טוב טעם ודעת קכד

דלמא אתי למיעבד בהו במינו מזה ודאי לק"מ דהתם דהוי לזמן מרובה לא מהני אחר, דחיישינן שמא יבא ליהנות ממנו בשעה שאין שם המזכירו ולא מהני תקנה זו דאחר רק היכי דהוי לשעה מועטת א"כ התם דהוי לזמן מרובה לא מהני אחר אבל הכא דהוי לזמן מועט והרי בעלמא בזמן מועט לא חיישינן לתקלה אפי' בכ"א יום, ולכך נהי דבזה החמירו וחששו אף בזמן מועט לתקלה מ"מ אם ציוה לאחר מבני ביתו להזכירו די בזה ולשכחה דתרוויהו לא חיישינן בזמן מועט משא"כ התם דהוי לזמן מרובה ואין שיעור לדבר, ומה שהקשה מדלמא אתי למיכל מיניה הנה זה הוי קשה לכאורה אך זה אינו ענין לדברינו דהרי דין זה מפורש בש"ע או"ח סי' רע"ד דאם מצוה לאחר מותר ללמוד בשבת וכן מבואר בבאר היטב ה"פ סי' תל"א ובפמ"ג שם דלא ילמוד עד שיבדוק כתב שם בשם הצ"צ דאם מצוה לאחר להזכירו מותר, ולו יהא דנימא כדבריו דהוי רק במילי דמצוה כן אכתי בבדיקת חמץ למה לא יבדוק בתוך המועד לר"י מכח דלמא אתי למיכל מיניה הרי שם נמי הוי מילי דמצוה ויועיל אחר המזכירו. אך גם זה לק"מ דמדרבנן גבי חדש ודאי לק"מ דהתם אמר רק בחדש שהיו שוקי ירושלים ממולאין בקליות הרי דעשו כן הרבה ובלי הזכרת חבירו גם היה שהיית זמן מה לכך היה שלא ברצון חכמים אבל אם היו מצווין לאחרים להזכירם אפשר היה מותר. רק מה דס"ל לר"י בתוך המועד לא יבדוק ולמה לא נתן עצה שיבדוק ויהיה אחר מזכירו זה קשה שפיר. אך נראה דא"ש כיון דמצינו בעלמא דיש חילוק היכי דזמנו בהול יש לחוש לטעות ויעבירנו ד"א ברה"ר אבל היכי דאין זמנו בהול לא גזרו שמא יעבירנו כן ה"נ אדרבא בשלמא בלימוד וכדומה שאין זמנו בהול לכך התירו ע"י שיזכירו אחר ולא חיישינן שמא ישכח ויבא לעשותו בלי אחר דאין זמנו בהול ע"ז ולא חיישינן לשכחה אבל בבדיקת חמץ לומר לו שיבדוק ויצוה לאחר להזכירו שלא יאכל בזה כיון דזמנו בהול חיישינן שמא ישכח לצוות לאחר. וז"ב ונכון. ומ"ש אתה בשם הב"ח דדוקא במצוה הוי כן הנה עיין בירושלמי פ"ב דסוכה סוף הלכה ה' וז"ל מה נפק מביניהו מסר שינתו לאחר על דעתהון דחבריא מותר על דעתא דר' אילא אסור יע"ש מוכח דאף בדבר הרשות מהני אם מוסר דבריו לאחר ויפה כתבתי רק שקצרתי בכל זה וסמכתי על המעיין מדעתו זו"ז אין להאריך. דברי ידידו וכו': תשובה קטז לק"ק ראדמסק להשו"ב מו"ה מיכאל נ"י. הנה ע"ד שאלתו במה שנהגו במקומו שמנקרי הבשר קונים בשר אחורים ומנקרים ומוכרים לאחרים. והנה לדעתי חלילה לעשות כן אפילו מי שהוא מוחזק בכשרות דהן אמת דבש"ע מבואר דאם יש לו חזקת כשרות מותר. אך לא כל הזמנים שוים. דהנה כיוצא בזה מצינו בש"ס פ"ג דפסחים דכל הסריקין אסורין אף סריקי ביתוס שלא יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי ביתוס מותרין ולמה כאן במוחזק בכשרות מותר, אך התם לעשות כמעשה ביתוס הוי לא שכיח לכך לא פלוג רבנן ואסרו הכל אבל בטבחים בזמניהם היו מוחזקים בכשרות שכיח לכך לא שייך שיאמרו, אבל בזה"ז שמוחזק בכשרות לא שכיח בפרט בדלת העם, לכך אף אם יש מי שמוחזק בכשרות לא מהני שלא יאמרו כל הבשר המנוקר אסור ושל פלוני מותר כיון דלא שכיח להיות מוחזק בכשרות. ועוד נראה דלכך נקט בש"ס ופוסקים הלשון דהטבחים נאמנים על גיד הנשה ולא קאמר דהמנקרים נאמנים על גיד הנשה. דיש לומר דוקא טבחים דודאי להאכיל נבלות וטרפות דהוי איסור דאורייתא וחמור בזה לא חשידי ומהני עכ"פ במוחזק בכשרות ולכך כיון דשוחט לעצמו וא"כ כיון דהוי נאמנות לו על השחיטה שוב בבשר אחוריים הוי כנזדמנו לו לכך מהימן גם על זה, אבל אלו שאין שוחטים רק קונים בשר אחוריים, בזה כיון דיש לומר דסומך דהאיסור בטל ברוב והוי רק איסור דרבנן אף שמוחזק בכשרות אין להאמינו, ובפרט כיון דהטבח השוחט אין רוצה לעשות כן, ומוכח דאין לו ריוח אם ינקרו היטב והקונה קונה אותו כדי להרויח הוי הוכחה שאינו רוצה להיות מנקר היטב דמה ירויח. לכך חלילה למכור לו ואם מכר לו אסור לקנות ממנו בשר כזה אף ממי שמוחזק בכשרות, בפרט שיש בזה כמה חומרות אחרונים שהוסיפו על הניקור בודאי יש לחוש שבזה יבא להקל ודאי חלילה לסמוך עליהם ויותר אין להאריך. דברי ידידו וכו': תשובה קיז לש"ע סי' ס"ה סעי' י"א. להרב החריף מו"ה יעקב הכהן מלבוב נ"י: ע"ד אשר שאל על דברי הר"ן בסוגיא דשולח אדם ירך לנכרי שכתב בד"ה שלימה אין חתוכה לא כיון דקתני טעמא מפני שמקומו ניכר מכלל דדוקא שלימה וכו' דאי לא נמצא מטעהו עכ"ל הר"ן וע"ז הקשה דהרי להך דגזרינן שמא יתננה לנכרי בפני ישראל ס"ל דלא חיישינן לגניבת דעת בנכרי עכ"ד הנה יפה העיר. וכמדומה לי אשר כבר נשאלתי ע"ז ולא ידעתי ממי וכעת אין עולה על זכרוני מקום תשובתי ומה השבתי, ומה שנראה לי בקצרה להשיבו הוא כך דהר"ן בא ליישב קושית הרשב"א דמה בכך שיתננה לו בפני ישראל הרי הישראל לא יקנה ממנו מכח שמא הוא טרפה ומפרש הר"ן כך דודאי אף לל"ק ס"ל דאסור גנבת דעת בנכרי, רק החילוק יהיה כך דלל"ב דס"ל כשמואל אסור בגנבת דעת בנכרי כמו בישראל ושניהם מן התורה אך לל"ק ס"ל דודאי מן התורה מותר גנבת דעת בנכרי ואינו אסור רק מדרבנן מכח גזרה כיון דבישראל אסור אפי' גנבת דעת כמו גנבת ממון ובנכרי נמי אסור גנבה ממש וגזילה לכך אם נתיר גנבת דעת אז הרואה שיראה שגנבת דעת מותר בנכרי אתי למטעי ולומר כיון דבישראל הוי גנבת דעת כמו גנבת ממון ואם בנכרי מותר גנבת דעת מותר נמי גנבת ממון, או יאמר כיון דבנכרי אסור גנבת ממון ומותר גנבת דעת ה"ה בישראל שאסור גנבת ממון מותר גנבת דעת לכך אסרו גנבת דעת בנכרי משום הרואה. אך הנ"מ בין הני טעמי הוא כך אם מותר לגנוב דעת הנכרי בינו לבין עצמו שלא בפני רואים דאם הוי מן התורה אין חילוק בין בפני רואים או לא אבל אם הוי דרבנן מכח מראית עין שיסברו שגנבת ממון נמי מותר בנכרי אז אין איסור רק בפני רואים אבל שלא בפני רואים מותר ואף דקי"ל כל מקום שאסרו משום מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור מ"מ הר"ן לשיטתו דס"ל בפ"ק דביצה והבאתי בספר החיים סי' ש"א דהיכי דליכא טעות בגוף המעשה רק שיטעו שזה אסור ובאמת אינו אסור זה מותר בחדרי חדרים ולכך ה"נ אם הוי גנבת דעת רק מדרבנן ומפני הרואים מותר בחדרי חדרים. ולכך א"ש דודאי לאסור ליתן לו שלא בפני ישראל אין לאסור מכח גנבת דעת ולגזור אם נתיר ליתן לו שלא בפני ישראל אתי למטעי וליתן לו גם בפני ישראל דאז אסור משום גנבת דעת זה אין לגזור כיון דהוא גופיה דרבנן והוי גזירה לגזירה, אך לפ"ז הרווחנו כך כיון דעכ"פ בפני ישראל אסור מכח גנבת דעת לכך אם נתיר ליתן לו שלא בפני ישראל אתי למטעי וליתן לו אף בפני ישראל ואז יש חשש דאורייתא שהרי הרואה יאמר כיון דבאמת בפני ישראל גנבת דעת בע"כ באמת כשרה היא ויקנה ממנו והוי כאן חשש דאורייתא. כן הוי כונת הר"ן לל"ק ולל"ב ס"ל דגנבת דעת בנכרי אסור מן התורה כמו בממון לכך אצ"ל מכח גזירה רק שהוא גופו אסור מכח גנבת דעת אף בחדרי חדרים ודו"ק ולפענ"ד זה עצה נכונה בכונת הר"ן ודו"ק: תשובה קיח לש"ע סי' ס"ו סעיף ב'. נשאלתי בביצה שנמצא בה טפת דם ונתערבה בשאר בצים מה דינם, והנה דעת הש"ך בסי' ס"ו ס"ק יוד דבין בנמצא על החלבון בין על החלמון מותרין דבטל ברוב מכח דהוי ספק דרבנן להקל יע"ש. אך הנה המנ"י הביאו הפמ"ג רוצה להחמיר בנמצא על החלמון וכתב דהש"ך חזר בו כיון שכתב מיהו מה שהיקל מהרש"ל בנמצא על החלמון לא קיי"ל כוותיה וכו' והפמ"ג נדחק ליישבו. ולדעתי הדבר פשוט בכונת הש"ך דח"ו לעשות להש"ך כמי שאינו עומד בדבורו תכ"ד ובפרט דפשט לשונו לא משמע כן, אך הכוונה דמהרש"ל מיירי בתערובת בין במינו בין שלא במינו ולכך בנמצא על החלבון החמיר דאף במינו אסור כל התערובת ובעל החלמון היקל דאף שלא במינו נתערב מותר כיון דס"ל כהרא"ה וכו' ועל זה כתב הש"ך דבנתערב במינו מותר בין נמצא על החלבון בין על החלמון אבל מה שהיקל רש"ל בנמצא על החלמון היינו אפי' נתערב שלא במינו בזה לא קיי"ל כוותיה, ואח"כ כתב דלא מבעיא בנמצא על החלמון דאסור שלא במינו כיון דהרא"ה הוי מיעוט נגד הגאונים אף גם אם נמצא על החלבון שלא במינו יש לפסוק כדעת מהרש"ל וב"ח שאסור ויותר נראה דט"ס היא בש"ך ודבריו מהופכין ותחלה צריך להיות מ"ש מיהו בנתערב שלא במינו יש לאסור כדעת מהרש"ל וב"ח ואח"כ צריך להיות מ"ש מיהו מה שהיקל מהרש"ל בנמצא על החלמון לא קיי"ל כוותיה, והיינו כמ"ש דתחלה כתב בנתערב שלא במינו אסור כדעת מהרש"ל אך מה שהיקל מהרש"ל בנמצא על החלמון אפי' שלא במינו מכח דהוא ס"ל להלכה דהעיקר כדעת הרא"ה בזה לא קיי"ל כוותיה רק בין על החלמון או על החלבון אסור שלא במינו. וז"ב כונת הש"ך וח"ו לומר דחזר בו. ועוד