טוב טעם ודעת קיח

היה חייב עליו אף זה אסור מדרבנן ומוכח כמ"ש דחזי לאצטרופי היינו אם הי' נעשה יחד הי' חייב עליו לכך אסור אפי' בהנחה. ומ"מ בזה לא קשיא מב' אמות ברה"ר דבזה ממ"נ אם העביר ב' אמות בלי הנחה ודאי ראוי שיפטר דלא שייך בזה חזי לאצטרופי שהרי אם הי' מעביר ד' אמות בלי הנחה ג"כ הי' פטור ואין חיוב בד"א בלי הנחה, וא"כ בשלמא אם העביר ד' אמות בלי הנחה ואין מחוסר רק הנחה לבד שפיר הוי ח"ש ואסור אבל אם העביר ב"א בלי הנחה אטו אם יאכל חצי שיעור שלא כדרך הנאתן נימא דאסור מכח חזי לאצטרופי דהרי אם הי' אוכל שיעור שלם וכדרך הנאתן הי' חייב עליו ודאי כל שלא עשה הח"ש באופן זה שאם הי' שיעור שלם הי' חייב עליו בזה לא שייך ח"ש אסור מן התורה, ולכך ה"נ בב' אמות בלי הנחה דאם הי' מוליך ד"א בלי הנחה הי' פטור לכך אם הוליך רק ב"א דמחוסר תרתי ב"א והנחה לא שייך חצי שיעור אסור מן התורה דממ"נ אם מצד העקירה ליכא שיעורא אם מצד ב"א ליכא שיעורא לכך לא שייך בזה ח"ש אסור מן התורה, ואם עשה הנחה סוף ב"א בזה ג"כ לא שייך חצי שיעור אסור מה"ת דע"כ לא אמרינן חזי לאצטרופי רק באם הי' אוכל כל השיעור לא הוי שינוי בענין החצי שיעור ממה שנעשה עכשיו כמו גבי אכילה אם אכל חצי שיעור אמרינן חזי לאצטרופי אם הי' אוכל שיעור דאטו אם הי' אוכל שיעור שלם הי' נעשה אכילת ח"ש זה בענין אחר זה ודאי אינו שהרי כמו שהי' אכילתו אז אם אכל שיעור שלם כן הוי אכילתו עתה למה שאכל הוי המעשה שוה לכך אמרינן דעשייה זו הוי מעין האיסור דאם הי' עושה בצירוף חבירו הוי כאן חיוב ממש א"כ כל משהו שבו הוי מעין האיסור אבל כאן בהעביר ד' אמות אינו חייב רק בהניח בסוף ד"א אבל אם הניח באמצע ד"א פטור הוא א"כ השתא בהעביר ב' אמות ועשה הנחה הרי אם הי' מעביר ד' אמות לא הוי נעשה החצי שיעור זה באופן זה שנעשה עכשיו דאם הוה מעביר ד' אמות הי' מונח סוף ד"א ולא כאן ועכשיו מונח כאן ואיך שייך לומר ששיעור זה הוי מעין האיסור הרי כל האיסור אם העביר ד' אמות והניחו באמצע בסוף ב' אמות הי' פטור א"כ אין שיעור זה מעין האיסור דבאיסור אינו מונח סוף ב"א וכעת מונח סוף ב"א, ואינו דומה לעקירה והנחה דשם שפיר כ"א הוי, ח"ש דהעקירה והנחה שוין המה דבין אם הניח אח"כ אי לא לא נשתנה העקירה ממהותה וכן ההנחה לא נשתנה ממהותה ותמיד הוא שוה לכך אמרינן אלו גמר כל הענין בעקירה והנחה הוי חייב אף אחד מהם הוי ח"ש ואסור אבל בנדון כזה לא שייך ח"ש אסור מן התורה. זה נראה לי כלל נכון: תשובה קט לק"ק ראדיוויץ להרבני מו"ה אברהם מלמד הנה ע"ד שאלתו וז"ל הנה בימים הנוראים נסעתי למדינת וואלכייע ובקשו אנשי כפר א' ממני להשאר שמה עד עבור צום העשור ושם אתנו לערך חמשה מנינים והיינו באחת העירות לשחוט הכפרות ואירע עובדא במעלי יומא דכפורי נמצאת תרנגולת אחת שחוטה לבינה באם הדרך במקום מעבר דרך רבים בכל השנה אצל כותל בית התפלה כי דרך שמה ינשאו העופות אל מקום בית השחיטה וכן בחזירתם והביאו אותה הביתה ויהי בבואם הביתה שמעתי אומרים נשלחה המנחה הזאת למלמד עני ואביון כי סימן הלבנה הוא סימן לכפרה ועשו כן ובגמרי התפלה אמרתי שהוא אסור ואין רשאי לשלחה אל העני והמה לא הבינו דברי אם להלכה אמרתי כן וקיימו כאשר קבלו עליהם ושלחו את המנחה להעני ולרש אין כל כי אם נערה אחת קטנה ותקח את התרנגולת הזאת ועוד אחרת עמה ומלחתם יחד ונתערבו יחד חד בחד ובשלו מהם והמותר נשאר חי עד אחר יו"כ, ובמוצאי יוה"כ והנה המלמד לנגדי בשאלה להורות לו הדרך והמעשה אשר יעשה עם הנשאר ועם הכלים אשר נתבשל בהם ומה שהודחו יחד עכת"ד השאלה. והנה כבר ראה רו"מ מקומות השייכין להוראה זו ויפה הורה להיתר בזה כיון דביום זה רוב אוכלי בשר העופות ישראל נינהו אף דהוי דרך מעבר לרבים שם ורוב עוברי דרכים הוי נכרים ובפרט בכפר מ"מ כיון דרוב אוכלי בשר עוף בעיו"כ ישראל נינהו מותר. והנה לא בא הכותב להעלות זה בכתב כי הוא דבר פשוט רק מכח דבר שנתחדש לי עוד, דהנה לכאורה קשה לי מ"ש בש"ע סי' קי"ח ומקורו הוא מרש"י פ' ג"ה בסוגיא דשולח אדם ירך לנכרי גבי חתיכה דנכרי מידע ידיע שכתב רש"י מכאן התיר רבי לשלוח לנכרי ירך חתוכה וכו' וכן פסק בש"ע וקשה למה יהיה מותר ע"י סימן ניקור הרי סימנין דרבנן. ובשלמא הש"ס קאמר להיפך דלחומרא ודאי יסמוך אם יראה שאינו חתוכה כדרך שישראל חותכין אבל לקולא מנ"ל להקל הרי קיי"ל סימנין דרבנן וזה הוי חשש דאורייתא שמא נתחלף. ודוחק לומר דרש"י סבירא לי' דהחשש שמא נתחלף הוי רק דרבנן דזה דוחק וכן מורה לכאורה לשון הש"ע סי' קי"ח סעיף ה' בהג"ה, ודוחק לומר דכוונתו דבאיסור דרבנן הוי תרי דרבנן דזה דוחק רק נראה דחשש נתחלף הוי איסור תורה ולמה מהני סימן הניקור ובע"כ דס"ל דזה הוי סימן מובהק ביותר. ולפ"ז נראה דמה דלא הוי שחיטה סי' היינו רק בשולח ביד נכרי דהוי איסור תורה בזה לא הוי שחיטה סי' כיון דלא הוי סימן מובהק ביותר והוי רק סי' אמצעי ולא מהני בשל תורה אבל בנמצא ורוב ישראל או רוב טבחי ישראל דבזה ליכא רק חשש בשנמ"ה ודאי הוי רק דרבנן בזה מהני סי' שחיטה דעכ"פ הוי סי' אמצעי לכך יפה הורה להיתר בזה עכ"פ בדיעבד. והנה בהיותי בזה אזכיר מה שראיתי בתשובת גור אריה יהודא חלק יו"ד סי' צ"א שכתב במצא בשר מנוקר דאסור והיינו כיון דאחרונים אסרו לשלוח לכתחלה על סי' זה ובנמצא הוי כלכתחלה כמ"ש באו"ח סי' רס"ו גבי כיסו דדוקא כיסו אבל במציאה לא. ולא דק כלל בזה ואין כאן אפי' התחלת ראיה חדא דהתם הוי עושה איסור ליתנו לנכרי ועובר על שבות רק מכח דאדם בהול על ממונו התירו לכך במציאה דלא שייך לומר דבהול על ממונו לזה לא התירו לעשות איסור אבל כאן באמת סימן ניקור הוי סימן טוב רק לשלוח לכתחלה אין לעשות כן, ע"ד מה דקיי"ל היכא דאפשר לברורי לא סמכינן על רובא וה"ה על סי' אבל אם כבר מצא ואין לו היתר בענין אחר מה"ת לא יסמוך על הסימן ואף המחמירין הוי רק שלא לשלוח לכתחלה על סי' זה אבל אם א"א בענין אחר ודאי מותר לאכלו אפילו לכתחלה, ועוד התם גופו מוכח להיפך דהרי מבואר שם באו"ח דאם בא לידו מבע"י מותר א"כ מוכח אפילו במציאה אם כבר זכה בו הוי כשלו, ומה דבעינן בא לידו מבע"י היינו דאם הוי משחשכה כיון דבאיסור נטלו דהוי אסור ליטלו כמ"ש אח"כ בש"ע סעיף י"א ולכך כיון דנטלו באיסור לכך לא נחשב כדיעבד אבל בנטלו בהיתר הוי כדיעבד וא"כ כאן בבשר שנמ"ה אטו אסור לטלו הרי מותר ליטלו דיש לומר שמוכרו לגוים וכדומה וכיון דעכ"פ נטלו בהיתר שוב הוי כבא לידו מבע"י והוי כדיעבד לכך הוי ניקור סימן ומותר לאכלו. וראיה לזה מן הש"ס פ"ב דב"מ (דף כ"ד ע"ב) א"ר אמי התירוהו לו משום שחיטה כר' חנינא ומה ראיה דלמא אפילו ר"ח לא התיר רק באבדו שלו אבל במציאה לא התיר דהוי כלכתחלה וכן בתוס' שם ד"ה אתא לקמן ומה קושיא דלמא אף דלא קיי"ל כרב היינו רק בשלו בדיעבד אבל לכתחלה אף לוי מודה דלמעט בפלוגתא עדיף ובע"כ מוכח שאין חילוק בין שלו ובין מציאה שכבר זכה בו ודו"ק היטב. ובהכי יש ליישב דקדוק אחד מה דקשה לי מה דקאמר הש"ס שם בפ"ב דב"מ א"ר אמי התירוהו משום מציאה כרשב"א והתירוהו משום שחיטה כר' חנינא וכו' וקשה לי מנ"ל כן דלמא התירוהו רק משום חדא ומנ"ל דהכוונה תרתי. וכן קשה לעיל שם דקאמר שם אתא לקמיה דאביי א"ל שקול לנפשך ופריך והאמר רב בשנמ"ה אסור ומה פריך ודלמא מ"ש אביי שקול לנפשך היינו מדין מציאה למכרו לנכרים. אך נראה דא"ש דזה דומה למ"ש המג"א בשם הרדב"ז דהיכא דנזדמן ספק תורה ודרבנן יחד הוי אף בדרבנן לחומרא דלא ליתי לזלזולי בדרבנן וכן כתבו הפוסקים כיוצא בזה היכא דספקות סתרי אהדדי וכו' וא"כ ה"נ כיון דמה שהתירו משום מציאה היינו מכח דברוב נכרים מייאש או אפי' ברוב ישראל היינו מכח דדרך רוב בני אדם להתייאש ולכך אפילו אם אחד לא נתייאש בטלה דעתו אצל כל אדם סוף סוף מוכח דאזלינן בתר רובא. והנה מה דאסרו בשנמ"ה היינו מכח דחששו למיעוטא ותדע דהרי לוי מתיר בשנמ"ה ובע"כ שהוא חשש רחוק וכן מה דאומר ר"י במצא תרנגולת שחוטין והרי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם בע"כ דחושש למיעוטא, וא"כ פריך שפיר כיון דאמר שקול לנפשך ומכח דאזלינן בתר רובא והוי יאוש א"כ הרי אמר רב בשנמ"ה אסור מכח דחייש למיעוטא וא"כ הוי ליה להחמיר גם לענין מציאה דלא ליתי לזלזולי בבשר שנמ"ה דיאמר ממ"נ אי לא אזלינן בתר רובא יהיה אסור גם במציאה ואם אזלינן בתר רובא יהיה מותר גם באכילה וכן ה"נ הוי כוונת ר' אמי דמוכח דהתירוהו גם משום שחיטה דאי משום שחיטה אסור דחיישינן למיעוטא הוי ליה להחמיר גם במציאה דלא ליתי לזלזולי בדרבנן ומוכח דהתירוהו גם משום שחיטה ולהיפוך משום שחיטה לבדו נמי א"א לומר דנהי די"ל כיון דהוי כל מינו מצוי ושכיח בשוקא מותר להשתמש בו ולשום דמיהן ובפרט במה שיתקלקל כמ"ש בחו"מ סי' רס"ז וא"כ י"ל דהתירוהו משום שחיטה ולא משום מציאה ולומר דא"כ יבא