טוב טעם ודעת קח

טרפה בהם מראה גרין רק אם יש עוד לקותא, אבל בהמסס וביה"כ אף בלי לקותא אחרת טרפה. וז"ב: תשו' קע"ח (שייך לסי' מ"ט) בקורקבן שניקב והיה שביל לבן מעבר לעבר אך הי' הנקב באלכסון, אי גם זה נקרא מפולש או אפשר מאחר דבמקום דהעור הפנימי ניקב העור החיצון מכסהו ומגין עליו ובמקום שהעור החיצון ניקב הפנימי מכסהו יש לומר דכל חד מגין על חבירו וכשר. לכאורה נראה מלשון הש"ס דוקא ניקב זה כנגד זה, אך לפי מה שמבואר ברש"י דף מ"ג שטרפות הקורקבן הוי מכח דהמאכל מתאסף ויוצא לחלל הגוף. א"כ גם בנקב באלכסון הוי חשש זה וטרפה בלי ספק וז"ב תשו' קע"ט (לסי' הנ"ל) אם לא הי' נמצא קורקבן בעוף רק הי' תלוי ויוצא לחלל הגוף במעי שבין הזפק להקורקבן כיס הפנימי של הקורקבן שהמאכל בו זה הי' תלוי ומחובר אל המעי הנמשך מן הושט, וכן הי' יוצא ממנו מעי המחובר אל המעיים כדרך כל קורקבן, והבשר החיצון של הקורקבן לא נמצא בו. ולא הי' שום סימן רקבון ולא רושם מעור החיצון רק הכיס הפנימי שהמאכל בו, זה פשוט להתיר גם הנוב"י מהד"ק חיו"ד [סי' י"ח] העלה להתיר בניטל עור א' של הקורקבן ובפרט בנידון דידן אפשר לומר דנברא כך בלי עליון לכך נראה לדינא להכשיר בזה בפשיטות: תשו' ק"פ (לסי' הנ"ל) אם ניקב עד לחלל רק ספק אם הוא ע"י חולי או ע"י קוץ והלב"ש בחידושי דינים הכריע כדעת המטריף מדברי הר"ן בחולין. מיהו לדעתי א"ז ראיה דהתם כבר אתחזק מחט בחלל הגוף לכך חיישינן לה משא"כ בנ"ד לא אתחזק מחט לפנינו והוי כמו ספק על ספק לא על, ה"נ הוי ספק שמא לא הי' כאן מחט ואת"ל הי' שמא לא ניקב ולכך נראה כדעת המקילין בהפ"מ. כנ"ל: תשו' קפ"א (עוד לסי' הנ"ל) במעי שבין הזפק לקורקבן הי' מוגלא בצד א' וחתכו אותו והי' הבשר שלם רק שהי' מראה שחור מעבר לעבר. נראה בזה דכשר דאפי' לדברי המטריפין בריאה היינו רק שם דבלי המוגלא הי' טרפה ע"י המראה, רק אנן רוצים שהמוגלא יפעול לה הכשר לכך אם אחר הסרת המוגלא נשאר המראה אין ראיה להכשיר, אבל בשאר איברים דאין מראה פוסל בהם בלי מוגלא, א"כ אם נטלו המוגלא והבשר שלם ויפה אף דנשאר המראה כשר בזה אפי' בשאר איברים ומכ"ש במעי זה שהוא רק ספק טרפה בודאי כשר בלי ספק וז"ב ופשוט: תשו' קפ"ג (לסי' נו"ן) בפרה שיצאה חוץ לבית ואח"כ ראו שהי' דם שותת ממנה וראו שהי' קרע בבטנה נגד בני מעיה כמו רוחב ג' אצבעות והתופר הכניס ידו לתוך הקרע ואומר שלא הגיע עד חלל הבהמה וילדה א' אמרה שהשכן של בעל הפרה עשה כן בסכין בכונה, הנה פשוט שהפרה כשרה והחלב כשר דהרי אף אם הגיע לחלל דעת בעל אוהל מועד והרמ"א להכשיר דאם הוי ספק ע"י חולי או ע"י קוץ כשר מטעם ס"ס ואף לדעת המחמירין בזה מ"מ הכא הרי לא הגיע עד החלל והתופר נאמן להעיד שלא הגיע לחלל, ובזה נראה דנאמן ע"א דלא נולד ספק בשחיטה. גם כיון דהקרע לא הי' רק כמו ג' אצבעות אין כאן טפח. לכך הפרה כשרה והחלב כשר בלי ספק כלל וז"ב: תשו' קפ"ה (שייך לסי' נ"ב) באווזא שנפלה למים ונתלחלח הנוצה שלה והמשרתת הציבה האווזא על הבלעכין שקורין ענגלישי קעכין כדי לייבש את נוצתה ותחת הבלעכין לא הי' עוד אש והגחלים כבר עממו וכבו רק שהבלעכין היו חמים עד שהיד סולדת בהם ועמדה האווזא שם לערך עשרה מינוטין, ואח"כ שחטו האווזא ומצאו על בשרה מקצת הכרס נצרר הדם. הנה הרוקח אוסר בנפלה למים רותחין ובס' גור אריה יהודא חולק ע"ז ומתיר, וגם לי נראה להתיר בזה דהש"ס דוקא נקט נפלה לאור. מיהו בדין זה יש להתיר אפי' להרוקח דכאן לא היה החום רק למטה ולא מכל צד, גם כיון דמקודם היתה במים צוננים המים מחלישין ומקררים כח החום ומצטנן קצת ואין לו כח כ"כ לשלוט בפנים, ועכ"פ בדיקה מהני ובפרט דלא נשתהא כ"כ ואין זה שיעור חמימות והט"ז כתב דבעינן שיעור חמימות לכן יש להקל בכה"ג ע"י בדיקה וז"ב. תשו' קפ"ו (לסי' נ"ג) בנשבר הגף איך משערין אם מן השבר או מן העצם החיצון שנכפל ויושב עליו. נראה דמודדין רק מן מקום השבר מטעם דמתחלה כשנשבר הי' רחוק אגודל ואח"כ כשנכנס לתוך אגודל כבר התחיל להתרפא ולדבק ואין בו חשש כלל, ובאם השבר באלכסון ומצד א' הוי בתוך אגודל אז כשיש עוקץ מודדין מן התחלת השבר ובאין עוקץ מודדין מן אמצעות השבירה וכן הוא בבאר היטב. והני עצמות שמונחים בפנים על הגף של עוף המוזכרים בש"ך סי' ל"ב ס"ק ט' בשם מהרי"ח ואח' מהם הי' שבור נראה דכשר דהרי בנשבר הצלע דכשרה מטעם כיון שמונח בפנים במקום א' אינו עתיד לנקוב הריאה א"כ כן הוא בהני עצמות קטנים דג"כ אין זזים ממקומן. ואפי' המחמירין בנשבר הצלע היינו מטעם שהוא סמוך לריאה אבל הני עצמות שהם מחוץ לחלל לא חיישינן שנכנס חוץ לגבולם וכשר בלי ספק וז"ב ונכון: תשו' קפח (עוד לסי' הנ"ל) אם נשבר הגף סמוך לגוף ונקשר שבר על שבר יחדיו ידובקו. מי שמורה להכשיר בהפ"מ ולכבוד שבת אין מזחיחין אותו כנראה מהפמ"ג בסי' זה אף שבסי' נ"ה כתב להיפך מ"מ אין לגעור במי שהורה כן ושוב ראיתי בס' זהב מזוקק כתב ג"כ כדברי: תשו' קפ"ט (לסי' הנ"ל) באווזא א' לאחר שהסירו הנוצות נמצא על העור השומן מבחוץ נגד המעיים חתיכה א' וחתכו אותה ומצאו בה עצם עגול. הנה אין בזה בית מיחוש לשאלה כלל והוא היתר גמור חדא מה"ת נחזיק ריעותא שהי' בפנים. ועוד דתלינן שבא מבחוץ ע"י חיכוך, ודבר עגול כזה אפי' הי' בפנים אין בו כח כיון דלית בו עוקץ ויתכן שנקלף מן עצם הבייליג וא"כ בנידון זה פשוט להיתר תשו' קצ"א (לסי' הנ"ל) בעוף שנשמט גפו וגם נצרר הדם סביב במקום שחיטה וא"י אם קודם שחיטה או אחר שחיטה. זה ודאי טריפה דתולין במצוי והכא בנצרר הדם בודאי הוי קודם שחיטה ולכך הדבר פשוט שהוא טרפה וז"ב. ואפי' אם אמר השוחט שלא הרגיש בשעת שחיטה אם נשמט הגף אמרינן מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה כי צרורות הדם אי אפשר לבוא בזמן מועט ובוודאי נתהווה מקודם שחיטה לכך לא מהני מה שאמר שלא הרגיש בהשמוטה והוא בודאי טרפה וז"ב: תשו' קצ"ג (שייך לסי' הנ"ל) אם נשבר הצלע וכנגד השבירה הי' נגלד מקצת קרום העליון של הריאה כבר מבואר בס' פרי תבואה להיתר, וכן נראה לי דמהני כאן הבדיקה כיון דהוי מקום ידוע סמכינן בהא אבדיקת פושרין ונפיחה. ויש בזה ג' חלוקים אם יש עוקץ בשבירה טרפה אף בה"מ, ובאין עוקץ באין הפ"מ ראוי לאסור ובה"מ יש להתיר. ואם אין נראה שבר כלל רק העצם גבוה מצד זה ויכול להיות שלא נשבר ממש רק נפוח וכדומה יש להתיר אפי' באין הפ"מ. כן נראה להלכה: תשו' קצ"ה (לסי' נ"ה סעיף י"ג נמצא שבור וא"י אם קודם שחיטה וכו'). הנה אם להורות כדעת הכו"פ דהיכא דליכא צרורות דם ולא רושם בודאי אחר שחיטה נעשה או כדברי הלב"ש החולק עליו. הנה לית מאן דחש לדברי הלב"ש ותמיד אני מורה כדברי הכו"פ אם לפי ראות העין ניכר דהוי לאחר שחיטה יש להקל אפי' בלי הפ"מ: תשו' קצ"ז (לסי' הנז') בהמה שהיתה צולעת, על רגל אחד ואחר השחיטה בדקו אחר בוקא דאטמא וראו שהי' הגיד הקטן נפסק ולדעת רש"י הוא טרפה ועל הבוכנא הי' נראה כעין חיכוך ועל האסיתא הי' נפרך קצת. נראה כיון דדעת רש"י יחידאי הוא ורוב פוסקים חולקים עליו בפירוש ניבים יש לסמוך להקל בהפ"מ כנ"ל ודו"ק תשו' קצ"ח (לסי' הנ"ל) באבר הנשבר או נשמט ספק מחיים או לאחר שחיטה במקום דסמכינן אהך ס"ס אי מותר גם אבר הנשמט בעצמו או לא נראה דהיכי דהוי ס"ס שמא לאחר שחיטה ושמא לא ניקבה הריאה מותר אף האבר עצמו, ומכ"ש היכא דניכר הדבר שנעשה אחר שחיטה כגון שלא נצרר הדם וכה"ג פשיטא דהאבר מותר בלי חשש כלל ודו"ק תשו' קצ"ט (לסי' הנ"ל) עצם הקולית שנשבר רחוק אגודל מן הגוף ונקשר שבר. על שבר יחדיו ידובקו ונמצא כן לאחר בישול ואכילה ולא נודע אם הי' ריעותא בעור ובשר. הנה לדעתי אפי' גוף העוף כשר ומכ"ש הכלים דאין סברא כלל אשר בעת לקיטת הנוצות וההכשר והבישול שלא ירגישו עד עתה אם הי' איזה שינוי. ונראה עוד יותר אפי' אם נמצא אחר האכילה ולא נקשר כלל ולא נראה בו ריעותא בעור ובשר והוא הפ"מ נמי נראה להקל דתולין במצוי והכא לא שכיח שיהי' ריעותא בעור ובשר ולא ירגישו בעת מריטת הנוצות והדחה ותיקון הבשר לאכילה, ועוד דבלא נקשר יותר יש לתלות דהאשה שברה אותו בעת הנחת בשר לקדרה וכשר אפי' באין הפ"מ דתולין במצוי, רק כשניכר שנעשה מחיים אז אין להתיר רק בהפ"מ וכן נראה לדינא: תשו' ר' (לסי' הנ"ל) בפרה שנשחטה ויצא קול ערעור