טוב טעם ודעת קג

לעמוד בעת בדיקת הריאה בחוץ, רק הנופח הריאה הוא ולא אחר, גם בעת אשר השו"ב עם הרואה נותנים ונושאים בדבר לא יהיה שום א' מהם, ואם הז"צ ודומה לו אינו רוצה לצאת אז לא יתחילו לבדוק הריאה בשום אופן: תשו' ק"י (שייך לסי' ל"ו) שו"ב שהרגיש בפנים שהיתה סרכא באיזה מקום בריאה שנסרך בדופן, והפרידה בידו מן הדופן. וכשהוציא הריאה מכיר היטב החתיכה שהיה בה הסרכא אך הסרכא נאבדה ואינו ניכר שום מקום שהיה בה הסרכא, ודעת הבית אפרים לבדוק בכל המקום הזה בפושרין, דמה שהלכה הוי כמו מיעוך, וכן עשו ובדקוה בפושרין והיה מבצבץ אך לא ידעו אם היה במקום הסרכא. הנה בזה הדין אם היה מבצבץ אף שלא ידעו אם הוא מקום הסרכא טרפה. די"ל דתולין הקלקלה במקולקל דע"י הסרכא בצבצה ואין לתלותו בידא דטבחא, וזה גרע מספק תר"ל וטרפה: תשו' קי"א בעיר אחת שהיתה תקנה עפ"י הרב המפורסם שלא ישחוט שו"ב א' ולא יבדוק בלי השני והנה שחטו שניהם בהמה א' ובשעת הבדיקה הלך א' והשני לא המתין עליו והתחיל לבדוק הריאה ונקלף סרכא אחת וקודם גמר הקליפה בא השני והנפיחה היה בשניהם וראו שהיה מבצבץ באיזה מקום ואמר השו"ב שלא בצבץ תחת עיקר הסרכא רק תחת הדלדול ותולין במשמוש היד. הנה זה ברור אשר הסרכא העוברת צריכה שלא תבצבץ בשום מקום. ובפרט לדידן דנוהגין בקליפה ודאי זה עיקר גדול בכל מקום, וכל שאינו עושה כן מאכיל טריפות לישראל, גם התקנה נגד השו"ב הוי כהוגן ומה בכך דבא הב' לבסוף מי יודע מה עשה הראשון קודם שבא הב', והוי כחשוד לאו"ד והרי זה הוי כנאבדה בלי קליפה א"כ בזה ודאי אסורה הבהמה. וזה ברור להלכה ולמעשה תשו' קי"ב באונה שנחלקה בסופה והיה בה סרכא מנה ובה. הנה אם הסרכא עוברת על מקום שנחלק אף דלדינא נחשב כאונא אחת מ"מ בזה טרפה דהוי כמו מאונא לאונא מגב לגב דסופה להתפרק דמ"מ נחלק מהדדי. אבל אם עוברת הסרכא למעלה שלא במקום שנחלק אז הוי דינה כמו מנה ובה וכדין סרכא תלויה וכן נכון לדינא: תשו' קי"ג (שייך לסי' ל"ו) בסרכא ממקום למקום באונא או באומה ויוצאה מבועה. אי מהני מיעוך והפמ"ג מסתפק בזה. הנה אין זה ספק דטרפה כיון דאפי' תלויה מבועה לא מהני מיעוך דנהי דהתב"ש מתיר במיעוך בתלוי מבועה היינו במיעוך שלהם אבל במיעוך שלנו דהוי קולא גדולה לתלות במעשה דריינוס, א"כ אם יוצאת מבועה יותר יש לתלות בבועה מבמעשה דריינוס. ואפי' גם במיעוך שלהם יש להחמיר בזה. דממקום למקום חמור מתלויה מבועה וכיון דלדעת כמה פוסקים אפי' בתלויה מבועה מחמירין עכ"פ ממקום למקום בבועה יש להטריף, ומכ"ש במיעוך שלנו: ובדין השאלה השניה בקרום רחב הנקלף מעל הריאה בנחת ולפעמים שתחתיו נגלד ושם יעמוד הקרום ההוא, ואינו סר משם רק בחוזק יד ואח"כ מבצבץ במקום ההוא. הנה לדינא נראה דטרפה, הן אמת דתרתי לריעותא לא הוי דזה הוי חדא תיקון לחבירו דנהי דניקב העור העליון הקרום סותמו, גם הוי משם א' דשניהם מטעם נקב ולא הוי תר"ל. אך בלא זה טרפה בהזדמן יחד כל זה הוי הוכחה גדולה לנקב והוי כדין סרכא דבוקה ובעי מיעוך וכיון דנתפרק כבר טרפה אף אם אינו מבצבץ: שם (שייך לסי' ל"ה) בדין קרום הנמצא בין אונא לאונה והוא עולה בנפיחה, ולפעמים הוא למעלה מחציין בלי פילוש. הנה אם הוא למעלה מחציין היא טרפה גמורה אבל למטה מחציין כשרה אבל למעלה מחציין דאינו כשר מכח סרכא רק מכח קרום בזה טרפה אם היא עולה בנפיחה דודאי נקבה הריאה אך למטה מחציין אם עולה בנפיחה כשרה דחברתה סותמה אבל בדין דהכא טרפה בלי ספק וז"ב: תשו' קי"ד (שייך לסי' ל"ו) בבועה בשיפולי ועליה בשר בלוי ולא היה חוט מקיף גם מראה הקרומים שחור וקלפו הבשר בלוי מעל הבועה ועי"ז נעשה חוט בשר מקיף, וגם להמראה שחורה לא עשתה רושם שקלף הקרומים ומצא בתוכה מאטיליצע ורחץ הקרומים עד שהלכה המראה, והבועה היתה מעבר לעבר רק שלא היתה במקום הסמפונות. הנה בזה ברור דטרפה דנהי דהלב"ש מיקל בהפ"מ בבשר בלוי דלא הוי ריעותא להצטרף לתר"ל היינו אם הבשר תחתיו שלם ויפה והכא הוי תחתיו בועה וכל לקוי הוי כנרקב, ומכ"ש מצד המראה שחורה הסמוך לו, ואף כי המראה היה מצד המאטיליצע זה גופא הוי ריעותא די"ל דהתולע עשה הנקב בריאה והעלה הבועה א"כ בהצטרף כ"ז יחד הבשר בלוי עם התולע ודאי נחשב ריעותא להצטרף עם הבועה והוי תר"ל. וגם דהתב"ש ויתר האחרונים סוברים דבשר בלוי לבדו הוי ריעותא ודאי עם התולע נחשב ריעותא גמורה והוי טרפה בלי ספק: תשו' קס"ז בדין אם היה האונה עליונה נכפף למעלה והיה נדבק הראש לגוף האונה ע"י הפשטת ליחה ואח"כ כשקלפוהו קלפו גם העורות של ריאה ועי"ז לא יכלו לבדקו בפושרין. הנה זה ודאי טרפה דאין נאמנין שהיה רק הפשטת ליחה מדהוצרכו לקלפו בחוזק ודאי הוי סרכא גמורה, ואף שאני מיקל בסרכא מתוך הקמט אם הקמט נשאר מ"מ אם נפשט הקמט אחר הסרת הסרכא ודאי טרפה: תשו' קי"ז (שייך לסי' מ') מעשה בלב העוף שבחוץ היה נראה לב ממש אך כשלקחו היטב למראה העין היה נראה שהוא נחלק מבפנים לשנים ושיש קרום עליו למעלה והוציאו אותו מהקרום והיה נחלק לשנים ממש רק שלא היו שני הצדדים שוה רק היה כעין קריעה בלא כונה שנקרע לשנים והכיס שלמעלה היה שלם בכל צדדיו, וכשחזרו ושמוהו בתוך הקרום הדר הוה כבראשונה בתוך הכיס שהיה פרוס עליו. הנה זה פשוט כיון שנחלק לשנים ממש א"כ גרע מניקב, ואם ניקב לחלל טרפה כ"ש אם נקרע לשנים ואף אם היה קרום הלא אין הקרום סותם. אך דיש לומר דזהו בטרפשא דלבא אין סותם, אך. בעוף אין טרפש ללב וא"כ זה הוי כבשר בלוי וכקרום שעלה מחמת מכה, ואף שהיה מקום לצדד בזה אולי הוא עור הלב עצמו שנקלף למעלה ואם אינו עור הלב דלמא נתרסק במשמוש ידא דטבחא ולכך הוי ראוי להקל בזה. מיהו אף שאנו מדמין לא נעשה מעשה ולא להקל בדבר שאינו מבואר בפוסקים וזה נכון: תשו' קי"ח (עוד לסי' הנז'") אם לא נמצא לב בתרנגולת, ואין במה לתלות שתיכף שנפתחה ראו שאין בה לב דעת הח"צ להתירו וכל האחרונים חלקו עליו, והנה אם העדים שהעידו על חסרון הלב נאמנין לו כבי תרי כ"ע מודי דטרפה דלא גרע מעכו"ם דודאי לא מהימן לאסור ואפ"ה אי מהימן ליה אסור וה"נ ובכה"ג אפי' אי הורה המורה להתיר מהדרינן עובדא, ואי לא מהימן ליה העד אי הורה להתיר לא מהדרינן עובדא. אבל לכתחלה יש להטריף בכל ענין היכי דליכא למתלי במידי אחרינא וז"ב: תשו' קי"ט (שייך לסי' מ"א) בדין אם נמצא מחט בכבד לאחר בישול, דעת הצ"צ בתשוב' להתיר מס"ס והתב"ש חולק עליו. והנה נראה כונת הצ"צ דכיון דקי"ל נשחטה הותרה רק היכי דהאיסור שכיח טפי לא אמרינן נשחטה הותרה כמ"ש בש"ך סי' נו"ן, והכא אי אפשר שיתעסקו בהכבד בשעת הדחה וצליה וחתיכה ולא ירגישו בהמחט וכיון דהוי לא שכיח לאיסור נהי דלתלות שמא מהאשה נפל ג"כ לא שכיח מ"מ כיון דשקולין המה, ואין זה שכיח יותר מזה אמרינן נשחטה הותרה. א"כ בנ"ד בהפ"מ יש לסמוך על הצ"צ ולהתיר, מיהו דוקא במחט שרגילים הנשים להשתמש בהם, אבל אם אינה רגילה בהם אין לתלות כלל, והכל מודים דטרפה כ"נ נכון וברור, גם יש לחלק בין תחובה במקצת בין תחובה מעבר לעבר: תשו' ק"כ (לסי' הנ"ל בש"ע סעיף ח' ניקב טרפש הכבד כו' טרפה אבל אם נסרכה בסרכא בצלע כשרה). נראה דוקא אם נסרכה בסרכא אבל אם הבשר רע ונרקב שם מעבר לעבר או שהי' שם מכה מלאה מעבר לעבר בזה נראה דטרפה אף שכעת הוא סתום, כיון דקי"ל כל מקום שהבשר רע ונרקב דינו כניקב והטעם כיון דנתמסמס כ"כ סופו לנקוב, א"כ ה"נ מה בכך דאין טרפה מצ"ע מ"מ כיון דסופו לנקוב הוי כניקב עכשיו ואינו דומה לסרכא וטרפה ממש. ומ"ש בש"ע דקרום מחמת מכה מהני בזה היינו דוקא בקרום דהוא חזק ואינו נרקב רק דניכר דנעשה מחמת מכה אבל מ"מ אינו רקבון בשר אבל ברקבון בשר סופו להתקלקל כולו וטרפה לכ"ע וז"ב: תשו' קכ"א (עוד לסי' הנ"ל) בדין כבד נפוחה הנה אני מורה בה להטריף. ואין בזה שום צד להכשיר דזה הוי כמו חסרה הכבד והוי ניטל הכבד וטרפה. ועפ"י הרוב בכבד נפוחה יראה אם יקרע הכבד ימצא בתוכה הבשר רע והוא גישוואלין. וקי"ל כל מקום שהבשר רע ונרקב דינו כניקב ונימוק וז"ב: תשו' קכ"ב (עוד לסי' הנ"ל) בחצר הכבד שניקב והכבד עצמו סותמו שנסרך לו אם הוי בזה סתימה. הנה בזה נראה אם השני זתים סותמים הנקב אז טרפה דסופו שינטלו אלו הב' זתים או מטעם החום שנכנס להכבד או מטעם המים שיכנסו להכבד וסופו להנטל ה"ה הכא דהטרפות תלוי באלו הב' זתים. אבל אם הכבד באמצע סותם הנקב, אז כשרה דאף אם ינטל מה שכנגד הסתימה ישארו הב' זתים שלימים דלא אמרינן