טוב טעם ודעת קיג

יו"ד סי' נ"ח ס"ו בהג"ה שלא מקרי הליכה אלא אם הלכה ד' אמות כדרכה אם זה דוקא בבהמה אבל בעוף אין צריך ד' אמות או לא והאריך קצת בזה. ובאמת לא ידעתי מה ראה לספק בזה הרי מפורש ברמ"א סי' נ"ח בסעיף א' בהג"ה דאין חילוק בין עוף לבהמה דבעוף נמי דינא הכי וא"כ אם בנפלה או הפילוה אחרים דינו שוה לבהמה ה"ה נמי בבדיקתם דינם שוה, ובפרט דאל"כ הוי ליה לרמ"א לפרש דדוקא לענין זה שוה ולא בענין הכשירה ובע"כ דדינם שוה תמיד. לכן בסעיף ח' בעוף שדבקו כנפיו בדבק שכתב המחבר חוששין לו וצריך בדיקה ומדלא פירש איזו בדיקה מוכח דהוי בדיקה דמפורש בבהמה וכל דינו שוה, וכן בדברי הטור בסי' נ"ח גבי עוף שנחבט ע"פ דבר קשה וכו' חוששין לו ולא פירש תקנתו מוכח דדינו שוה לבהמה. וכן עיין בב"י סי' נ"ח ד"ה גרסינן בש"ס פ' א"ט וכו' עד אבל אם נפל בלא ידיעה דאיכא למיחוש לריסוק איברים דינו שוה לבהמה עכ"ל הרי מפורש אומר המרדכי דדינו שוה לבהמה. ומוכח עוד דאם לא הוי שוה לבהמה לענין בדיקה היו יכולין לפרש דמה דקאמר הש"ס אין ריאה לעוף לא לנפול ולא ליחמר דהוי הכונה דאין לו דין נפילה כדין בהמה רק די בבדיקה קלה ומדלא פירשו כן מוכח דאין זה סברא רק דינו שוה כבהמה ממש ודוקא בנפל על המים דהוי דבר קל בזה מהני אם שטה על המים כדמפורש בש"ס ופוסקים, אבל בנפל על דבר קשה שוה לבהמה ובעינן הילוך ד' אמות, גם בש"ס שמחלק כמה חילוקים בין בהמה לעוף ולא מנה זה דבעוף לא בעינן הילוך ד' אמות בנפילה מוכח דדינם שוה והנה היות כי זה פשוט לדעתי לכך אין להאריך בזה כלל. דברי ידידו וכו': תשובה קו בש"ע סי' ס"א סעיף כ"ט. כהן שמכר פרה לישראל וא"ל וכו' חוץ ממתנותיה הוי תנאי וצריך ליתנם למוכר אבל אם אמר לו ע"מ לא הוי תנאי והמקח קיים וכו'. הנה להמעיין בש"ס פרק הזרוע (דף קל"ד א') יראה לכאורה שאין זה הלשון שכתב המחבר מדוקדק. שהרי שם מסיק דמאן דתנא ע"מ שהמתנות שלי המתנות שלו סבירא ליה דשיורא הוי ומאן דס"ל דבע"מ נמי אין המתנות שלו ס"ל דע"מ הוי תנאה ובחוץ כ"ע מודים דשיורא הוי עיי"ש, וא"כ איך כתב המחבר דבחוץ הוי תנאי וצריך ליתנה לו ובע"מ לא הוי תנאי הרי אדרבא אמרינן דבחוץ לא הוי תנאי וע"מ הוי תנאי. והן אמת דמ"ש המחבר דע"מ לא הוי תנאי יש לישבו כיון שכתבו התוס' והפוסקים דלכך לא מהני ע"מ משום מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל ולכך כתב המחבר לא הוי תנאי כלומר אין לו דין תנאי שתנאי שהוא נגד מ"ש בתורה לא חשוב תנאה. ובפרט לפי מ"ש התוס' בכתובות פ' אע"פ הטעם דמתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל דאמרינן שלא הי' כוונתו כלל לתנאי רק לפטומי מילי יע"ש. א"כ א"ש הכא כונת המחבר שכתב לא הוי תנאי, והש"ס דנקט תנאי הוי לאפוקי שיורא וכיון דהוי תנאי ממילא אף תנאי לא הוי רק פטומי מילי, מיהו מ"ש המחבר ברישא גבי חוץ תנאי הוי אינו מובן. ונראה דס"ל להמחבר דידוע מ"ש התוס' והרא"ש בכמה דוכתי דיש דברים שא"צ כלל לדיני תנאי רק ממילא מכח אומדנא נחשב תנאי. ולפ"ז סבירא ליה גם הכא דהאומר חוץ ממתנותיה ג"כ אמדינן דעתו שכונתו הי' לתנאי שאם לא יתן לו את המתנות תתבטל גוף המכירה. ואינו דומה לבעלמא דהאומר חוץ לא הוי תנאי משום דבעלמא כיון שהיה יכול לומר תנאי ע"מ או תנאי אם ולא אמר רק חוץ מוכח דאין כונתו לתנאי אבל הכא כיון דקי"ל האומר ע"מ תנאו בטל דבעינן דוקא שיור א"כ אנן סהדי שלכך אמר חוץ כדי שיהי' שיורא שאין מוכר המתנות כלל ויועיל דבריו, מיהו כונתו ג"כ לתנאי שאם לא יתן לו את שלו ויגזול ממנו אז תתבטל גוף המכירה ג"כ כי אדעתא דהכי מכר לו והוי תנאי מכח אומדנא. והש"ס דנקט דחוץ הוי שיורא היינו שיורא ג"כ אבל תנאי ג"כ הוי לאפוקי ע"מ דלא הוי רק תנאי, ולכך קמ"ל המחבר כאן דבר גדול שחוץ הוי תנאי מעליא דהיינו שכוון לתנאי ולשיור ואם לא נתן לו בטל המכירה לגמרי, מיהו בזה אין הלוקח יכול לומר לא אתן לך המתנות כדי שתתבטל המכירה כמו במתנה תנאים בעלמא דקי"ל דאין כופין הלוקח או המקבל לקיים התנאי, דכאן שאני כיון דלא התנה בהדיא בתורת תנאי הוי כאלו אמר שיהי' ידו על העליונה שאם ירצה יכול לבטל המקח למפרע ואם ירצה יהי' המקח קיים ויכופו אותו הב"ד להחזיר לו מתנותיו ולא יהי' ביד הלוקח לבטל המקח כיון דלא התנה בהדיא בתורת תנאי, וכן הדין בכל הדברים שלא התנה בהם בתנאי מפורש רק מכח אומדנא נחשב תנאי בזה אין יכול השכנגדו לבטל המקח בע"כ. והטעם י"ל בשלמא אם התנה בהדיא התנאי אז מה שמתנה המוכר לבד או הלוקח לבד הוי כאלו התנה זה שכנגדו ג"כ שהרי קי"ל בחו"מ סי' ר"ז שאפי' התנה הלה טובת חבירו לא הוי פטומי מילי כיון שהי' התנאי בתחלת המקח הוי כאלו התנה הוא וכן נמי בכל תנאי שאחד מתנה לטובתו הוי כאלו התנה השני ג"כ שבאם לא יקיים הוא התנאי לא יקיים הוא המעשה. אבל כל שלא התנה בהדיא התנאי רק מכח אומדנא הרי אצל שכנגדו ליכא אומדנא זו. ובפרט דהאומדנא הוי תמיד כך שמסתמא הי' דעת המוכר או הלוקח שיהי' ידו על העליונה אם ירצה יבטל המקח ואם ירצה יקיימו והב"ד יכופו לשני לקיים תנאו, ולכך כיון דרק מכח אומדנא אתינא עלה אזלינן בתרה בכל דבר ואין ביד השני לומר לא אקיים התנאי ויתבטל הענין בכולו כן ה"נ בדין זה האומר חוץ אם המוכר רוצה מבטל המקח ולענין זה הוי תנאה ואם רוצה מקיימו והב"ד כופין ללוקח ליתן לו מתנותיו. כנלפע"ד ביאור הלשון שכתב המחבר. ועתה נבא לבאר מה שהכל תפסו על הרמב"ם בזה דכאן פסק דע"מ לא מהני ובפ"ז ממעשר פוסק בע"מ שהמעשר שלי צריך ליתן לו מעשרותיו יע"ש. ולפע"ד נראה לישב שהתוס' בב"ב דף ס"ג ע"א הקשו בהא דמתנה, ע"מ שהמעשרות שלי המעשרות שלו הרי הוי כהן המסייע בבית הגרנות ותרצו כיון דשיורי שייר למקום המעשר לא הוי כהן המסייע יע"ש, ולפ"ז מוכח דאם אמרינן תנאי הוי שפיר הוי כהן המסייע בבית הגרנות ואף לדידן דקי"ל תנאי בטל ואין הלה מחויב ליתן לו מ"מ הוי כהן המסייע שהרי כהן המסייע ג"כ אין יכול לכוף את הבעלים אח"כ ליתן לו המעשר שהרי לא קנו מידו על ככה ואין לו שטר עליו רק כיון דמסתמא מדרך העולם כיון שהבעלים רואים שהכהן עשה לו טובה וסייע לו ועבד עמו ודאי לא מעיז פניו ומסתמא יתן לו המתנות ולכך אסור, ולפ"ז ה"ה הכא נהי דאם באו לב"ד אמרינן ללוקח שא"צ ליתן לו המתנות מ"מ מעצמו מסתמא כיון שהתנה עמו יתן לו הלוקח המתנות דמה לו כהן זה או אחר ולמה יגרע וכיון שהתנה עמו לא ישנה הלוקח דעתו ויתן לו ולכך נקרא כהן המסייע וכו'. ובזה א"ש שהנה בהל' בכורים פי"א גבי פדיון הבן במתנה ע"מ להחזיר כתב הרמב"ם שמותר לכתחלה לכהן להחזיר ותמה הכ"מ למה השמיט הרמב"ם שאסור לעשות כן משום כהן המסייע בבית הגרנות כמ"ש התוס' יע"ש ותירץ הרב מרכבת המשנה שס"ל להרמב"ם כיון דלא אמר רבא איסור זה רק גבי תרומה מוכח דאין איסור זה דמסייע בבית הגרנות רק גבי תרומה יע"ש, ולפ"ז היוצא לנו מזה דס"ל להרמב"ם דאיסור כהן המסייע הוי רק בתרומה ומעשר אבל בשאר מתנות כהונה ליכא איסור זה דמסייע בבית הגרנות, ובזה א"ש דהנה קי"ל בכל דוכתי אחזוקי אנשי ברשיעי לא מחזיקינן ואמרינן כן גבי ריבית לא שביק היתרא ואכיל איסורא, ולפ"ז ה"נ במעשר כיון דאם נימא שהי' כונתו לתנאי אז עשה איסור ועבר על שחתם ברית הלוי והוי כהן המסייע לכך אמרינן לא שביק התירא ואכל איסורא ובודאי הי' כונתו לשיור אף שלא אמר כן בהדיא וכיון שהי' כונתו לשיור שוב לא הוי ג"כ מתנה על מ"ש בתורה לכך תנאו קיים כנ"ל, אבל במתנות כהונה דליכא בהו איסור כהן המסייע בבית הגרנות לדעת הרמב"ם א"כ כל שאמר ע"מ ולא אמר חוץ לא תלינן בשיור שהרי לא עשה איסור ואמרינן דהוא עצמו לא רצה לומר בדרך שיור רק כונתו לתנאי בעלמא כי סמך אף שאין התנאי חל מ"מ הלוקח עצמו לא יעיז לשנות תנאו ויתן לו דמה לי הוא ומה לי אחר ולכך לא הי' כונתו לשיור רק לתנאי בעלמא כמשמעות לשון ע"מ ודו"ק. והן אמת שעיינתי במס' בכורות פ' עד כמה דף כ"ז נקט שם כהן המסייע בבית הגרנות ובבית המטבחיים אין נותנים לו תרומות ומעשרות וכו' והמעיין שם בש"ס מוכח דבכל מתנות כהונה שייך איסור זה דכהן המסייע ולאו דוקא גבי תרומה שלא כדברי הרב הנ"ל. והן אמת שי"ל שמה שכתב הרב הנ"ל שהרמב"ם ס"ל שדוקא גבי תרומה היינו לאו לענין איסור מסייע ממש דזה ודאי אסור בכל המתנות, רק גבי מתנה ע"מ להחזיר שאמר רבא דהוי ככהן המסייע משמע דלאו מסייע ממש הוא רק שנראה כמסייע בזה י"ל דלא גזרו רק בתרומה ומעשר לא בשאר מתנות כהונה. אך אין לשונו מובן במה שכתב שם בלשונו דס"ל להרמב"ם דלא נאמר איסור זה דמסייע רק גבי תרומה משום דשייכי טובא במילי