טוב טעם ודעת קכ

הולד ושפיר הוי מצי למבעיא וכו'. ועוד דאפשר אפי' לדידן אסור בכה"ג כיון דחלב שעת שחיטה אסור והוא גופו נתרבה אסור דהוי כמו בהיה חצי זית ונתפח ונעשה כזית וצ"ע. והנה עפ"י מה שהבאתי לעיל דברי הרמב"ם והראב"ד דס"ל שאין אסור מכח אמ"ה רק מכח טרפה יש לתמוה על הש"ך שכתב בפשיטות בסימן י"ד ליישב קושיות הב"ח להיפוך והעלה לדינא כן דחלב בן פקועה שבא על בהמה דעלמא אסור, ולכאורה נעלם ממנו דברי הרמב"ם והראב"ד דס"ל שטרפה ממש הוי ונשאר קושית הב"ח במקומו וע"כ צריך לומר כתירוץ הב"ח להיפוך דשם לא הוי טרפה כלל וחלבו מותר דלא כהש"ך. ועכ"פ לפ"ז הוי פלוגתא דרבוותא ובפרט שמדברי הרשב"א אינו מבואר להיפוך וי"ל אף לדידי' קיל איסור ולד ב"פ מבהמה דעלמא מאיסור יוצא וחלבו מותר ודברי הש"ך צ"ע: באותו סעיף וי"א וכו'. עיין בש"ך מ"ש בשם הב"ח דאף לר"מ חלבו אסור רק מדרבנן ותמה עליו שהוא נגד הש"ס פ' ג"ה וכו' וכוונתו דר"א א"ר אושעיא דהלכו לשיטתן משמע דהוי דאורייתא, ולכאורה הי' נראה להביא עוד ראיה לדברי הש"ך מאי דפריך הש"ס שם לשמואל דאמר וחלבו מותר לד"ה ופריך אילימא חלבו דשליל והא מפלג פליגי ביה ואי נימא דהוי רק מדרבנן לר"מ מאי פריך נימא דהא דאמר שמואל וחלבו מותר לד"ה היינו מן התורה שהרי לבסוף דמסיק דחלבו דגיד קאמר נמי צריך לומר כן שהרי אף חלבו דגיד אסור מדרבנן ומה שאמר שמואל מותר ע"כ היינו מן התורה וא"כ מאי מקשה מתחלה על שליל וע"כ דס"ל לש"ס דר"מ אוסר מדאורייתא בחלבו דשליל כדברי הש"ך. ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' ד"ה ואמר ר' אלעזר וכו' דמאי צורך דברי ר"א הכא ולפי הנ"ל יש ליישב דבלא ר"א לא הוי קשה מידי די"ל שמה שאמר ר"מ וחלבו אסור היינו מדרבנן אבל מן התורה מותר לד"ה ועל כן מייתי דר"א שאמר הלכו לשטתן משמע דהיינו מדאורייתא אוסר ר"מ והיאך קאמר לד"ה. אך באמת אין ראיה גמורה מזה להש"ך לפי מה שמצאתי בס' ראש יוסף בשם הריטב"א שכתב להקשות לפי המסקנא דהיאך אמר דחלבו דגיד מותר לד"ה הלא עכ"פ מדרבנן אסור, ותירץ הריטב"א כיון דאינו אסור מתחלה מדרבנן רק מכח מנהג שייך לומר מותר. וטעם הדבר באמת כיון דהוא רק מצד המנהג ובמקום שלא נהגו גם עכשיו מותר כמ"ש התוס' בד"ה גוממו ע"כ שייך ביה שפיר לשון מותר לאשמעינן דנ"מ במקום שאין מנהג. אבל חלבו דשליל אף אם נאמר דמדרבנן אסור מ"מ מצד הדין אסור מדרבנן דאתי לאחלופי בחלב דעלמא לא שייך ביה לישנא דמותר ושפיר מקשה הש"ס, ועפ"ז יש ליישב מה שקשה לכאורה על התוס' שהקשו קושיא זו דלמה לי דברי ר"א בכאן ולא הקשו בפ' בהמה המקשה דאמר שם ר' אושעיא לא הלכו בו אלא על עסקי שחיטה יע"ש, ולפי הנ"ל ניחא שפיר דשם לא מצי התוס' להקשות כלל דע"כ צריך לדר"א דבל"ז לא הי' יכול להקשות דיש לומר דמה דאמר ר"מ וחלבו אסור היינו מדרבנן ור' אושעיא קמ"ל דלא הלכו בו אלא על עסקי שחיטה היינו שמן התורה מותר חלבו ולא הוי כמו שחיטה שצריך מן התורה לר"מ לכך צריך לדר"א שאמר שהלכו לשיטתן שמשמע מדאורייתא אסור חלבו וזה שייך שם אבל כאן שאמר שמואל מותר לא הי' צריך לדר"א שאף אי נמי נימא שרק מדרבנן אסור לר"מ נמי קשיא לשמואל שהיאך אמר מותר כיון שעכ"פ מדרבנן אסור, אך לכאורה אין ראיה כלל ממה שאמר שהלכו לשיטתן שאסור מן התורה לר"מ ואדרבא לכאורה משמע שמותר אף לר"מ מן התורה דלכאורה תקשי על מה שאמר שר"מ אומר נוהג בשליל וחלבו אסור ור"י אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר ומ"ט לא נקטו בלשונם בקצרה דר"מ אומר חלב וגיד נוהג בשליל ור"י אומר אין נוהג ומ"ט האריכו כ"כ, אך לפי דברי הב"ח יש לומר דס"ל לר"מ דדוקא שחיטה וגידו אסור מן התורה אבל חלבו מהתורה מותר מטעם שכתבו התוס' דאין ראוי להקריב לגבי מזבח, ומה שהקשה בס' ראש יוסף שהרי אף חלב בעל מומין אין ראוי לגבי מזבח ומ"מ אסור כל שכמותו קרב לגבי מזבח, לפע"ד יש לחלק בשלמא בחלב בעלי מומין החלב מצד עצמו ראוי למזבח רק שפסולו מצד שבא מבהמה בעלת מום אבל החלב עצמו אין בו מום רק הוי כמו חלב דעלמא ועל כן אמרינן כל שכמותו קרב לגבי מזבח כיון שהחלב מצד עצמו הוי ממש כמו חלב דעלמא משא"כ בחלב שליל אז כל אבר ואבר יש בו פסול בגופו שלא יוציא לאויר העולם והוי פסול בגוף החלב והוי כאלו נעשה מום בגוף החלב ואין שייך לומר כל שכמותו קרב לגבי מזבח שהרי שאר החלב אינו כמותו שזה הוי כאלו ראינו בעין שיש מום בחלב מצד עצמו. או די"ל מטעם אחר חלבו מותר בשלמא בגיד דלא כתיב שור ע"כ ס"ל לר"מ דחדשים לחוד גרמי ואסור מהתורה, משא"כ חלב דכתיב שור ע"כ ניתר בשחיטת אמו מן התורה כמ"ש בספר' פר"ח לחלק כן יע"ש רק מדרבנן אסור מכח אחלופי בחלב דעלמא ולכך שינה ר"מ בלשונו דכאן בגיד אמר נוהג בגיד דמשמע מלשון זה דאסור מן התורה כמו בהמה ובחלבו לא מצי אמר נוהג דבאמת מן התורה מותר רק מדרבנן אסור כן ס"ל לר"מ וכמו שנקט ר"מ בלשונו כן השיב לו ר"י כדרך הש"ס בכל מקום, ומה שאמר ר"א דהלכו לשיטתן נראה לפרש דהנה מבואר בש"ס לעיל דאף מאן דס"ל בן ט' ניתר בשחיטת אמו מ"מ בהפריס ע"ג קרקע אסור משום מראית העין רק בלא הפריס עג"ק לא שייך מראית עין דניכר, ולפ"ז י"ל דר"מ דס"ל דשליל אין ניתר בשחיטת אמו וגם גידו אסור אי נתיר חלבו יסברו העולם שגם בהמה דעלמא חלבה מותר שהרי הוי השליל כבהמה מעליא לענין שחיטה וגידו ויסברו העולם ששחיטה מהני להיתר חלב וע"כ אסרו חלב זה אטו דעלמא, משא"כ לר"י דס"ל דא"צ שחיטה וניתר בשחיטת אמו בלא הפריס עג"ק ואין שייך אחלופי שהרי אף שחיטה א"צ וכל זמן שלא הפריס ניכר ולא אתי לאחלופי, משא"כ לר"מ נהי דניכר שהוא שליל כיון דצריך שחיטה ואין ניתר בשחיטת אמו לא ידעו לחלק בין שחיטה לחלב ויטעו לומר שחלב ניתר בשחיטת עצמו ועל כן אמר שהלכו לשיטתם. ולפ"ז מיושב קצת מה שהקשו המפרשים מה קמ"ל ר' אלעזר שהלכו לשיטתן פשיטא ולפי הנ"ל א"ש שאף ר"מ מודה שמותר מן התורה רק שאסור מדרבנן ושפיר קא משמע לן כך הי' נראה לכאורה, אך באמת מפ' בהמה המקשה דפריך על ר' אושעיא דאמר לא הלכו בו אלא על עסקי שחיטה לבד ופריך למעוטי מאי אי חלבו דשליל והא מפלג פליגו ואי נימא שאסור רק מדרבנן מאי קושיא נימא דמאי דאמר ר"מ אסור היינו מדרבנן ור' אושעיא דאמר לא הלכו בו אלא על עסקי שחיטה היינו דמן התורה חלבו דשליל מותר וע"כ דס"ל להש"ס דמן התורה אסור לר"מ. ועוד נראה ראיה ברורה מפ' בהמה המקשה דאמר שם למאן אי לר"מ איסור חלב איכא יע"ש משמע דאי הוי שייך איסור יוצא אין כאן מן התורה רק שני אסורין ואסור חלב מן התורה מותר רק מדרבנן אסור מכח אחלופי וזה אין שייך בולד כלל שהרי בחלב דעלמא הולד מותר וא"כ אין כאן חשש לטעות כלל ומן התורה אין כאן רק שני אסורין וע"כ דמן התורה אסור לר"מ החלב כדעת הש"ך כנלפע"ד נכון ודו"ק: והנה מ"ש למעלה לפרש דברי ר' אלעזר לפי דעת הב"ח כהנ"ל אין סותר לזה מ"ש הפוסקים דאף בהפריס עג"ק דטעון שחיטה מ"מ חלבו מותר ושאר טרפות אין פוסל בו משום דלא מפרסמא מלתא כולי האי, דיש לחלק בשלמא לדידן דבלא הפריס א"צ שחיטה כלל ואין שייך טעות כלל לבעל הולד שהרי הוא יודע שהוא שליל ואילו רצה היה אוכלו קודם שהפריס בלי שחיטה כלל רק עיקר הטעות למי שלא ידעו בו שהוא שליל ויראו שאוכל בלי שחיטה, וע"כ שפיר בשאר טרפות דלא מפורסם כ"כ אין שייך טעות לאינש אחרינא ולדידיה נמי לא שייך טעות שהרי יודע שהוא שליל אבל לר"מ דמדאורייתא צריך שחיטה אפי' בלי הפריס שייך טעות לדידיה גופיה שהרי רואה שהשליל כבהמה דעלמא ואין ניתר בשחיטת אמו ולמה יהיה חלבו מותר ויטעה שכל חלב מותר ומאי מהני שלא הפריס כיון שיש טעות לדידיה גופו. כנלענ"ד נכון. והנה מ"ש לעיל ראיה להש"ך ממה שמקשה הגמרא פ' בהמה המקשה על ר' אושעיא דאמר לא הלכו וכו' כוונתי דהיינו יכולי' לפרש דברי ר' אושעיא היפוך פרש"י שפירש שלא הלכו בו להקל וכו' רק להיפוך דקמ"ל אף לר"מ דהולך בו להחמיר היינו בעסקי שחיטה אבל בחלבו גם ר"מ מודה שמותר מן התורה רק שאסור מדרבנן, ואפשר דאין מזה ראיה להש"ך משום די"ל הא דלא משני הש"ס כן דלשון הלכו בו משמע לשון רבים ואי נפרש כפרש"י שלא הלכו בו להקל שפיר דמתניתין נשנה בלשון וחכ"א שייך לשון רבים אבל אם נפרש דקאי על ר"מ לא שייך לשון רבים רק הו"ל לומר לא הלך ר"מ וכו'. ועוד דראיה הנ"ל לא שייך רק להפוסקים כר"מ אבל להפוסקים כר"י י"ל דמש"ה לא משני הש"ס כן משום דמאי קמ"ל ר' אושעיא הרי אין נ"מ לדידן בדברי ר"מ שאף בשחיטה קיי"ל כר"י וע"כ כפרש"י ועכ"פ נ"מ לדידן לדינא. ובאמת לפי המסקנא דמסיק למעוטי רובעו וחורש בו ולהפוסקים כר"מ צ"ע דמאי קמ"ל ר' אושעיא ומאי נ"מ לדידן הרי אף בשחיטה קיי"ל כר"מ, ואי נימא שלדידן אסור מדרבנן חלבו אף לר"מ הוי ניחא קצת דקמ"ל דרובעו אינו דומה לחלבו ואסור מהתורה לחרוש בו לאפוקי חלבו דאף לר"מ הוי דרבנן אך להרמב"ם דפוסק דעל חלבו ענוש כרת צ"ע: והנה בס' כו"פ כתב ראיה להרמב"ם מפ' בהמה המקשה דפריך על ריש לקיש דאמר מאן דמתיר בחלבו מתיר בדמו ופריך ולא יהא אלא דם האברים ומאי פריך נימא דר"ל קמ"ל לדידן דקיי"ל בהא כר"י דחלבו מותר ובדם התמצית לא