון דהוי חובה לו א"כ שוב לא נחשב תלוי במעשה, אך שוב הוי קשה לו הרי אפשר להכניסו במוץ שלה, וא"כ אין זה חובה לו דבידו להפקיע א"כ שוב הוי חזקה דתליא במעשה, ולכך מתרץ א"כ ממ"נ אם חיישת לדר"א ואינו חובה א"כ שוב בלא"ה אתי שפיר דספק וספק הוא דדלמא באמת הוי כן, ושוב הוי קשה לרש"י דהרי על קבע לא מהני עצה זו א"כ שוב הוי ודאי, לכך מתרץ רש"י שפיר דממ"נ על קבע כיון דאסור בכל ענין שוב הוי חובה מדרבנן וכיון דהוי חובה מדרבנן שוב הוי מדרבנן חזקה אלימתא דודאי עשרן ואינו תלוי במעשה כיון דהוי מדרבנן חובה ומדאורייתא דלא הוי חובה והוי חזקה דתליא במעשה שוב ממילא בלא"ה מותר דספק וספק הוא וא"ש פרש"י, ונהי שהוכחנו לעיל דהתוס' לא ס"ל סברא זו מ"מ יתכן להיות דרש"י סובר כן ודו"ק, מיהו אף לפי דרכו אין זה ענין לדברי הט"ז דזה לאו חובה הוא דהרי אפשר לצלי גם אי בעי לא אכיל ואין זה חובה וז"פ והנה חזר השואל והשיב לי וזה אשר השבתי לו: הנה מה שרצה לדחות דברי הראשונים אין בהם כדי תפיסה כי על מ"ש דיש לומר דרובא דתליא במעשה הוי רק לחומרא והשיב מדברי הפ"י בסוגיא דבתר בתרא, הנה אלמדנו דרך השגה על פלפול לא שייך רק או מדברי הש"ס או מדין המפורש להיפוך אבל מדברי פלפול בפרט מספרים אחרונים אין זה סתירה, ואם משועבדים אנחנו לדברי הפ"י כמה תירוצים נאמרו בזה בחידושינו שם. ועל מ"ש ראיה מתוס' דאפי' במקום מצוה נמי שייך האי כללא דרובא דתלוי במעשה לא אמרינן, על זה כתב דאשה אינה מצווה על פ"ו בזה מכ"ש דאין בו ממש חדא דהרי עכ"פ מצווה על שבת עיין באה"ע סי' א', ועוד הרי קושייתי הוי מהאשה שהלכה היא ובעלה למד"ה דאמרינן שם רוב מתעברות ויולדות, וא"כ שם הרי כבר נשאת והיא משועבדת לו ואי אפשר לפטור ממנו ומה הקשו דהוי רובא דתליא במעשה הרי היא מצווה על זה והיא משועבדת לו גם מצווה מן התורה לעשות רצונו. גם מ"ש על ראייתי לענין חזקה דתליא במעשה די"ל ב"ד שאני, ג"כ אינו נראה כיון דעיקר הטעם דלא אמרינן רובא דתליא במעשה מכח דמוקמינן כל דבר בחזקת שלא נעשה מעשה לדחות הרוב אף דבכל דוכתא רובא וחזקה רובא עדיף אלים חזקה דלא נעשה מעשה לדחות הרוב, א"כ ראוי שיהי' אלים גם נגד חזקת הב"ד ולשווי' עכ"פ ספק לומר אוקי חזקה