טוב טעם ודעת קטו

של ממון תנאו קיים וא"כ ה"נ נימא דתנאו קיים כיון דהוי דבר שבממון. ולכאורה הי' אפשר לישב דהכא כיון דט"ה אינו ממון א"כ לא הוי בכלל תנאי שבממון רק כתנאי שאינו ממון דתנאו בטל. אך צ"ע לפמ"ש הרשב"א בחידושיו לכתובות והובא באסיפת זקנים ג"כ דעיקר הטעם דבממון תנאו קיים משום דאנן מפרשים דכונתו הי' ע"מ שתמחלי ולולי זה אף בממון תנאו בטל ועיין מ"ש בזה הקצה"ח בסי' רכ"ז, וא"כ קשיא טובא דהרי אם הי' מתנה להדיא בתורת שיור הוי מהני א"כ ה"נ במתנה בלשון תנאי נימא דכוונתו הי' ע"מ לשייר לו מקום המעשר, וכמו דמפרשינן התם על מנת שתמחלי נימא הכא נמי דנתכוין בלשון שיור ויהי' תנאו קיים ולמה בכל מתנה עמש"ב אם אפשר לפרש דנתכווין באופן המועיל מפרשינן כן ותנאו קיים ולמה כאן לא נימא כן כיון דאיכא אופן שיכול לחול דבריו נימא דכונתו הי' כה"ג. ונראה דא"ש עפ"י דברי הריטב"א הובא בשעה"מ הל' נדרים שכתב דאף דלא קיי"ל כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה מערך לדמי, אבל היכא שא"צ לשנות לשונו שפיר אמרינן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה יע"ש א"כ ה"נ בשלמא בשאר מתנה עמש"ב דאם נפרש בלשון מחילה הוי דיבור אחד להם וא"צ לשנות לשונו בזה אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה ונתכוין ע"מ שתמחלי, אבל הכא שצריך לומר שהיה כונתו בתורת שיור וצריך לשנות לשונו ממש כה"ג אדם מוציא דבריו וכו' ולכך לא חל התנאי. אך א"כ תקשי מהא דאמרינן במס' ב"ב הנ"ל בבן לוי שמכר שדה וכו' ומשני שם דשיורי שייר למקום המעשר ופי' רשב"ם שכיון דאין אדם מקנה דשל"בל אמרינן דשיורי שייר ואמאי הרי כה"ג לא אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה וגם אי אמרינן גם בזה אין אדם וכו' למה אמרינן גבי מתנות כהונה דהוי מתנה עמש"ב. מיהו לפי מ"ש הוי א"ש די"ל דהך ברייתא אתיא כר"מ דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה אף אם צריך להוסיף על דבריו לכך מפרשינן דשיורי שייר ועיין בתוס' שם דאתיא אף כר"מ ע"ש ולכך לר"מ א"ש אבל לדידן דקי"ל כה"ג לא אמרינן אין אדם מוציא וכו' לכך נחשב מתנה עמש"ב ולא אמרינן דשיורי שייר. אך ז"א דאי נימא דאתיא כר"מ הרי ר"מ ס"ל דמתנה עמש"ב תנאו בטל א"כ נהי דמתרץ הש"ס הקושיא דמקשה דהוי דשלב"ל אכתי תקשה הא הוי מתנה עמש"ב, והן אמת דאם נתכוין לשייר אף מתנה עמש"ב לא הוי אך אכתי כיון דלא אמר כן בהדיא א"כ בכל מתנה עמש"ב נימא כן דנתכוין ע"מ שתמחלי ולמה תנאו בטל בדבר שבממון ואם ר"מ לא מפרש כן למה נימא בזה דנתכוין ע"מ לשייר. לכך נראה דשאני דין דשלב"ל מדין מתנה עמש"ב דבשלמא לענין דשלב"ל דאין בזה ביטול דעת התורה בזה שפיר מפרשינן דנתכוין באופן המועיל לשיור אבל לענין מתנה עמש"ב א"כ כמו דאמרינן בגוף הדין דתנאו בטל וכתבו הפוסקים הטעם אף דהתנה כן בהדיא מ"מ אמרינן דנתכוין רק לפטומי מילי, והיינו דמסתמא לא ניחא ליה לאדם לבטל דעת התורה, א"כ ה"נ בזה לא שייך לומר אין אדם מוציא דבריו לבטלה דבעלמא היכי דליכא אומדנא להיפוך אמרינן מכח אומדנא דנתכוין באופן המועיל אבל במתנה עמש"ב איכא אומדנא להיפוך דאף דהוי דבריו לבטלה לא נתכוין לבטל רצון התורה. ובזה א"ש מה שהקשתי במקום אחר דפלוגתת ר"מ ור"י סותרין זא"ז דבמתנה עמש"ב ס"ל לר"מ דתנאו בטל אפי' בדבר שבממון ולא מפרש דנתכוין ע"מ שתמחלי באופן המועיל ור"י ס"ל דנתכוין באופן המועיל ותנאו קיים וכמ"ש הרשב"א בחידושיו ובעלמא ס"ל להיפוך דר"מ ס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה ור"י ס"ל אדם מוציא דבריו לבטלה, ולפמ"ש כאן א"ש דר"י אדר"י לא קשיא דהתם א"צ לשנות דבריו לכך מפרש דע"מ שתמחלי קאמר והתם בערכין דצריך לשנות לשונו לכך ס"ל דלא אמרינן אין אדם מוציא וכו' ור"מ אדר"מ לא קשיא דהתם דלא בא לבטל דין תורה אמרינן בודאי נתכוין באופן המועיל שיחולו דבריו אבל כאן במתנה עמש"ב יש אומדנא להיפוך דלא רצה כלל לבטל רצון התורה לכך נתכוין רק לפטומי מילי בעלמא ולכך א"ש הכא לענין דשלב"ל שפיר אמרינן דנתכוין באופן המועיל ולא נגד מתנה עמש"ב. והוי אפשר ליישב ג"כ דלא סתרי הסוגיות אהדדי מס' ב"ב וחולין כמ"ש התוס' בחולין והיינו דס"ל דלא כהרשב"א דטעם מתנה עמש"ב בממון תנאו קיים מכח מחילה רק כפשוטו דחל בכל ענין, ולכך א"ש וכמו שכתבתי בחדושי מכבר די"ל דהך סוגיא דב"ב אתיא כמ"ד ט"ה ממון והוי דבר שבממון ובזה תנאו קיים בשל תורה וחשש דשלב"ל לענין זה אמרינן דנתכוין באופן המועיל דשיורי שייר. אבל בחולין אזיל למ"ד ט"ה אינו ממון א"כ הוי מתנה עמש"ב בדבר שאינו של ממון לכך תנאו בטל ובזה לא אמרינן דנתכוין באופן המועיל כי בודאי לא ניחא ליה לבטל דין תורה ולא נתכוין רק לפטומי מילי בעלמא כן הי' נראה לכאורה. מיהו כד דייקינן גם זה אינו, דאיך שייך לומר דנתכוין באופן המועיל כדי שלא להפקיע דין תורה דאדרבא בעלמא אם נתכוין כפשוטו אז הוי תנאו נגד דין תורה אבל אם נימא דנתכוין הכא ע"מ לשייר לו מקום מעשר או בכל מתנה עמש"ב דנתכוין לו בדבר שבממון הרי בזה לא מבטל רצון התורה דאטו לא ניחא להתורה שימחול הלה זכותו או לשייר לו המעשר לעצמו וא"כ הוי רק מלתא בעלמא לא לבטל רצון התורה ומה"ת לא נימא דנתכוין באופן המועיל. לכך קושיא שהקשינו מכבר דר"מ אדר"מ ודאי קשה וקושיא זו שהקשינו כאן א"ש כמ"ש בתחלה דברייתא דב"ב אתיא כר"מ דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה אף היכי שצריך לשנות דבריו ומיהו בהא [לא] ס"ל כר"מ לענין מתנה עמש"ב תנאו בטל אפי' בדבר שבממון, רק ס"ל להך תנא דברייתא כר"מ בחדא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אפי' היכא שצריך לשנות דבריו וס"ל בהא כר"י דמתנה עמש"ב תנאו קיים בממון לכך ס"ל דתנאו חל אבל לדידן נהי דקיי"ל דבדבר שבממון תנאו קיים כיון דקי"ל כרבנן דאדם מוציא דבריו לבטלה היכי שצריך לשנות דבריו לכך אמרינן בחולין דאין התנאי חל דהוי מתנה עמש"ב ואין הסוגיות סותרות זא"ז. אך שיטת הרמב"ם דכאן ס"ל דאין התנאי חל ובמעשר פוסק דחל התנאי עדיין לא נתיישב בזה:. שם באותו סעיף. אבל אם אמר ע"מ שהמתנות שלי אינו תנאי וכו'. הטעם מבואר הוא מכח דהוי מתנה עמש"ב וכו', ולכאורה אינו מובן הרי הוי בדבר שבממון ובדבר שבממון קיי"ל דתנאו קיים. ולכאורה הי' נראה לי כיון דקיי"ל ט"הנ אינו ממון לא נקרא דבר שבממון. אך ז"א נהי דט"ה אינו ממון מ"מ שייך ביה קנין ומחילה וכמ"ש הרב הגאון מליסא ז"ל בספרו מק"ח סי' תל"א בהשגתו על הש"א דנהי דט"ה אינו ממון היינו דלא נקנה במשיכה אבל בדבר דמהני בדיבור כגון הקדש מהני והביא ראיה מערכין יע"ש, א"כ ה"נ בתנאי דהוי בדבור למה לא יחול בו התנאי להיות נחשב דבר שבממון ולכאורה הי' נראה מזה ראיה לדעת הש"א שהביא שם דאם ט"ה אינו ממון לא מצי לבטל יע"ש לכך ה"נ אף תנאי לא חל עליו ואין לו דין דבר שבממון כלל ועמ"ש בחיבורי לה"פ על דברי המק"ח. אך באמת לקמן בחיבור זה הוכחנו דאף דט"ה אינו ממון היינו דלא נחשב שיעור ממון אבל מ"מ דינו כמו פחות מש"פ דנחשב שלו רק דאינו יוצא בדיינים א"כ הרי פחות מש"פ הוי בר קנין והקדש לכל דבר א"כ למה לא יועיל בו תנאי ג"כ. אך נראה דהנה יש כאן שני ענינים אחד הט"ה שיכול ליתנה לכל כהן שירצה והשני הוי גוף מצות הנתינה דהמצוה עצמה לא הוי דבר שבממון והוי כשאר מצוה. וא"כ בזה אם מתנה ע"מ שהמתנות שלו הוא מבטל טובת הנאה של הלוקח וגם גוף המצוה כיון דהתנה עמו שלא יתקיים המכירה רק באופן זה א"כ מה שנותן לו המתנות לא נחשב מצוה רק כמקיים תנאו והוי כמו אם התנה ליתן לו חפץ דעלמא ומה לי הם ומה לי דברים אחרים וכיון דמוכרח ליתן לו בלא"ה מכח התנאי א"כ לא מקיים בזה מצות נתינה, א"כ בזה שפיר עוקר בתנאי מצות נתינה של תורה א"כ נהי דמצד ט"ה הוי דבר שבממון מצד גוף הנתינה לא הוי דבר שבממון ועליו לא חל התנאי וא"כ הוי כמתנה על שני דברים באחד הי' ראוי לחול התנאי, ובאחד לא הי' ראוי לחול א"כ הוא דומה לקני את וחמור וס"ל להרמב"ם דהיכי דהוי דבור אחד לא חל כלל כמ"ש הרב המגיד בשמו בהל' אשות גבי כולכם מקודשת לי ע"ש, א"כ ה"נ כיון דהוי דבור אחד ע"מ שהמתנות שלי והוי כולל לט"ה ולגוף המצוה ולכך כיון דלא חל אגוף המצוה לא חל נמי אט"ה ולכך נחשב כמתנה עמש"ב. ובזה נראה ליישב מה שתמהו הש"ך והט"ז כאן למה במעשר פוסק הרמב"ם שתנאו קיים דהוי שיורי שייר למקום המעשר ייה"ש ולפמ"ש א"ש דודאי הא דאמרינן בע"מ שיור שייר אין הכונה דהוי שיור לבד דהרי באמת ע"מ קאמר ואנן לא קיי"ל כר"מ דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה רק כרבנן וא"כ הרי ע"מ קאמר ולא חוץ. אך בע"כ הכונה דע"כ לא אמרינן לרבנן דאדם מוציא דבריו לבטלה רק היכי דא"א לקיים משמעות לשונו לגמרי כגון בערכין והוא פחות מבן חודש וכדומה. אבל היכא דא"צ לשנות משמעות לשונו כתב השעה"מ בה' נדרים בשם הריטב"א שאף לרבנן אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה. א"כ ה"נ נהי דאמר ע"מ הוי הכונה לתרתי שהוא שיורי שייר למקום המעשר אך לא אמר חוץ דאז הי' מתיירא פן אעפ"כ לא יתן לו הלוקח המעשר ופן יגזול ממנו ויצטרך לדון עמו בדינא ודיינא לכך אמר ע"מ וחלה גוף המכירה שאם יקיים ויתן לו את שלו ויחזיר לו המעשר שלו אז יקיים המכירה. אבל אם לא יחזיר לו המעשר שלו לא יתקיים המכירה ונתכוין לשיור ולתנאי לשיור גוף המעשר ולתנאי ג"כ ולכך א"ש הכל דהנה במתנות כהונה קיי"ל דעיקר חובה על השוחט ואף אם שייר ישראל המוכר לעצמו המתנות חל על השוחט ליתנם. אבל במעשר לא חל