טוב טעם ודעת קכז

כאן וכיון שרק ברגע מעט שטרדא א"ע שוב אח"כ סברה שכבר מלחה ושכחה כזו מצוי הוא ואפי' להט"ז אסור, ובפרט דבאמת דברי הט"ז עצמם אין מובנים לי במה שהביא ראיה מלמען ירבו דהתם דרך הפה לומר בעצמו לשון המורגל בפיו אפי' בלי כונה כידוע א"כ אמרינן ממ"נ אם בכונה התחיל למען ירבו בודאי ידע שאמר והי' אם שמוע דאל"כ לא הי' מתחיל למען ירבו ואם שלא בכונה הפה מעצמו אמר למען ירבו שלא בכוונה בודאי לא הי' הפה אומר שלא כדרכו מה שאינו מורגל אלא ודאי דכבר אמר והי' אם שמוע ואומר הפה לשונו כדרכו, אך הכא במעשה הבישול שפיר יש לחוש ששלא בכוונה לקחה ובשלה ושכחה אם מלחה תחלה דהרי אינו דבר הנמשך ממילא זה מזה רק ע"י מעשים חלוקים שפיר יש לומר ששלא בכוונה בשלה בלי מליחה, ועוד דהתם כיון דאמירת למען ירבו והיה אם שמוע הוי ביחד ממש בלי הפסק לכך אמרינן אם בכוונה אמר כן בודאי אמר והיה אם שמוע תחלה דהרי ברגע זו שהתחיל למען ירבו ודאי הי' נזכר אם סיים והיה אם שמוע או לא לכך שפיר יש ממ"נ דאם שלא בכונה סרכא נקט ואזיל ואם בכונה מסתמא ידע אז שאמר והיה כיון שעתה פוסק ממנו, אבל הכא אטו מעשה המליחה והבישול הוי יחד זא"ז הלא אפשר שהמליחה היום והבישול אחר כמה ימים ולכך ליכא ממ"נ די"ל דבשעה שבשלה בכוונה נטלה לבשל ששכחה וסברה שמלחה אותו כבר לפני יום או כמה שעות, ועוד כיון דקיי"ל לענין משיב הרוח דלאחר למ"ד יום חזקה שהזכיר א"כ ה"נ בק"ש בע"כ מיירי כאן בגדול דבקטן אינו מחויב לחזור בכל גווני ובע"כ מיירי בגדול דהוי ספק דאורייתא וא"כ כיון שקטן ג"כ מחויב בחינוך מדרבנן כמה שנים לפני גדלו א"כ כבר התפלל כמה ימים ערב ובוקר בסדר הזה וכיון שהוחזק למ"ד יום ויותר אמרינן סרכיה נקיט ואזיל, אבל כאן בבשר אטו שייך לומר חזקה בזה חדא דמה נעשה אם לא מלחה עדיין תשעים פעמים בשר ואף אם מלחה תשעים פעמים מ"מ כיון דהוי אפשר שיש כמה הפסקות בנתיים וכמה ימים חלפו בנתים שלא אכלו בשר י"ל דאף בצ' פעמים לא נחשבה בזה חזקה לומר דסרכיה נקיט ואזיל. לכך אין ראיות הט"ז ראיה לפע"ד ואין ספר נקה"כ בידי לעיין בו אם נתעורר בזה. והנה לא נשאר לנו לסמוך בפרט בנידון המעשה שלנו רק על טעם הראשון של הט"ז מכח דהוי ספק דרבנן ואף דהוי חזקת איסור יש כאן רוב ורוב עדיף מחזקה. והנה ראיתי להרב השער המלך בה' מקוואות בכללי ספק דרבנן להקל הקשה עליו בכלל א' מדברי המשל"מ שהוכיח בה' בכורות מספק הניח גבי ערוב דכל שהוי ספק אם נעשה כלל דבר המתיר או לא לא אמרינן ספק דרבנן להקל והכא נמי הרי ספק אם נעשה כלל המתיר ועוד תמה עליו בסוף הכללים דבש"ס מוכח דאמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי אף דרוב מעשרין הם יע"ש שהניח בצ"ע. ולדעתי א"ש דעיקר טעמו של המשל"מ בזה הוא דהיכא דהספק הוא אם נעשה מעשה לא נכנס כלל בכלל ספק וכמו דקיי"ל באה"ע סי' ל"ח גבי תנאי דכל שהוא בקום ועשה אין אחד נאמן לומר עליו שקיים תנאו ואף ספק לא הוי מכח דאוקמינן כל דבר שהוא בחזקת שלא נעשה מן הסתם לכך ה"נ דכל שהספק אם נעשה מעשה מוקמינן לי' אחזקתו שלא נעשה ואין זה בכלל ספק דרבנן, ובזה א"ש דדוקא התם בעירוב בספק הניח וכדומה דליכא חזקה להיפוך אבל הכא באשה ששכחה אם מלחה תחלה הנה זה ודאי בשעת קניית הבשר ידעה שצריכה למלוח חתיכה זו ואי נימא שבשלה בלי מליחה נצטרך לומר ששכחה אז הדבר שלא מלחה וכיון דמעיקרא ידעה והספק הוי אימת מתחיל השכחה, די"ל דבשעת הבישול זכרה שפיר אם מלחה או לא ועתה הוא דשכחה וכן י"ל דהשכחה התחיל מאז קודם הבישול א"כ ראוי לאוקמי אחזקה דמעיקרא שעד הנה ידעה ועתה הוא דשכחה, ועיין בט"ז סי' א' גבי שוחט יע"ש והכא לא שייך טעמא דהט"ז שם, לכך בזה ודאי י"ל דתלינן איחור השכחה במה דאפשר ולכן נגד הך ריעותא דיש לאוקמא כל דבר בחזקת שלא נעשה י"ל חזקה להיפוך כיון דאין דרך לשכוח ושכחה כזו אינו מצוי גם יש חזקה דמעיקרא שידעה לכך יש לתלות איחור השכחה במה דאפשר. ונהי די"ל להיפוך דלא נעשה מעשה הדר הוי לי' שקולין וספק דרבנן להקל ולכך לא הוי קשיא להט"ז רק דאכתי יש חזקה אחרת מחזקת איסור של גוף החתיכה ואהא תירץ דנגד זה יש רוב להיפך, ובזה מיושב גם קושיא השניה של שער המלך דהרי אין ספק מוציא מידי ודאי ובאמת כן משמע מפרש"י שם בפסחים ונדה דכתב כיון דדרבנן הוא מהני חזקת חבר שעשרן משמע דבלא"ה אף בדרבנן אין ספק מוציא ודאי. אך לפמ"ש א"ש דהכא יש ודאי אחרת כנגדה כיון דמתחלה ודאי ידעה שלא נמלח וצריכה למלוח וספק אם שכחה בשעת הבישול ולא רמיא אנפשה לזכור אם מלחה או לא א"כ אין ספק השכחה מוציא מידי ודאי ידיעה תחלה וי"ל דעד הנה ידעה הכל ועתה הוא דשכחה א"כ יש כאן חזקה אחרת כנגדה דעד הנה ידעה ועתה הוא דשכחה, רק דהי' קשה להט"ז כיון דיש חזקת איסור לחתיכה זו א"כ לוקמא לחתיכה זו אחזקת איסור מה אמרת אדרבא נוקמה לאשה בחזקת שידעה עד הנה מ"מ הרי שכחה לפניך ואיתרע חזקתה שעכ"פ הרי שכחה לפניך וחזקת החתיכה לא איתרע, לכך כתב דיש כאן רוב המרע לחזקה ולא גרע הרוב מהרי לפניך דאדרבא בעלמא רוב עדיף מחזקה ונהי דכאן הוי ודאי תחלה מ"מ שוב יש חזקה כנגדה מה שידעה תחלה ועכשיו הוא דשכחה. כן הי' נראה לכאורה ליישב דברי הט"ז. אך באמת דברי השער המלך תמוהין ואין כאן התחלת קושיא כלל על הט"ז ולא על המשל"מ מה שהקשה עליו מחבר שמת דמוכח דאמרינן גבי ספק אם נעשה מעשה סד"ר לקולא ובאמת לק"מ ונעלם ממנו במחכת"ה דברי רש"י שם בפסחים שפירש גבי חבר שמת משום דרוב חברין מעשרין הם ואח"כ פירש גבי חזקה על חבר וכו' וז"ל ואין גמגום והילוך אחר הרוב בדבר עכ"ל משמע דגם לפי הס"ד ידע מזה דרוב חברין ואח"כ מסיק דלאו רוב חברין הם רק ודאי הוא יותר מרוב ולפ"ז א"ש דמה דמסיק הש"ס ואבע"א התם נמי ספק וספק הוא חוזר לסברא קמא דלא הוי חזקה זו כודאי רק כרוב כדס"ד מעיקרא רק מן התורה הוי ספק וספק ומדרבנן שוב אף רוב בעלמא מהני וא"כ א"ש דעד כאן לא קאמר המשל"מ דהיכי דספק אם נעשה מעשה לא אמרינן ספק דרבנן להקל רק היכי דליכא רוב שנעשה המעשה אבל אם יש רוב בדבר שנעשה מעשה זו ודאי אמרינן ספק דרבנן לקולא. ולהמתיק הדבר הוא ע"פ מה שבארתי במק"א דברי רש"י בפסחים הנ"ל דלכך להס"ד לא מהני הרוב מכח דהוי הרוב תלוי במעשה ורובא דתלי במעשה לא אמרינן יע"ש ולפ"ז תינח דרוב לא הוי להיות נחשב כודאי בדבר תורה דלא מהני ספק רק בעינן רוב לכך רוב לא נחשב אבל בדרבנן דספק מהני להקל רק דיש סברא לומר דצד זה דלמא נעשה מעשה גרע ואינו נכנס בכלל ספק בזה שפיר מהני עכ"פ הרוב כיון דהרוב מורה. שנעשה המעשה עכ"פ שוב נתחזק כח הספק ואיתרע הך חזקה דמוקמינן כל דבר בחזקת שלא נעשה דלחזקה זו שפיר מהני הרוב, ויש להסביר הדבר דעיקר הטעם דרובא דתלוי במעשה לא אמרינן מכח דהך סברא דראוי לאוקמי כל דבר אחזקתו דמעיקרא שלא נעשה זה מרעא כח הרוב לכך אין לו דין רוב וזה בדבר אסור דאורייתא דספקא אסורה ורק עפ"י הרוב מותר בזה אמרינן דכאן איתרע כח הרוב כיון דחזקה זו שלא נעשה מרעא כח הרוב אבל בדרבנן דספקא לקולא רק היכי דיש חזקה שלא נעשה מעשה ראוי להחמיר א"כ כאן הוי להיפוך דעכ"פ הרוב מרעא כח החזקה שלא נעשה כיון דהרוב מראה שנעשה לכך יצא זה בזה ועכ"פ ספק הוי שוב ספק דרבנן להקל. וזה בבירור כוונת רש"י בפסחים, וכן כוונת הט"ז כאן מכח דיש כאן רוב דרוב מולחין תחלה ונהי דהוי רוב התלוי במעשה מ"מ מועיל הרוב לעשותו ספק, וז"ש דרוב עדיף מחזקה כוונתו כך דאי בעלמא הוי כמו חזקה א"כ הכא דהוי תלוי במעשה הוי גרע מחזקה אבל כיון דבעלמא רוב עדיף א"כ הכא אף דתלוי במעשה היינו דלא הוי רוב להיות עדיף מחזקה אבל עכ"פ הוא שקול לכך שוב אמרינן ספק דרבנן להקל ולק"מ מחבר שמת דאין ספק מוציא מידי ודאי דהתם ג"כ להמסקנא ספק וספק הוא הוי חזקה דחבר רק כמו רוב ומהני בדרבנן להוציא מידי ודאי כן ה"נ בזה ולכך לק"מ על המשל"מ דהתם כיון דרוב איכא מהני הספק אם נעשה מעשה כנ"ל: שוב עיינתי בשעה"מ עצמו הרגיש קצת בזה וכתב דהתם נמי איכא רוב חבירין הם כפרש"י. ואין דבריו נכונין דלמאן פריך דלפרש"י באמת אף להך לישנא דספק וספק הוא הוי ההיתר מדרבנן מכח הך חזקה והיינו דלפרש"י הוי החילוק דהמקשן נמי ידע מהך חזקה דחבר רק דס"ל דהוי כמו רוב והתרצן מתרץ דהוי כודאי והך איבע"א ספק וספק הוא חזר לס"ד דהך חזקה דחבר הוא כמו רוב ובדרבנן מהני. ואם הקשה לשיטת התוס' שם בד"ה כדי פשיטא דלק"מ די"ל דהך אבע"א דספק וספק הוא רוצה ליישב בלא הך חזקה דחבר ומפרש כפשוטו כמשמעות לשון הש"ס דודאי מכח הך חזקה דחבר הוי ודאי רק דהמקשן לא ידע מהך חזקה ולכך הקשה והתרצן משני לו דהוי כודאי מכח הך חזקה דחבר, ואח"כ משני דאף לפי סברת המקשן א"ש דספק וספק הוא אף לפי סברתו דלא ידע מהך חזקה, אבל אם נבא להך חזקה אפילו לדאורייתא (לא) מהני. ולא ס"ל להתוס' כרש"י לחלק בין רוב לודאי רק כפשוטו. והשעה"מ הרכיב פרש"י ותוס' לאחדים וז"א. ועוד נראה להסביר הדבר אף אי נימא דהתוס' מפרשי' ג"כ כפרש"י דאף המקשן ידע מהך חזקה רק דסבר דהוי כמו רוב מ"מ א"ש דרש"י ס"ל דאף בדרבנן אמרינן הך חזקה