טוב טעם ודעת קכה

אפי' לדברי המנ"י דהש"ך חזר בו מ"מ אנן לא הדרינן בן דהרי עיקר טעם הש"ך לפי דברי המנחת יעקב מכח דהרא"ה הוי יחיד לגבי אינך פוסקים וא"כ לדידן הרי גם דעת מהרש"ל כדעת הרא"ה וא"כ יש לנו תרתי דס"ל כדעה זו ולא יחידאי הוא. לכך יש לנו ספקא שפיר דלמא כהרא"ה ומהרש"ל ולכך הוי לנו ספיקא שפיר כעין דס"ל להש"ך גבי על החלבון וסוף סוף לדידן מותר הוא ולדידן נשאר סברת הש"ך כבתחלה.. לכך העיקר להורות כמ"ש הש"ך בתחלה דבכל ענין מותר התערובת במינו בין נמצא על החלבון או על החלמון ואין איסור רק בנמצא על החלמון וגם על החלבון וזה ברור ודו"ק היטב. ואף דהט"ז בשם רש"ל מביא דמיירי במינו מ"מ י"ל דמהרש"ל עצמו מיירי אף שהוא באינו מינו רק דהט"ז מביאו לענין מינו אבל באמת הוא מיקל אפי' באינו מינו. הנה כ"ז כתבתי טרם עיינתי בספר יש"ש ועתה הגיע לידי ספר יש"ש וראיתי כי גם הוא מיירי רק במין במינו ומ"מ דברי כנים דהרי ממילא הוא מוכח כן דבע"כ טעמא דיש"ש לא הוי מכח דמין במינו בטל ברוב כיון דהוא ס"ל עיקר כהרא"ה א"כ הרי בדרבנן צריך סמ"ך. ואין לומר דטעמא משום דהוי ספק דלמא כהגאונים דהרי הוא ס"ל עיקר כהרא"ה ועוד דהרי סיים שם דאם היו טרופות יש להחמיר דבספקא דאורייתא ראוי להחמיר ואם איתא אף בטרופות הוי ס"ס ולמה נקט דהוי ספק דאורייתא. ובע"כ דהוא לא נחית להך היתרא של הש"ך מכח דהוי ס"ס א"כ בע"כ עיקר קולא שלו מטעם דס"ל עיקר כהרא"ה א"כ אף באינו מינו הוי כן ומה חילוק לדידיה בין מינו לאינו מינו לכך ע"ז כתב הש"ך מה שהיקל מהרש"ל בנמצא על החלמון היינו באינו מינו לא קיי"ל כוותיה, אך לפ"ז דאינו מבואר כן ביש"ש נראה דמסתבר יותר דיש ט"ס בש"ך וצריך להיות תחלה מיהו אם נתערב שלא במינו וכו', ואח"כ כתב ומה שהיקל מהרש"ל וכו' דהיינו דלפי דעתו דלא נחית לסברת הש"ך וממילא כיון דמתיר מתיר אפילו באינו מינו לא קיי"ל כוותיה וז"ב ונכון. וגם מ"ש השפתי דעת בשם המנחת יעקב דהרא"ה הוי יחידאי. הנה עיינתי ביש"ש וראיתי שהביא גם דעת הרוקח דמחמיר יותר בחלבון מחלמון כדעת הרא"ה א"כ יש לנו לחוש לדעת הרוקח והרא"ה ויש"ש ולאו יחידאי נינהו לכך ודאי הדין כמ"ש לעיל דמותר התערובת כנ"ל וא"ש. ושוב ראיתי בלבושי שרד בחידושי דינים שאוסר בנמצא על החלמון וס"ל בפשיטות דהש"ך חזר בו ולפענ"ד נראה כמ"ש: תשובה קיט לסי' ס"ז סעיף ד'. נשאלתי באחד שקנה רגלי כבש ומלחם ומלגם בכלי ראשון להסיר השער כנהוג ואח"כ נמצא באמצע הרגלים כתמים אדומים ביותר בהיקף וקצת מהכתם שחור קצת וזה נעשה מחמת חוזק קשירת המשיחה לשחיטה, ונפל מחלוקת בין החכמים יש רוצה לאסור הכל כי יש לחוש לנצרר הדם וצריך חתיכה ומליחה וזה נתבשל במליגת כ"ר שהיד סולדת בו בלי חתיכה ונאסר המקום האדום וצריך ס' בהרגל נגד המקום האדום וליכא ולכן נאסר הכל, ויש רוצה להתיר משום שהלשון הש"ע משמע דוקא מחמת מכה וכאן ליכא מכה וחולי כלל. ויש רוצה להתיר מחמת שלשון נצרר הדם משמע שנמצא טפת דם כנוס ונצרר וכאן רק הבשר אדום ביותר אבל אין כאן טפת דם נצרר. ע"כ לשון השאלה. והנה זה הגיע לי בעיו"כ אחר מנחה ואז כ"א טרוד ולא הי' אפשר לעיין בזה וכעת אני טרוד בענינים אחרים השייכים ליומא ולכך לא יכולתי להאריך אך אעפ"כ היות כי ההוראה שצריכה לשעה פניתי מעט לעיין בזה ולהשיבו, הנה באמת בלשון הטוש"ע הוי נצרר הדם משמע מחמת מכה, אבל בעיון אחר שורש ומקור הדין הנה בש"ס פ' כ"צ דף ע"ה וחולין דף צ"ג גרסינן אומצא דאסמיק וכו' הנה לשון זה משמע רק האדים לבד וראיה דהרי נקט חד לישנא בזה ואח"כ גבי חלטו בחומץ נקט נמי לשון אסמיק והתם הכונה רק האדים לבד וכמ"ש הפוסקים ובש"ע עצמו בסי' ס"ז דאם האדים חזינן דנתעורר הדם לצאת וכו' א"כ כיון דנקט חד לשנא בזה אסמיק ובזה, משמע דהאדים לבד אוסר וכן הוא בפרש"י שעם הרי"ף דאסמיק ואדום מדם משמע דהאדמומית לבדו אוסר, וכן הוא לשון הרמב"ם בפ"י מהמ"א והובא בב"י בשר שהאדים והן אמת דהרב המגיד פירש שם דכונת הרמב"ם על נחלט בחומץ אבל הכ"מ וב"י פירשו דדעת הרמב"ם הוי כרוב המפרשים דקאי על אומצא דאסמיק בלא חומץ א"כ יהי' מוכח לפ"ז דהאדים לבד אוסר דהרי לשון הרמב"ם בשר שהאדים, והנה הן אמת שלשון הראב"ד שהביא הבעל מגדול עוז וז"ל קבלת זה האיש כמה הוא זרה אצלינו דאומצא דאסמיק חתיכה שנצרר בה הדם מחמת מכה ואותו הדם יוצא רק ע"י חתיכה ומליחה כמו החוטין שהדם כנוס בהן ואין מליחה מועלת בה דלאו דם האברים הוא אלא דם הנפרש נצרר בה וכו'. הנה מלשונו שפיר משמע דבעינן דוקא דם צרור שכן משמע מלשונו ובפרט מ"ש כמו החוטין שהדם מוכנס בהם משמע שבעינן דוקא כנוס ועומד ובזה א"ש מה דעלה על דעת הראב"ד דהרמב"ם מיירי רק מאומצא דחלטו בחומץ וכן על דעת הרב המגיד ואיך לא אסקי אדעתייהו דהרמב"ם מפרש כפירוש רוב המפרשים וכמ"ש הב"י וכו' ובפרט הרב המגיד דדרכו ליישב לשון הרמב"ם למה לא פירש כן, אך הם ס"ל כהנ"פ שאין מטריפין רק בנצרר הדם הרבה ויש דם בעין אבל בהאדים לבד לא ולכך הרמב"ם ששינה לשון הש"ס וכתב רק בשר שהאדים מזה הוכיחו דלא מיירי בכך רק בחלטו בחומץ א"כ מוכח דדעת הראב"ד והה"מ דרק בדם בעין כנוס אסור. אבל שיטת הב"י וכ"מ משמע להיפוך וכן כתבנו לעיל בשם פרש"י על הרי"ף וכן הוא לשון הרא"ש פג"ה וז"ל אומצא דאסמיק מחמת מכה שהוכתה הבהמה מחיים ונתקבץ הדם שם והאדים הבשר ייע"ש, והנה מלשון זה דכתב דהאדים הבשר מוכח דאדמומית לבדו אוסר דא"ל דיש שם דם כנוס ממש דא"כ למה לי הך שהאדים הבשר אם חזינן דם כנוס בפנים וכן הוא לשון הר"ן בפג"ה והובא בב"י ג"כ וז"ל אומצא דאסמיק בשר שהוא אדום ביותר וניכר שהדם נצרר בתוכו ואם איתא דבעינן דם כנוס ממש למ"ל הך סימנא דהאדים נבדקיה, ונראה אם יש בו דם כנוס נאסר ואם לאו מותר ואם לא נבדק הרי הוי דם שבשלו דרבנן והוי ספק דרבנן, ועוד למה לא ביאר העיקר הדין דבעינן כנוס או לא האמת יורה דרכו דס"ל כל שהאדים זה עצמו הוי סימן לצרורית הדם שבו וכל שהאדים הוי נצרר ואסור לכך הוי שיטת רש"י והרא"ש והר"ן וב"י דהאדים לבדו אוסר ולכך דברי שניהם שהביא רו"מ הן המתיר מכח דבעינן דם כנוס הן האוסר שניהם לא משתבש ויש להם פנים, שזה הוי שיטת הראב"ד והה"מ וזה שיטת שאר הפוסקים. אך זה האומר דדוקא מחמת מכה זה טעות דמה לי מכה או מחמת ד"א ומה שנקטו הפוסקים מחמת מכה הוי רק למעט אם נעשה לאחר שחיטה כגון בבית המטבחיים לאפוקי סברת הר"ן שהביא הרמ"א בהג"ה סי' ס"ז ואף הר"ן לא אמרה רק לחומרא ולכך נקטו מחמת מכה לרמז דדוקא אם נעשה כן בחיים וכן ביאר הרא"ש הנ"ל להדיא שהוכתה הבהמה מחיים אבל לדינא כל שהוי מחיים יש לו דין נצרר הדם ובפרט בנידון שלהם שבא מחוזק הקשירה נראה דהוי כמו מכה דהרי מכח חיזוק הקשירה נתאסף הדם במקום אחד ולכך הוי נצרר הדם ממש, ולכך מכח זה אין לצדד רק בהא יש סברא לומר כיון דלא הוי נצרר כאן דם בעין אך כבר כתבנו דרוב הפוסקים לא ס"ל כן. ולהלכתא נראה כיון דרוב הפוסקים משמע להדיא דאסרי בהאדים לבד וכן יהיה מוכח מהרמב"ם לפי' הב"י וכ"מ ומדעת הראב"ד לא מפורש כן להיפוך ואף אם הי' דעתו כן קיי"ל כרוב הפוסקים לכך יש לאסור אפילו בהאדים לבד רק אם הוי הפסד מרובה הי' נראה לצדד להקל לסמוך על הוכחתינו מלשון הראב"ד והה"מ וכיון דחתיכה נעשה נבלה דרבנן ולדעת כמה לא ס"ל כלל חנ"נ בשאר אסורין וגם דם שבשלו דרבנן ולכך כה"ג יש לסמוך בשעת הדחק לומר דבעינן דם בעין ממש כנוס שם ובלא הפסד מרובה יש להטריף. כן נראה לפע"ד נכון וברור בזה. תשובה קכ לק"ק סאסוב להרב החריף מו"ה הירש בערשטין מו"צ. ע"ד שאלתו וז"ל באה לפני בשבת קודש אשה א' שמלחה רגל בהמה ולא הניחה על כלי מנוקב רק שהיתה מעמדת אותו בסמיכה לאיזה תיבה והטלפים נחתכו כדרכן עכ"ל שאלתו. והנה מצאתי זה בגליון הפמ"ג שלי והנני מעתיק לו זה. ואם מלחו הרגל וקצצו ראשי הטלפים והעמידוהו ע"ג קרקע בפרט היכי שהקרקע מכוסה בנסרים דזה ודאי הוי כלי שאינו מנוקב אם אינו מקום מדרון צ"ע אם יש לאסור הרגל מכח נמלח בכשא"מ, הא ודאי אם היה מונח הרגל לארכו הי' ודאי אסור מטעם נמלח בכשא"מ, כי מבעיא לי בעמד על טלפיו אם נימא כיון דהטלפים מפסיקין בין גוף הרגל להקרקע א"כ כמו שאם לא נקצצו הראשים המה נחשבין ככלי שאינו מנוקב ואסורין, כן נמי אם נקצצו הראשים המה חשובים ככלי מנוקב כאלו נמלח הרגל בכלי מנוקב ונהי שלכתחלה אסור להעמיד הכלי מנוקב על הארץ כמו