טוב טעם ודעת קיא

כיון שנהפך לדבר המותר כיון שנשתנה ונעשה בשר מותר. כן נראה לי לחלק בזה: תשו' רל"ז (לסי' ס') בהמה של עכו"ם שהיתה בוקא דאטמא דשף מדוכתא וילדה והניקה הולד איזה שבועות ואח"כ מכר העכו"ם הולד לישראל ושחטו והעידו אנשים אשר זה שנתיים ימים אשר הבהמה ילדה. הנה לדינא נראה לומר דאף האוסרים בינקה מטרפה לא ס"ל דכל הבהמה נהפך לאיסור ובע"כ כוונתם דע"י היניקה נוסף בה בשר ודם ונתגדל באיסור ויש כאן תערובת איסור, וא"כ הרי יש כאן רוב היתר נגד הנוסף בה מכח חלב האסור והרי מן התורה בטל ברוב רק מדרבנן בעי ששים וא"כ הוי ספקא דרבנן והוי כאן ס"ס שמא לא איעכול ניביה ושמא כשרה שינקה מן הטרפה מותר כנ"ל נכון בעזה"י: קיצורי דינים מהלכות טרפות מספר קנאת סופרים להגאון המחבר זצ"ל תשובה ד' (שייך לסי' ל"ג) ע"ד השאלה בתרנגולת אחת שנמצא מאכל הרבה בין עור לבשר הבייליג והי' רחוק מן הצואר עד שליש באורך התרנגולת וסרכא יוצא מן המאכל והלכה עד הזפק והסירו הסרכא מן הזפק והיה תחתיו שלם וגם בדקו הושט והיה שלם ולא היה בהם שום ריעותא. ע"כ. הנה לדעתי כשר הדבר בפשיטות דמוכח דהוי מן הזפק וממקום זה דאינו נמשך עם הושט, דאם הי' מן הושט או מן הזפק הנמשך עם הושט היה צריך להיות נמצא בצואר המאכל, ומדלא נמצא בצואר ולא בפנים נגד מקום הושט וראש הזפק רק על הבייליג מוכח דמן הזפק הקרוב לבייליג שאינו נמשך עם הושט בא ובזה אזלינן בתר קרוב ואין לחוש שמא נעשה נקב בושט והוא כשר בפשיטות, ואם ניקב הזפק והמאכל נופל לחוץ או שהמאכל נופל לפנים לחלל הגוף זה תלוי בראות עיני המורה, אם ניקב באופן שיותר מצוי להיות נופל לחוץ או לפנים לחלל הגוף ודאי טרפה דהרי עתיד למות. אבל אם מצוי יותר שיהי' נכנס לקורקבן או אפי' הדבר שקול כיון דטבע הבעלי חיים להיות נכנס לקורקבן דכח הקורקבן מושך אצלו המאכל אז נחשב מצוי יותר שירד לקורקבן והוא כשר. וז"ב לדינא: תשו' ה' (שייך לסי' ל"ט) ע"ד השאלה אשר שכיח הוא להמצא מין סרכא שקורין הבודקים קאנעקליך והמה שכיחים לרוב באונה עליונה של ימין שיש שם הרבה קצוות ופיצולים קטנים יוצא סרכא כמין חוט דבוק לשומן הלב או למקום אחר דהוי שלא כסדרן, ואותו החוט סובב והולך על קצה האונה כמין חוט הסובב כמו שאדם מסבב חוט על אצבעו, ולרוב החוט הסובב קטן הוא מהכיל וקצר הוא מבשר הריאה בנפיחה לכן נאטם המקום הזה ואין בו רוח וכמעט לא ניכר מה סרכא ומה ריאה, וכשנקלף הסרכא היטב ע"י הקליפה הנהוג עתה לפעמים יעלה הנפיחה ונכנס תיכף הרוח באותו חתיכת הריאה והוא יהי' נשאר במראה כשאר מראה ריאה במראה ובמישוש, ולפעמים לא בנקל יעלה בה הרוח לשוב לאיתנו גם אחר הסרת הסרכא רק ע"י משמוש יד הרבה ומירוס בידים עד שיפול בה הרוח, וגם כי לפעמים כשמסירין היד מלדחוק את הרוח ומשמוש בידים יהי' כבראשונה ומראי' אין לה כמחויב להיות בריאה אחר נפיחה. ע"כ השאלה. הנה כבר כתבתי בחיבורי אם סרכא יוצא מתוך הקמט והסרכא עוברת ע"י משמוש והקמט נשאר וניכר שהקמט הי' בלא הסרכא דעתי כהמתירין ולהיפוך אם אחר הסרת הסרכא חוזרת הריאה מלהיות מקמיט לדעתי הוא טרפה. דבשלמא אם הקמט הוי בלא הסרכא אמרינן שהקמט הוי מתולדה וחזינן שהריאה מרחפת בלי מקום זה אבל אם הסרכא מקמיט הריאה חזינן דהסרכא מעכבת מלהניף יתכן שיופסק חיותו מכח זה א"כ כל דניכר דע"י הסרכא נקמט הריאה וכשהסירו הסרכא מתפשט יותר טרפה ובפרט בקליפה שלנו דהוי קולא גדולה דאין להקל בזה. רק אם הקמט נשאר כבראשונה אז בהפ"מ וצורך שבת יש לסמוך על דעת המכשירים מהר"מ חריף והנוב"י ז"ל: תשו' ז' (לסי' ל"ה) אם נמצא נקב ממורנא במקום ריעותא בריאה אם הוי תר"ל או לא. הנה לדינא כך הוא אם יש בנקב תולעים מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ וע"י השמש יוצאים זה אינו מצטרף לתר"ל כלל, אבל אם במקום נקבים שיש במקום הריעותא ליכא תולעים בתוך הנקב או אין יוצאים לחוץ ע"י השמש אף שהדין להקל בזה מ"מ אם הוי ריעותא אחרת בהדה אין תולין להקל והוי תר"ל. ובנידון המאטיליצעס כבר כתבתי שהיא טרפה גמורה דודאי מחיים נעשו: תשו' ח' (לסי' ל"ז) איך הדין בסרכא ממקום למקום באונא או באומה יוצאת מן הבועה אם דינה כדין סרכא תלוי'. הנה לדעתי אפי' בסרכא תלוי' מבועה אין להתיר ע"י מיעוך ומשמוש אפי' בהפ"מ, דהא בבועה לא שייך כלל מיעוך ומשמוש כיון דבעינן נמי בדיקת פושרין לראות אם אינו מבצבץ א"כ בשלמא בבשר הריאה שפיר י"ל אם הי' נקב הי' מבצבץ משא"כ בבועה יש לומר דע"י הליחה נסתם הנקב ואין הרוח נכנס דרך הליחה ואין ראי' מה שאינו מבצבץ לכך נראה דלא מהני בזה מיעוך ומשמוש, ומכ"ש דלא להקל בקליפה שלנו בסרכא תלוי' מבועה ומכ"ש בסרכא ממקום למקום חלילה להקל בזה, ואף כי בחבורי טוט"ד מה"ת סי' צ"א כתבתי להיתר בזה בהפ"מ אחר אחרון אני בא והוא טרפה. וז"ב ופשוט: תשו' ט' (שייך לסי' מ"ח) מה דשכיח אצל בהמות שנקרע בשר החופה את רוב הכרס והעור שלם מבחוץ ונמצאים קרועים גדולים וקטנים ואומרים שזה בא מנגיחת השורים, הנה קרועים הקטנים ודאי כשרים דאין לחוש שמא היה יותר נקרע ונתרפא, אך הקרועים הגדולים במשך רוב הכרס אם העור בחוץ הי' שלם רק אחר שחיטה בפנים נראה כן בהעור יש להכשיר בפשיטות דדוקא אם הי' הקרע בחוץ יש לומר דהאויר מזיק להכרס וסופו לנקוב אבל היכי דבחוץ שלם אין הכרס עשוי לינקב ופשיטא דכשרים, ואם הבהמות עדיין בחיים והקרע נראה בחוץ יש להשהות אותן י"ב חודש אף כי דבודאי טרפה לא מהני יב"ח בכגון זה שאני דהוי רק ספק טרפה דדלמא יתרפא זה טרם שיהיה ניקב אבר השני ואין לחוש בזה לתקלה ואחר י"ב חודש ישחטנו ונראה אם לא נפסד הכרס הוי ודאי כשרה וז"ב: תשו' י"ב מעשה שהיו ב' בועות באומא הסמוך לשיפולי והיו מתפשטות גם על השיפולי ועל השיפול תחת הב' בועות היה גבשושית קטנה וקלפו השו"ב הב' בועות עד השיפול וראו שהיה נגלד תחת הב' בועות ומחמת שהיה נדבק עוד קצת הב' בועות על הגבשושית לא היו יכולין לראות כל הנגלד אשר על הגבשושית אם הוא שלם ויפה רק קצת ממנו ורצו לקלוף גם הקצת ב' בועות מאמצע הגבשושית וקרעו עורות הריאה הנה לדעתי זה ודאי טרפה דהרי בועה שקולפין אותה בלא"ה טרפה וכאן הי' שקלפו עיקר הבועות גם הגבשושית הוי תר"ל עם הבועות, גם מצד הנגלד הוי ריעותא ועם הבועה הוי תר"ל. גם כיון דלא הי' אפשר לראות כל הנגלד רק מקצתו נמי טרפה א"כ ברור הוא דהוי ודאי טרפה. ובדין השאלה אשר נכרי א' מכר ב' אווזות ואמר במסל"ת שהיה לו ג' אווזות בכלוב ושמע קול צוחה באווזות ויצא מהבית וראה שהחתול ברח מהכלוב ואווזא אחת מבעבע דם מצוארה שנשך אותה החתול עד שמתה ונשארו שנים ע"כ. הנה יש להכשיר הב' אף דשמע קול צוחה וגם ראה שהחתול ברח מ"מ אפשר לומר דהאווזא הוציאה ראשה לחוץ ושם מצאה החתול ודרסה והוי כספק על ע"כ יש להכשיר המותר, גם כיון דהחתול הוי בן תרבות א"כ אין לחוש אלא למה שראינו שהכה ודרס אבל בהמותר יש לומר דנח רוגזי'. ע"כ יש להכשיר בדין זה וז"ב ופשוט: