טוב טעם ודעת קטז

החובה על הבעלים רק על מי שהמעשר שלו. אבל ישראל המוכר שדה לחבירו והתנה עמו שמשייר מקום המעשר אין החובה של הנתינה על הלוקח רק על המוכר שהמעשר שלו, ולכך א"ש הכל דבמעשר שפיר חל הע"מ דנהי דאם הי' תנאי לבד לא הי' חל דאז אם לא שייר, א"כ הי' המעשר של הלוקח וחל עליו חיוב נתינה לכהן ואם יחול התנאי לא יקיים מצות נתינה לכהן כיון דאין נותנו מכח מצוה רק מכח התנאי כדי לקיים מכירתו וכנ"ל והוי כמתנה על חפץ אחר, אך אמרינן דבאמת התכוין לשייר מקום המעשר וא"כ כיון דשייר הוי המעשר שלו ולא חל עליו המצוה כלל ושוב כיון דלא חל המצוה שפיר מהני אף התנאי שיהי' גוף הענין תלוי בזה אם יחזיר לו וא"ש גם לשון ע"מ שאמר ונתכווין לשניהם. וכיון דכן כה"ג אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה, אבל במתנות כהונה הנה באם שייר לעצמו המתנות ג"כ חל החיוב על השוחט ליתן א"כ בשלמא באומר חוץ שפיר הוי שיור והוי המתנות של הכהן ואף אם לא מקיים בזה מצות נתינה מה בכך סוף סוף השיור הוי שיור, ועוד אפשר כיון דאין גוף הקנין תלוי בזה א"כ שוב אף ידי נתינה יוצא הלוקח במה שנותנם לו וכיון דלא יומשך לו מזה תועלת רק כדי לקיים מצות התורה המחזיר לו ומה לי מצות השבת פקדון חבירו או מצות נתינה לכהן ונחשב במקום המצוה ואף אם אינו מקיים מה בכך כיון דלא הוי בתורת תנאי אבל אם אמר ע"מ לשון תנאי הנה לומר דנתכוין על שיור ועל תנאי שוב התנאי הוי מתנה עמש"ב נהי דשייר מ"מ החובה חל על השוחט, ולא מבעיא אי נימא דבאמת כאן אפילו במשייר נחשב לו שיוצא ידי מצות נתינה פשיטא כיון דאם הי' משייר לבד הי' מצוה על הלוקח ועכשיו שמתנה שיור הוי בתורת תנאי ג"כ א"כ בזה שוב לא יקיים המצוה כיון דמוכרח ליתן לו לקיים גוף המכירה א"כ הוי מתנה עמש"ב ותנאו בטל, ואף אי נימא דבאומר בלשון חוץ ג"כ הוא מבטל בזה מצוה הלוקח מ"מ אם הי' אומר בלשון חוץ באמת אף דמבטל המצוה הוי מהני אבל אם אמר בלשון תנאי לא מהני כיון דבאמת מבטל בזה מצות התורה והוי מתנה עמש"ב לא חל התנאי וא"כ כיון דעכ"פ בתורת תנאי לא חל א"כ אמר בלשונו לבטלה וכיון דהוציא לבטלה שוב אין ראיה דשיורי שייר וכיון דצריך לשנות לשונו לא אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה לכך בטל לי' לגמרי. ויותר נראה לומר דבאמר בלשון חוץ מקיים בזה מצות נתינה כיון דאינו מקיים בזה תנאו לקיים קנין שלו, גם הוא לא חייב א"ע להחזיר לו בחיוב גמור ולא קבל על עצמו שמירתו, באמת הוא מקיים בנתינה מצות נתינה. אבל באם אמר ע"מ ותולה השיור בתנאי ג"כ שפיר מבטל המצוה והוי מתנה עמש"ב. ואף דרך הראשון נראה נכון כיון דהוציא השיור בלשון תנאי ואי אפשר שיחול השיור רק מכח חלות התנאי דאנן אמרינן כיון דהתנה כן הוי כוונתו באופן המועיל שמשייר ומתנה על השיור בתנאי שיחזיר לו ואם לאו יתבטל המכר א"כ כיון שאי אפשר שיחול השיור רק עם התנאי ואם לא יחול התנאי לא יחול השיור דעליו לא התנה וכיון דהתנאי הי' לבטלה שוב ליכא שיור דבזה אדם מוציא דבריו לבטלה א"כ אי אפשר שיחול השיור רק אם יחול התנאי והרי אם יחול השיור הוי מבטל מצות התורה בפרט אם הוי בתנאי לכך שוב אמרינן דהוי מתנה עמש"ב ולא חל לא התנאי ולא השיור והמתנות של הלוקח ויקיים מצוה כדבעי וא"ש. ודו"ק היטב: ועוד נראה להסביר הענין יותר דהיכי דאומר רק חוץ אז כיון דאין הנותן מכוין להנאתו בנתינה זו ולא נמשך לו טובה מזה נהי דמחויב להשיב לו בלא"ה מ"מ כיון דאינו משיב רק לקיים מצוה מה אולמא דההיא מצוה מההיא מצוה והי מינייהו מפקית ודומה למה דאמרינן מצות אין מבטלין זה את זה ונחשב קיום שניהם, אבל היכי שהוא מתכוין בנתינה זו להנאתו לקיים מכירתו לא נחשב נותן רק לוקח דמקיים קניית עצמו בזה ולא נחשב נתינה לכהן רק היכי דלא הוי טובת עצמו אבל לא היכי שהוא טובת עצמו וא"ש. ועוד נראה כיון דאמרינן בישראל שמכר פרה לחבירו ושייר המתנות הנתינה חובה על השוחט הרי אף דצריך ליתנה למי שאומר הישראל המוכר מ"מ הטרחא חל על השוחט, וא"כ כיון שעשתה התורה מצוה מן הטרחא והבאה ליד כהן הנה באומר חוץ ממתנותיה עדיין יש כאן מצות נתינה דמצד גוף השיור לא הי' צריך הקונה לטפל בהם להביאם להכהן ולהכשיר אותם כראוי רק חל הטרחא על הבעלים המוכר לבא ולתקן ללקחם וא"כ עכשיו שהם מתנות חל החובה על השוחט להביאם ליד כהן ולמטינהו לידו להכשירם ויש כאן מצות נתינה עדיין והוי עדיין חובה על הלוקח, אבל אם מתנה ע"מ שהמתנות שלי כיון דהזכירם בלשון מתנות ובלשון תנאי משמע שמתנה עמו שנותן לו המתנות כדרך שנותנין לכהן וכיון דלא הוי בלשון שיור רק בלשון תנאי חל החובה על הלוקח לאמטינהו לידו דכהן כדין מתנות ממש וא"כ כיון שחייב בכל זה מצד התנאי לא מקיים בזה מצות נתינה כלל לכך הוי מתנה עמש"ב. אבל במעשר דאף בשיור לבד לא חל החיוב על הלוקח כלל רק על המוכר שוב לא הוי בתנאי מתנה עמש"ב וא"ש ודו"ק. וזה נראה יותר מכל הדברים שכתבנו לעיל: והנה ראיתי בכו"פ שתירץ קושיא הנ"ל בכמה דרכים, והנה מ"ש מכח מעשר לא הוי ודאי עקר דבריו תמוהין חדא דהרי גם הכא במתנות לא הוי ודאי עקר דלמא ימצא טרפה ובלא"ה יפטור ממתנות ואם טרפה לא שכיח התם ג"כ שלא ימצא שום תבואה ג"כ לא שכיח יותר ואם ישאר קצת שוב צריך ליתן מעשר כל דהו והוי עוקר. ועוד דהרי אנן קי"ל התם להיפוך דאדרבא בע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה והיינו מכח דהוי מתנה עמש"ב אף שבדבר שבממון תנאו קיים היינו בידע בודאי דמחיל אבל בלא ידע דמחיל הוי מתנה עמש"ב, ועיין בקצה"ח סי' רכ"ז א"כ מוכח דאף התם דלא עקר בודאי כל דלא שייך מחילה הוי מתנה עמש"ב א"כ ה"נ כן דלא הוי דבר שבממון ודאי דהוי מתנה עמש"ב. גם מ"ש אח"כ בד"ה מלבד זה איני מבין יע"ש אינו מובן כלל דאם משייר בלשון חוץ אין קפידא אף אם מתנה עמש"ב: ועיין בפמ"ג במשבצות ס"ק י' מ"ש ומיהו ממה שיוצא ע"י נתינת בעל אין כ"כ ראיה דאשתו כגופו ומלקמן דמזכה לת"ח על ידו משמע כן דלא ככו"פ וכו'. ולדעתי לאו ראיה היא מלקמן דהתם מזכה שיהי' של הזוכה וא"כ גלי הכהן דניחא לי' בקבלת הזוכה כאלו קבלם בעצמו, א"כ תיכף שהגיע הנאה ליד הזוכה תיכף הגיע הנאה לכהן מזה והוי כאלו נתן לידו ממש שהרי אין הכהן בוחר שיגיעו המתנות לידו אבל אם אין הכהן נותן המתנות לשליח רק רוצה שיגיעו המתנות לידו אז כל זמן שלא הגיעו ליד הכהן לא נגמר הנתינה שפיר יש לומר דע"י שליח לא מהני, ודומה לזה קיי"ל בדיני הרשאה דאם הקנה לו גוף הממון יכול לתבוע ואם לאו אין יכול לתבוע אף שעשאו שליח. מיהו מזה נראה ראיה דמהני ע"י שליח ממה שנדחקו התוס' והרא"ש בפ' הזרוע ליתן טעם למה לא מהני אם אומר ע"מ שהמתנות שלי אם הוי תנאי ע"ש ולמה לא תירצו שהרי הוי תנאי שאי אפשר לקיימו ע"י שליח דקיי"ל הדין פשוט דלא הוי תנאי אלא ודאי מוכח דנתינת המתנות יכול להיות ע"י שליח. מיהו שבתי וראיתי דמהא ליכא ראיה דלא בעינן בעלמא שהתנאי יכול להיות ע"י שליח רק גוף הדבר שהתנאי בו יהי' ע"י שליח וא"כ הרי גוף המכירה נעשה ע"י שליח ולכך מהני בו תנאי אף אם אין התנאי נעשה ע"י שליח ולכך צ"ע בזה לדינא: תשובה קז לש"ע סימן ס"ב הנה בני הרב וכו' מוהר"ר אברהם בנימין שיחי' עמ"ש הראני קושיא אחת בספר פני אריה בתשובה ע"ד מה שהקשה לו הגאון בעל שאגת אריה על דברי הרמב"ם מ"ש בפ"ט מה' מלכים דב"נ חייב על בשר מן החי ואבר מן החי, דמה נ"מ באבר החי כיון דהרמב"ם כתב בפ"ג מאבות הטומאה ובפ"ה מה' מאכלות אסורות דאינו חייב על אבר מן החי עד שיהיו בו גידין ועצמות ובשר וכיון דחייב על בשר בכל שהוא לדעת הרמב"ם שם מה נ"מ במה שחייב על אמ"ה, ובב"נ לא שייך מלקות דאזהרתן זה מיתתן ע"כ קושייתו. ובעל פני אריה נדחק שם בזה. ולפע"ד נראה דא"ש בפשיטות אם אכלו שלא כדרך אכילתן דנראה לי ברור דנהי דב"נ נהרג על בשר בכל שהוא מ"מ היינו רק כדרך אכילתן אבל שלא כדרך אכילתן פטור אבל על אמ"ה חייב אף שלא כדרך אכילתן דהרי חייב על העצם ועצם אינו בר אכילה וה"ה גידין, לכך גם הבשר שעמו נמי אף שלא כדרך אכילתן חייב, לכך בזה משום בשר מן החי פטור ומשום אמ"ה חייב וז"ב לדעתי. ואם נאמר דשייך ביטול ברוב לבני נח יש לומר עוד דנ"מ אם הבשר נתערב בין הגידין והעצם ואינו ניכר הבשר לכך מכח בשר לבד הוי כאיסור דנתערב בהיתר ובטל ברוב, אבל מכח אבר מן החי א"כ כולו ביחד הוי כאיסור אחד ולא שייך ביה ביטול וחייב מכח אמ"ה וא"ש ג"כ ודו"ק: תשובה קח ראיתי בס' פרי מגדים בשפ"ד ס"ק ג' שנסתפק בהא דאמרינן ח"ש אסור מן התורה מכח חזי לאצטרופי אם הכונה שאם הי' אוכל כזית יחד הי' חייב או נימא שאם יאכל אח"כ עוד