טוב טעם ודעת קיט

להקל גם במציאה זה אינו דממון קיל ולא חיישינן ביה לזלזולי שהרי בממון אם לא הוי יאוש הוי איסור תורה ובשל תורה לא חיישינן לאתי לזלזולי, אך א"ש דאם לא התירוהו משום מציאה א"כ אינו שלו והוי לכתחלה ומה ראיה מר"ח דמיירי משלו דהוי דיעבד בע"כ מוכח דהתירוהו גם משום מציאה וא"כ כבר הוי שלו ושוב הוי כדיעבד כמו באבדו גדייו ושפיר מוכח דבתרווייהו התירוהו. ודו"ק היטב כי הוא נכון בעז"ה והיינו לדינא כמ"ש בעזה"י: תשובה קי בש"ע סי' ס"ד סעיף ב' וי"א שאם שלמו לו חדשיו ומצאו חי וכו'. כן הוא דעת הרמב"ם שמחלק בין שחיטה לשאר איסורין חלב וגיד וכו', ועיין בספר פר"ח שהקשה מפ' בהמה המקשה דף ס"ט שפריך למאן אי לר"מ כו' ולמה לא משני דמבעיא לדידן דקיי"ל חלבו אסור וא"צ שחיטה וכו'. ונראה לפע"ד ליישב דהנה מבואר ברמב"ם דאם תלש חלב מן החי לוקה שתים משום אבר ומשום חלב וכו' ונלפע"ד דה"ה אם תלש חלב מבן פקועה חי לדעת הרמב"ם שחלבו אסור נמי חייב שתים, וטעם הדבר כמו אבר שיצא חוץ שכתב הרשב"א בחידושיו והש"ך בסי' י"ד שלאו טרפה הוי רק הוי אבר מן החי דכל הבשר כמונח בדיקולא רק זה האבר לבדו נשאר חי ואין לו שחיטה לטהרו ולעולם באיסור אבר מן החי עומד וכו' וע"כ נראה דה"ה חלב כיון דכל עיקר היתר הולד הוי מכח בבהמה תאכלו וכו' וכיון שהחלב אסור לא הוי בכלל תאכלו כלל, ובאמת דעת הרב"י שאם תלש חלב מהולד ונשאר מונח בתוך הבהמה היה ניתר מכח בבהמה תאכלו רק אם הוא מחובר לולד אסור ונראה ברור לי דהוי כמו יצא חוץ למחיצה שנשאר אסור מכח אבר מן החי ה"ה נמי החלב כיון שאינו בכלל בבהמה תאכלו אין שחיטת אמו מטהרתו ונשאר אבר מן החי לעולם והוי כאלו נחתך מהעובר ויצא לאויר העולם שלעולם באיסור אבר מן החי עומד ואין לו תקנה בשחיטה שכל הבשר כמונח בדיקולא דמיא כהנ"ל. ומה שלא כתב הרמב"ם דעובר נמי משום אבר מן החי הוא משום שלא העתיק רק מה שמבואר בש"ס בהדיא וכנ"ל. והנה לכאורה קשה על הש"ס דקאמר או דלמא הכא תרי והכא תלתא וכו' ולכאורה אכתי אף בבהמה דעלמא הוי תלתא דהרי מכח אבר מן החי בא, אך באמת לק"מ דזה ודאי שהבא מכוחו אין חמור כממנו עצמו וע"כ איסור אבר מהחי כיון דלאם גופה יש היתר בשחיטה ממילא הבא מכחו נמי מותר בשחיטה ואין דומה לאיסור יוצא דלית ליה היתר בשחיטה וגם הולד אין יכול להיות ניתר בשחיטה שאין לו סימנים וכו' וע"כ הביא ראיה בש"ס רק מחלב ודם שנמי אין לו היתר בשחיטה וכו' וע"כ אמר הכא תרי איסורין שאין לו היתר בשחיטה הכא תלתא וכו', אך זה שייך בבהמה דעלמא אבל בבן פקועה לדידן שניתר בשחיטה וחלבו אסור והוכחנו שאף משום אבר מן החי אסור כיון שאם לא היה מחובר לולד היה ניתר בשחיטת אמו רק מה שמחובר לולד גורם איסור והוי כמו יצא חוץ למחיצה כהנ"ל וא"כ בחלב גופו יש ב' מיני איסורין וע"כ הולד בא מכח חלב ודם והוי בבן פקועה נמי תלתא איסורין ולפ"ז אי נימא דתלתא אסורין אסור גם ולד בן פקועה שלא יצא לחוץ נמי ראוי להיות אסור. ולפ"ז רב משרשיא ובעל האבעיא דמשמע מדבריהם שפשיטא להו שבן פקועה מותר רק שבאיסור יוצא קא מבעיא ליה ועכשיו ס"ל כדעת ר' אושעיא שהלכו לשטתן ואין חילוק בין שחיטה לחלב וע"כ בבן פקועה שמותר אין ראיה לאיסור יוצא כלל, אבל לדידן בבן פקועה בלי יוצא נמי יש איסור אמ"ה מכח החלב שיש בו תרתי ואעפ"כ היה פשוט בידם בקבלה הלכה למשה וכו' שמותר ממילא ודאי דאף ביוצא נמי מותר כיון דכל עיקר הספק הוא מכח תרי אסורין או ג' כנ"ל אבל אם יש כבר ג' אסורין משום חלב ואמ"ה ואין לו היתר בשחיטה שאין לו סימנים ואיסור דם מה לי שיש עוד אבר מן החי או לא שהרי לא חלקו בין יש בו היתר חלב הרבה או מעט כו' וע"כ דהאבעיא הוא לר"ח ור' יהודא ולדידהו לא מוכח מבן פקועה דעלמא כלל וא"ש דברי הרמב"ם. ואין להקשות דא"כ יהיה חלב בן פקועה אסור כמו ביצא אבר לחוץ דיש טעם חלב בחלב כו', אך זה אינו כמ"ש בס' כו"פ סימן י"ד הא דלא קאמר בש"ס חלב דעלמא מכח חלב ודם קאתי משום דבאמת יש בו רוב עכ"פ דהוי מב"מ וספק אי יש בו סמ"ך הוי כמו נשפך רק באבר מבעיא ליה דהוי כמבטל איסור כו' יע"ש וצריך לפרש דבריו דא"כ מאי מביא ראיה מתחלה לענין הולד מכח דולד דעלמא נמי מכח חלב ודם וכו' משום דבשלמא בולד יש נמי אינו מינו שהרי חלב ובשר הוי מין בשא"מ וכן להיפוך טעם אבר היוצא הוי בשומן אינו מינו ומבלבל זרעי' וע"כ הוי ספק דאורייתא, ומזה ראיה לכאורה דאף דנתערב במינו ואינו מינו אסור כולו אפי' אינו מינו כמ"ש המרש"ל ביו"ד סי' צ"ח אבל בסיפא בחלב כיון דכל הטעמים נהפכים לחלב והוי מין במינו. אך דבריו צ"ע קצת באמת שהרי מבטל איסור רק למבטל אסור אבל לאחרים מותר ובש"ס ופוסקים משמע דלכל העולם אסור ולדבריו יהי' מותר לאחרים החלב. אך כל מה שכתבתי הוא לפי סברת הרשב"א דס"ל דעיקר האיסור של יוצא כיון דאין שחיטת אמו מתירתו נשאר בחזקת אבר מן החי וא"כ י"ל דה"ה נמי חלב כיון דאינו בכלל בבהמה תאכלו נמי אינו ניתר בשחיטת אמו ונשאר בחזקת אבר מהחי, אבל באמת משמע להדיא מדברי הרמב"ם פ"ב מה' מ"א והראב"ד שם שאין שייך איסור אמ"ה כלל אפי' באבר היוצא רק שאסור משום טרפה שגזירת הכתוב ביצא חוץ למחיצה שהוא טרפה אבל באמת שחיטת אמו מתירתו לאמ"ה, וא"כ בחלב שלא יצא חוץ למחיצה אין בו אמ"ה ולא איסור טרפה שהרי אף ביצא לחוץ שאינו בכלל בבהמה תאכלו מ"מ ניתר משום אמ"ה וא"כ נשאר קושית הפר"ח על הרמב"ם: אך נלפע"ד ליישב באופן אחר בטוב טעם דהנה זה ודאי דאין כוונת הש"ס במאי דקאמר או דלמא הכא תרי והכא תלתא היינו לומר שאפשר דאיסור יוצא חמור מחלב ודם דא"כ מאי הוצרך לומר הכא תלתא הוי ליה לפרוך אפשר שחלב הותר אבל לא יוצא, וכן מאי פריך תו אי לר"י איסור חלב ליכא הלא מ"מ שייך האבעיא לענין יוצא אי מותר כמו חלב. וע"כ דס"ל לש"ס לפשיטא דודאי שוין הם דאם כח חלב ודם מותר ואינו נחשב לאיסור ה"ה דכח יוצא בודאי אינו נחשב בפ"ע לאיסור רק דהאבעיא הוא אם איכא תלתא בהצטרף אפשר דאף דאין בכל אחד כח לאסור בהצטרף שלשתן אסור. והנה אנן קיי"ל דאיסורין אין מצטרפין זא"ז כגון אם אין בכל אחד רק ח"ש אף שיצטרפו כמה אסורין אינו חייב מלקות וה"ה לר"ל דס"ל ח"ש מותר מן התורה נמי הוי כן אף בהצטרף כמה מיני ח"ש מותר באכילה מן התורה ולפ"ז תקשי דמאי מספקא ליה לש"ס הכא תרי והכא תלתא הרי כיון דהתורה גילתה דכח חלב אין בו כח לאסור ואין נחשב לאיסור בפ"ע וגם יוצא אין נחשב בפ"ע לאיסור ומה"ת בהצטרף שלשתן יהיה אסור הלא אין אסורין מצטרפין זא"ז וזה והוי כמו ח"ש לר"ל ובכל אחד הוי כמו דלית כאן איסור כלל, ע"כ נלפע"ד ברור דכל האבעיא בש"ס קאי לשיטת ר"מ ור"י בפרק השוכר את הפועלים בע"ז דאמר ר"י משום ר"מ מנין לכל איסורין שמצטרפין זא"ז שנאמר לא תאכל כל תועבה ועיין בפרש"י שם, ולפ"ז שפיר קמבעיא ליה לש"ס דנהי דהתורה גלתה דכח חלב אין בו כח לאסור בפ"ע אפשר דהטעם כיון דאיסור מועט הוי כמו ח"ש ולר"י אפשר דבזה הוי כח החלב גרע מח"ש, וכיון דאיסור מועט לא אסרה תורה אבל בהצטרף שלשתן יחד כיון דאסורין מצטרפין אפשר דתו יש כאן שיעור איסור ואסור וכל האסורין חוזרין וניעור כמו לר"ל בח"ש אליבא דר"מ ור"י, ולפ"ז תו פריך הש"ס שפיר למאן אי לר"מ אי לר"י ולא מצי לשנות דהאבעיא קאי לדידן שאנן קיי"ל דאסורין אין מצטרפין זא"ז וכיון דכח חלב לבד הוי אין כח בו לאיסור לא מהני אף שיצטרפו מאה אסורין ביחד דאין אסורין מצטרפין זא"ז וכל אחד נחשב כמאן דליתא ואין כאן ספק כלל כן נלפע"ד ברור, ועפ"ז יש ליישב מה שקשה לי בדברי התוס' שם ד"ה הכא תרי דכתבו דה"ה דהוי מצי למימר תלתא דהוי גיד הנשה וכו'. ולכאורה דבריהם צ"ע דמאי מקשו אפשר דר' ירמי' ס"ל דאין בגידין בנ"ט כמו שקיי"ל באמת ואם נפל גיד הנשה לתבשיל מותר בלי ספק כלל וא"כ י"ל לכך מבעיא לי' דוקא בחלב ודם ויוצא דיש בהן טעם א"כ יש טעם חלב ודם ויוצא בהולד ואפשר דאסור משא"כ ג"ה דאין בו טעם כלל אין בו שייך לאסור ואין שייך בו לומר דהוא בא מכח ג"ה שהרי אין בו טעם ואין נחשב לכח כלל, אך נראה דס"ל להתוס' כמ"ש לעיל דלדידן אין שייך האי בעיא כלל רק האבעיא קאי לר"מ ור"י דס"ל אסורין מצטרפין זא"ז וכיון דהאבעיא קאי לשטתם והם ס"ל יש בגידין בנ"ט דהאוכל ג"ה של נבלה חייב שתים דברי ר"מ וגם ר"י ס"ל כן וע"כ מקשו השתא התוס' שפיר כן נלפע"ד נכון. ועיין בס' כו"פ שכתב ליישב קושית הפר"ח משום דנהי דחלבו אסור היינו חלב שהי' בו בשעת שחיטה יע"ש ולפע"ד דבריו תמוהין דאף אם נתפוס לדידן הוי כן דכוחו לא אמרינן אבל ודאי לפי הס"ד דתלתא כחו אסורין גם חלב שנולד לאחר שחיטת אמו הוא גופו אסור מכח שנעשה מחלב ודם ויוצא ובזה שוב אין בשאר איברים ששים נגד חלב ודם שהרי בכה"ג מספקא לי' להש"ס וא"כ נעשה כל החלב אסור שבא מכח ג' אסורין ותו אסור גם