טוב טעם ודעת קכו

בפי' ס"ט מ"מ בדיעבד קיי"ל התם דכשר. כן ה"נ הטלפים נחשבים ככלי מנוקב וכיון שבהם הדם אין מתקבץ רק יוצא לחוץ תיכף והמה מפסיקין בין הארץ להרגל כשר הרגל. או נימא שלקולא אין נחשבין ככלי מנוקב רק כגוף הרגל עצמו והוי כנמלח בכשא"מ כיון שלא היה המקום מדרון והי' הדם מתקבץ במקום אחד הרבה במקום שהרגל עומד. וצ"ע לדינא בזה. מיהו לדינא אין להחמיר רק לאסור מה שבתוך הטלפים ולא יותר כיון דדעת המחבר שבלא"ה אין אסור רק מה שבתוך הציר ואף לדידן דמחמירין בכה"ג יש להקל. ואף אם לא עמד במקום הרך כיון דעומד בשיפוע ואלכסון י"ל נהי דדרך הדם לפלוט למטה מ"מ פולט רק כנגדו ואינו נמשך לסוף הרגל רק כל חלק ממנו פולט כנגדו למטה וא"כ הוי האי חלק העליון של הרגל כנמלח בכלי מנוקב כיון שעומד באויר כן נראה לי להקל בזה ודו"ק. עכ"ל בגליון הפמ"ג זה כמה שנים, והנה מ"ש רו"מ צד להיתר מכח אשר הדם מהרגל הולך בשטח השער מהרגל ורק מעט מאותו חתיכה שעומדת על הקרקע לא גרע מאם לא נחתכו הטלפים וכ' דבדיעבד הש"ך והפ"מ ואחרונים כולם מסכימין להיתר אף אם עומדין על הטלפין. הנה אין דבריו נכונין דמי הגיד לו זה דהדם הולך דרך השיער הרי אין דרך הדם להיות פולט רק למטה. ולמה חתיכה עבה שנמלחה בכלי שאינו מנוקב אסורה ולא אמרינן דהדם פולט לצדדין ובמה עדיף רגל מחתיכה גדולה ועבה, רק המתירין גם מה שבתוך הטלפים נראה עיקר טעמם הוי כיון דעצם חלחולי מחלחל והרי מהני מליחה להמוח שבתוך העצם כמ"ש בסי' ע"א בע"כ דנמשך הדם דרך העצם לכך מתירין אף מה שבתוך הטלפין דהם עצם י"ל דפולט דרך שם אבל אם עומדין על כלי שאינו מנוקב לו יהא דהוי הטלפים בשר נמי היה אסור ואין היתרו היתר ובפרט אם עומדין ע"ג נסרים ואין היתר רק כמ"ש בגליון הנ"ל, ודע דכל חתיכת הטלפים לא מהני רק אם מונח הרגל או עומד וצד הטלפים הנחתך מונח למטה באופן שיפלוט דרך שם אבל אם מונח הרגל וצד שנחתך הוי למעלה ומכ"ש אם עומדין וצד הנחתך למעלה והחלק השני למטה הוא ממש דין לא נחתכו הטלפים ממש והעולם אין נזהרים בזה וראוי להזהירם כי הוא דבר פשוט וברור זו"ז אין להאריך: תשובה קכא להמופלג מו"ה שלום הלוי בכפר בארשא סמוך לק"ק קומפלינג. הנה שאלתו קבלתי ואשיבהו בקצרה. הנה מה שהורה הרב לאכול בבן פקועה גם חלק אחורים בלי ניקור מחוטי דם וגיד. לא טב הורה נגד דעת הפר"ח וקצת אחרונים דגיד של בן פקועה אסור וגם חוטי הדם ודאי אסורין לכך לא יפה הורה אם כי בדיעבד הכלים כשרים לכתחלה לא יפה הורה. ומה גם בזה"ז ודאי אין להורות היתר בדבר דהוי חידוש פן יבאו לפרוץ יותר וכמ"ש בפ"ב דפסחים מי איכא דשרי כה"ג היכא דשכיחא עבדי כן ה"נ בימים הללו: ובנידון העוף שנשבר הגף סמוך לגוף והיה קשר אגודל והתיר אף שהיה תחת הכנף בין הצלעות נצרר הדם הרבה אעפ"כ התיר. בזה ודאי האכיל טרפות כי ידוע לו בעוף שיש לו מכה עמוקה תחת הכנף איך הדין ובודאי כל דהוי ריעותא מחויב לבדוק בפנים אם שלטה המכה מעבר לעבר ובודאי שלא כדין הורה וגם הכלים ישברו כי העוף טרפה: ובדבר האשה שהי' דרכה בכך לראות מראות לבנות וכשנתייבשו נהפך לאודם והורה הרב להשליך הכתמים לבנים טרם שיתייבשו הנה אם לכתחלה אין להורות כן כי בלא"ה דעת הב"ח דבכל כתם לבן מחויבת להמתין עד שיתייבש ואף דהט"ז חולק עליו מ"מ בחיבורי שיורי טהרה הבאתי ראיה להב"ח מן הירושלמי והנכון לעשות כן ומכ"ש בזה כיון דהוחזקה כמה פעמים להיות רואה כן ודאי הוי חזקה כמו חזקה דוסתות ובזה י"ל דגם הט"ז מודה ולמעט בפלוגתא עדיף מ"מ כיון דהח"צ חולק וס"ל אף אם נעשה אח"כ אודם טהורה לכך אין להאשימו על הוראתו בזה אך עכ"פ להבא אין להורות כן רק מחויבת להמתין עד שיתייבש ובדבר אשר הורה בא' שהי' לו תבואה בבית ישראל והיה צריך לשלחה למקום אחר והתיר לשכור עגלה ביום ו' ער"שק וביום ש"ק יקחו הנכרים את התבואה מבית ישראל וימדדו הנכרים רק הישראל יעמוד אצלם שלא יגנבו ונתן עצה שימכרו התבואה וגם העליה להנכרי בע"ג. הנה שלא כדת הורה לחלל שבת בזה ושמע קול עלה נדף ממכירת חמץ בפסח ואין הענינים דומין דאפי' חפץ של נכרי אסור להניח לנכרי ליטלו מבית ישראל מכח מראית עין ומה מועיל שמכר גם העליה מי יודע זה אכתי מראית עין ופרסום איכא ובפרט אם בעל התבואה עומד אצלם אין לך חילול שבת גדול מזה: ובנידון מה שאסר לטלטל על הפיציניא או הפרוספי. הנה בזה יפה הורה כמבואר בה' ערובין סי' שמ"ו ובט"ז שם ובט"ז סי' שס"ד ואם כי בספרי ספר החיים כתבתי להקל בזה אך עכ"פ הוא יפה הורה כדעת הש"ע. ונדון מה שהורה ליתן מים צוננים סמוך לחשיכה בעש"ק לתוך היורה ויתחמם כל הלילה ובבוקר שופכין אותו לתוך המקוה לחממה ודאי איסור גמור הוא וחס להזכיר מלעשות כן וישתקע הדבר: וזאת להרבני המופלג מו"ה יוסף שו"ב דק"ק קומפלינג ני' ע"ד אשר הורה מפוסטין בקהלתכם שיבנו ישראל בתים בשבת ע"י שימכרו הבתים והקרקע לנכרים ובונים בריש גלי בשבת והבעלים עומדין אצל הבנין, הנה הרב הנ"ל ראוי למתחו על העמוד ולגערו בנזיפה כי הוא חילול שבת גמור כי מלבד מה דהוי גוף המלאכה דאורייתא לא מהני הערמה כדעת התב"ש ואף דע"י נכרי לא הוי רק שבות מ"מ חדא דמלאכה גמורה ומפורסם כתבו האחרונים בשם ארעא דרבנן בשם הריטב"א דזה אסור מן התורה אפי' ע"י נכרי. ועוד דהערמה בדרבנן אינו מותר רק מה דגוף המלאכה דרבנן אבל מה דגוף המלאכה הוי של תורה כמו דאמירה לנכרי אסור משום שבות ה"ה מכירה לנכרי בהערמה אסור מכח שבות דכך הוי שבות לעשות ע"י נכרי בדרך מכירה כמו בדרך שליחות וחד טעם וחד שבות הוא כיון דהוי המכירה דרך הערמה וגם כיון דהוי פרהסיא ומלאכת מחובר בזה ודאי לא מהני מכירה דרך הערמה, ואפי' באבלות דהוי דרבנן איני מתיר מכירה בפרהסיא דדרך מכירה לא התירו רק בצנעא או בפסח כיון דהכל יודעין דהמנהג כן אבל בלא"ה אסור בפרהסיא במה שאין דרכו דרך מכירה והא מרחץ אסור אפי' דרך היתר כיון דאין דרכו בכך ואינו דומה לשדה ה"ה בזה. לכך מכמה טעמים אסור לעשות כן ולמען השם לא יבנו עוד לחלל שבת בקהלתכם ויכולין לשלוח כן להרב המתיר בזה כי עתיד לקבל גמולו מן השמים בהיתר זה ובפרט דהבעלים עומדין ורואין רע עלי המעשה בהיתר זה ומאוד עגמה נפשי על הוראות כאלו המקום ירחם עלינו וישלח לנו המורה לצדקה ותסור המכשלה. כנפש המעתיר ידידו וכו': תשובה קכב בש"ע סי' ס"ט סעיף י'. בט"ז ס"ק כ"ד ומעשה בא לידינו באשה שבשלה בשר ושכחה אם מלחה אותו וכו'. והנה כעין מעשה זו בא לידי באשה שבע"ש קנתה בשר הקנה היורד בין ערוגת הריאה והדיחה אותו במים ונתנה אותו על הדף שדרכה למלוח בשר עליו ואחר שנח כשעה שתים לקחה והדיחה אותו ובשלה אותו בקדרה ואח"כ שמה אל לבה שאינה זוכרת אם מלחה אותו אחר הנחתו על הדף או שכחה והניחה אותו בלי מליחה כך ובאה ושאלה מה לעשות בזו, והנה לכאורה עלה בלבי שדין זה הוא ממש דין המבואר כאן ותלוי בפלוגתת הט"ז והחולקין עליו. אך אחר העיון י"ל ב' פנים לכאן ולכאן די"ל דאף החולקים על הט"ז היינו רק אם לא ידעה אם לא עשתה כלל תיקון המליחה וענינו אבל כאן דהתחילה עכ"פ במקצת התיקון שהניחה אותו על הדף המיוחד למליחה א"כ מסתמא גמרה הכל כיון שהתחילה עשייתו לא פסקה באמצע ובזה לכ"ע לא חיישינן ואמרינן שמסתמא עשתה כדינא. אך י"ל להיפוך דכאן אפי' להט"ז אסור דע"כ לא מתיר הט"ז רק היכי דהיא שכחה כל המעשה לגמרי ואינה מסופקת אם עשתה החצי מעשה או לא רק אם עשתה הכל ואם לא עשתה לא עשתה כלל בזה אמרינן דמסתמא מעשה רבה כזו לשכוח לגמרי ענין המליחה קודם הבישול לכך מסתמא מעשה רבה לא שכחה ואין לחוש דלמא עשתה התחלת המליחה ולא גמרה כתיקונה דז"א דלהא לא חיישינן כיון דליכא ריעותא בזה, דממ"נ מה ששכחה לא הוי לענין זה ריעותא דלחוש ששכחה הכל זה מעשה רב ולא חיישינן וכיון דבע"כ התחילה במקצת ואעפ"כ שכחה א"כ אין משכחתם ראיה שוב וי"ל שעשתה הכל לכך מתיר הט"ז אך הכא דהתחלת הענין זוכרת ולא שכחה רק אם מלחה ממש או לא בזה שפיר יש לחוש כיון דאיכא ריעותא שאינה זוכרת אם עשתה כדינא או לא א"כ י"ל מסתמא אם עשתה כן היתה זוכרת וכיון ששכחה מסתמא לא עשתה שזה לא הוי מעשה רב די"ל כיון דהניחה אותו על הדף ותיכף אין מולחין כי צריך להניח מעט שיזובו המים, א"כ כיון שהניחה אותו מעט י"ל דיצא הדבר מלבה וסברה שכבר נמלח