טוב טעם ודעת קיז

ח"ש בתוך כא"פ יתחייב ונ"מ לאמ"ה וגה"נ דאמרינן באמ"ה חלקו בחוץ פטור ייע"ש, והנה בעיוני במס' פסחים בסוגיא דמשרת הי' נראה לי לפשוט ספק זה ממה דפריך שם הש"ס וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא וכו' וקשה היכי ס"ד דלא הוי דאורייתא הרי התם קאי הש"ס לתרץ זה אליבא דר"י דס"ל שם אין המל"א ולדידיה משני שם הש"ס זה דהברייתא מיירי בכזית בכא"פ וא"כ לר"י בלא"ה מוכח דס"ל דהוי דאורייתא דהרי הוא ס"ל דח"ש אסור מן התורה מכח דחזי לאצטרופי ואם לאו דאורייתא למה יהי' ח"ש אסור מן התורה, אלא ודאי די"ל דמה דאמר חזי לאצטרופי אין הכוונה שיאכל אח"כ עוד ח"ש רק הכונה שאם הי' אכלו ביחד הי' מתחייב עליו ואין ראיה לכזית בכא"פ וא"כ נפשטה הבעיא של הפ"מ הנ"ל. מיהו שבתי וראיתי שמהא לא אריא משום דקשה לי בלא"ה איך ס"ד דכזית בכא"פ לאו דאורייתא הרי ברייתא מפורשת ביומא פיוה"כ שאם אכל וחזר ואכל אם יש בין אכילה לחברתה כא"פ אין מצטרף ואם לאו מצטרף א"כ מוכח דלוקה עליו דבע"כ מיירי לענין מלקות דלענין איסור הרי ח"ש אסור ג"כ מן התורה אלא ודאי לענין מלקות וג"כ לא מצינו בשום דוכתא שיהי' לוקין מדרבנן נהי דיש מכות מרדות מדרבנן אבל מלקות לא מצינו שיתקנו רבנן רק מן התורה, ועוד הרי במס' פסחים דף קי"ד מבואר ג"כ באכל חצי זית מצה וחזר ואכל אם יש יותר מכא"פ אין מצטרף וכו', וא"כ אם נימא שכזית בכא"פ לאו דאורייתא היאך יוצא בו ידי מצה מן התורה. לכך נראה דהנה קיי"ל בה' ר"ה בשמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא מיהו היינו דוקא בלא שמע קול אחר בנתיים אבל אם שמע קול אחר בנתיים לא יצא, ולפ"ז סד"א דגם באכילה הוי כן דנהי דבאכילה בתוך שיעור א"פ מצטרף היינו בדלא הפסיק באכילת דבר אחר בנתיים אבל אם הפסיק באכילת ד"א בנתיים אין מצטרף, ולפ"ז אין ראיה ממס' יומא ודפסחים דהתם יש לומר דמיירי שלא אכל ד"א בנתיים לכך בודאי מצטרף אבל כאן במקפה דהתבלין המה מעורבין בתוך המקפה וא"כ אם אוכל ממקפה הרבה עד שיש בתוך א"פ שיעור כזית של תבלין הרי אכל באמצע מגוף המקפה שהוא של חולין וא"כ הוי הפסק אכילת ד"א בנתיים לכך סד"א דבזה הוי כא"פ לאו דאורייתא ושפיר פריך הש"ס, ואין ראיה מיומא ופסחים, ולפ"ז נדחה גם ראיה הנ"ל די"ל מה דקאמר ר"י חזי לאצטרופי היינו אם לא יאכל ד"א בנתיים ודאי יצטרף אם אוכל עוד ח"ש וכאן עיקר הקושיא מכח דמפסיק בדברים אחרים וא"כ אין ראיה לדין זה, וא"כמ להאריך. שוב ראיתי בפ"י בחידושיו שם הרגיש קצת בזה וכתב בשם רש"י במס' ע"ז שיש חילוק בין אם אוכל בעין או ע"י תערובת אבל לא ביאר טעם החילוק כמו שביארתי טעם נכון בעז"ה. ושוב ראיתי בתוס' נזיר ד"ה וכי כזית בכא"פ מפורש שם החילוק שכתב הפ"י אבל בטעם אחר. ובמקום אחר הארכנו להביא ראיה לספק זה ממה דאמרינן ד"ת רובו ומקפיד עליו חוצץ מיעוט המקפיד אינו חוצץ ומ"ט לא אמרינן ביה ח"ש אסור מן התורה ויהיה אף מיעוט המקפיד חוצץ ובע"כ דחזי לאצטרופי לא הוי רק אם מזדמן אח"כ עוד ח"ש יצטרף עם זה וזה לא שייך בטבילה כיון שכבר טבל אבל אי נימא דאם הוי כולו יחד מצטרף אף ח"ש אסור, אף בחציצה משכחת לה כן יע"ש ודו"ק: עוד נראה להביא ראיה מדברי הש"ך ביו"ד סי' רל"ח ס"ק י"ב דמפורש בדבריו דאם נשבע שלא יאכל כזית מותר לאכול חצי שיעור. ואי נימא דהטעם מכח חזי לאצטרופי שיאכל עוד בכא"פ ח"ש א"כ קשיא מה בכך שהוא לא נשבע רק על כזית שלם מ"מ איך מותר לאכול ח"ש סוף סוף אם יאכל עוד ח"ש בכא"פ יהי' חייב עלה ויצטרף, אך אם הכונה רק שאם הי' אוכלו יחד היה חייב עליו אף זה אסור, בע"כ הכוונה כיון דאם היה אוכל יחד היה חייב עליו א"כ אף זה אסור דכל משהו ומשהו בכלל האיסור לכך אף משהו שבו אסור. א"כ תינח באיסור דעלמא הנאסר ממילא אמרינן כיון דבכזית היה חייב כל משהו הוי בכלל האיסור אבל בשבועה שנשבע בפירוש על כזית והוי כמפרש רק על כזית אבל על פחות מכזית אינו נשבע וכיון דלא הוי איסור רק מכח שבועה ואיסור שלו א"כ כיון דהוא לא אסרו היאך ייעשה איסור ממילא בח"ש הרי זה אסר עליו וזה לא אסר עליו "ולא שייך בזה לומר דכל משהו הוי בכלל האיסור דאין כאן איסור כלל רק מצד גמר דעתו והרי בדעתו לא היה כלל לאסור ח"ש ואיך נימא שיהיה איסור ממילא לכך מותר בזה ח"ש. ועוד יש להסביר יותר דבשלמא גבי כל איסור דהוי איסורו מצד עצמו דעיקר הצרכת כזית הוי מצד חשיבות הענין ובפחות מזה אין חשוב לכן לענין חיוב בעינן חשיבות אבל לענין איסור לא בעינן חשיבות ודי בכ"ש וגם כיון דכל משהו ומשהו היה ראוי לעשותו חשוב וללקות עליו אם היה כזית לכך מועיל לחשבו איסור. אבל בשבועה אין הדבר תלוי בחשיבות שהרי אם נשבע אכל שהוא בפירוש חייב אפי' בכ"ש רק מה שבעינן כזית היינו דמסתמא לא התכוין רק על כזית א"כ רק בדעתו הענין תלוי א"כ בכ"ש שלא נשבע עליו לכך פטור ובזה אין לחלק בין איסור לחיוב, ועכ"פ נראה כיון דבשבועה מותר ח"ש מוכח דהכונה דח"ש אסור דאם היה אוכל כזית היה חייב עליו לכך גם זה שם איסור עליו אבל אי נימא מכח דאם יאכל עוד בתוך כא"פ ילקה עליו בזה אין סברא לחלק בין שבועה לשאר איסורין. כן נלפע"ד כעת ועיין במקומות מכבר מ"ש יע"ש: ועוד יש להסביר הדבר יותר לפי מה דמשמע מדברי התוס' בפ"ג דשבועות גבי אם נשתייר כזית דאם הוי אמרינן בנשתייר פחות מכזית לא נתחייב עדיין עד שאכל כולו הוי עיקר החיוב תלוי במשהו האחרון ודומה לנשבע שלא יאכל כ"ש יע"ש, א"כ ה"נ כאן דבכזית ודאי דאינו חייב בנשתייר משהו רק צריך לאכול כל הכזית לכך בזה בשלמא בשאר איסורין דלאו בדעתו תלוי הוי כל האיסור תלוי בכל הכזית כיון דאי אפשר לעולם לבא להתחייב ע"י משהו רקו תמיד חייב בכזית א"כ אי אפשר לומר שעיקר האיסור הוי משהו האחרון דמ"ש האחרון מן הראשון על כ"ש אין מתחייבין רק על כזית שלם והוי כל משהו ומשהו שוה ולכך הוי כל משהו שבו מכלל האיסור ושייך לומר חזי לאצטרופי שהרי אם אכלו יחד היה מתחייב עליו א"כ כל משהו שבו הוי מכלל האיסור. אבל בשבועה כיון דבפירש כ"ש חייב אכ"ש א"כ ה"נ אף בנשבע בכזית או בסתם דלשון אכילה בכזית זה הוי כאומר שמשהו האחרון שיאכל בסוף הכזית עליו יתחייב ונעשה עיקר החיוב במשהו האחרון לבד דהוי כנשבע על משהו האחרון שמשלים הכזית עליו הוא נשבע א"כ עיקר האיסור הוי רק משהו האחרון לבד ואכילת הראשון אינו מהאיסור, ודומה רק לאומר שבועה אם יעשה דבר פלוני יאסור עליו זה וא"כ אם עשה זה ונאסר עליו הדבר ואכלו דחייב עליו אטו הוי העשייה בכלל האיסור זה ודאי אינו מעין האיסור ולא שייך בהעשייה חזי לאצטרופי דאטו הוא מצורף לגוף האיסור ואינו רק תלי' בעלמא דתלאו בתנאי כן ה"נ בשבועה בכזית או סתמא דדעתו אכזית כיון דשבועה מצי חלה על כ"ש ללקות עליו א"כ אפי' אם הוא התכוין לכזית הוי רק כעין תלי' שלא רצה לאסור על נפשו משהו רק אותו משהו שישלים לכזית אותו משהו אוסר עליו, ומה שאכל עד משהו האחרון הוי כעין תליה שתלה שבועתו במשהו אחרון בזה אבל אינו משלים לגוף האיסור ואין האיסור נגמר בזה. לכך כל שלא אכל משהו האחרון הוי האכילה היתר גמור ולא שייך לומר ביה שהוא מעין האיסור וחזי לאצטרופי. כנלפע"ד טעם הדבר בזה ודו"ק. ואף לדעת המרלנ"ח הביאו המשל"מ בה' חמץ דכל שהיתה לו שעת הכושר לא שייך ללמדו מכל חלב וכו' ולפי"ז שבועה אי אפשר לאסרו מן התורה כמ"ש, מיהו עכ"פ מדרבנן ראוי שיהיה אסור כמו דהוי לר"ל בכל התורה כן ה"נ מודה ליה ר"י בדברים שאין ללמדו מכל, חלב דעכ"פ יש בהם ח"ש מדרבנן דבהא לא פליגי ולמעט בפלוגתא עדיף ובפרט דר"י להחמיר בא ולא להקל. ומלשון הש"ך משמע דבשבועה אפי' מדרבנן מותר ח"ש ולמה יהיה מותר אפי' מדרבנן בע"כ מהטעמים שכתבנו דאף רבנן לא אסרו ח"ש רק מכח חזי לאצטרופי אם היה אוכלו יחד ממש ולכך בשבועה לא שייך זה: והנה הגיעני מכתב מחכם אחד לדחות ראיתי משבועה והנה גוף דבריו מבואר בדברינו, אך במכתב ההוא הזכירני דבר א' בקושיות האחרונים מד"א ברה"ר למה לא אמרינן חזי לאצטרופי ובאמת גם זה לק"מ לא מבעיא אי נימא הכונה של חזי לאצטרופי כפשוטו שאם יאכל עוד ח"ש בתוך כא"פ יתחייב עליו א"כ פשיטא דלא שייך זה רק באכילה דאם אכל כעת ח"ש ויאכל אח"כ עוד ח"ש יתחייב עליו אבל כאן אם הולך שני אמות והניחו כאן אף אם יוליכנו עוד ב' אמות ויניחו שיפטור כיון דהניחו בנתיים ואי אפשר לבוא עוד לידי חיוב כיון שהניח בנתיים וא"א לבוא לידי צירוף ואדרבא הרי באמת עקירה בלי הנחה שאסור מדרבנן כדמוכח בפ"ק דשבת היינו מה"ט אף דמן התורה אינו חייב רק בעקירה והנחה מ"מ בעקירה לבד אסור מדרבנן מכח דזה שפיר הוי ח"ש ואסור מכח חזי לאצטרופי שאם יניחנו שם יתחייב עלה א"כ הוי העקירה ח"ש ואסור, ומזה היה נראה מוכח דלא כהש"א בתשובה שמתרץ דלכך בבל יראה לא שייך ח"ש אסור מן התורה דאף אם יבא לו אח"כ עוד ח"ש לא יעבור רק להבא לא למפרע, משמע דמפרש ח"ש אסור היינו דחזי לאצטרופי אם יומשך לו אח"כ עוד ח"ש, דא"כ בהנחה בלי עקירה למה אסור בשבת הלא בזה אי אפשר לבוא עוד לידי צירוף וחיוב ולמה אסור הוא אלא ודאי הכונה של חזי אצטרופי הוי אם יעשנו יחד הוי חייב אף זה חייב ולכך ה"נ בהנחה כיון דאם היה עושה העקירה עם הנחה