טוב טעם ודעת קא

הריאה. ואם הוי בהרבה מקומות אז צריך על כל השטח ולא סגי לבדוק בג' מקומות לבד ואם ברוב הריאה נראה המראה פסולה דרך הקרומים אז אני מודה דטרפה אפי' המראה רק דרך הבשר. וז"ב: תשו' פ"ה מעשה באחד שבא לפני המורה ובידו קורקבן ומחט ואמר שהמחט הי' תחובה בו מעבר לעבר, ואח"כ בא השני והכחישו שלא הי' תחוב בו כלל רק היתה מונחת בו בענין שאם הי' כך היתה כשרה. הנה אף שבאו זה אחר זה לא אמרינן כאן אין דבריו של א' במקום שנים דזה דוקא אם לפי העד הראשון הוי ודאי אסור אבל הכא דאפי' לדברי העד הא' אינו רק ספק טרפה דאפי' נתחב מעבר לעבר אם אין קורט דם סביבו כשר מדינא רק אנו מנהגינו להטריף והוי רק ספק. ולכך אם בא עד אחד והכחישו נאמן להתיר דע"א נאמן בדבר שאין בו חזקת איסור והיתר והוי הכא ס"ס דלמא כדברי השני דלא הי' תחוב כלל ואפי' לדברי הא' דלמא אחר השחיטה דחק ועבר הלכך נראה להתיר העוף בזה: שם (שייך לסי' ל"ו) בריאה שהי' בה סרכא ממקום למקום ואצלה קמט והסרכא היתה רחוקה מן הקמט כרוחב קש ויותר והתחיל השו"ב לקלוף הסרכא בנחת והיתה נקלפת בפ"ע, אך בהגיע סמוך להקמט ברוחב קש התחיל לקלוף מעט מעור העליון של הריאה ונמשך כ"כ עד להקמט ממש וחוצה לו. ועוד מעשה בשו"ב שבדק עגל בפנים ונדמה לו כאלו פגע בסרכא וריר והלכה לה ע"י משמוש היד אך לא ידע זה בבירור והוי ספק לו אם הוי סרכא שם או לא. הנה בדין א' אם לא הי' מתחיל לקלף הסרכא היה יותר טוב דהרי סרכא ממקום למקום דינה כדין סרכא תלוי' דאין ריעותא כלל והקמט הי' כרוחב קש ויותר אך עתה אם הי' נקלף הסרכא עד הקמט הי' נראה דהסרכא סמוכה ממש לקמט, אך עתה שמרחוק כרוחב קש התחיל העור העליון למשוך עמו בזה אגלאי מלתא דבמקום הזה הוה התחלת הסרכא ושורשה כיון דעד הנה היתה נקלפת בפ"ע ועכשיו התחילה להמשך עם עור הריאה מוכח דבמקום הזה התחלת הסרכא א"כ מוכח דשורש הסרכא הוי רחוק מן הקמט כרוחב קש, ואין בזה בית מיחוש לדונה כתרתי לריעותא. ואפי' בלא זה הי' נראה להקל כאן כיון דהסרכא התחילה להלן רחוק מן הקמט אף דמתפשטת גם על הקמט מה"ת נחזיק ריעותא דעל הקמט היו עיקר הסרכא ובפרט דמהר"מ חריף מתיר לגמרי אף דהתב"ש חולק עליו כדאי הוא לסמוך עליו להקל בכה"ג כל דאין עיקר הסרכא מתחיל מן הקמט ומותרת וז"ב. ובענין השאלה הב' נראה דהנה מכח מה אמרינן דבעגלים לא מהני מיעוך ומשמוש לומר דהוי ריר בעלמא הוא מכח דרוב עגלים אין בהם סרכות וזה ודאי סרכה גמורה היא א"כ ה"נ לא חיישינן שמא הוי סרכא רק אזלינן בתר רובא והוי כנאבדה הריאה דכשרה בעגלים וז"ב: תשו' פ"ו (שייך לסי' ל"ט) מי שרוצה לשחוט פרה ולא לבדוק הריאה ורוצה להתיר לו החלב של בהמה זו שנתערבה בכמה חלב של בהמות אחרות. אם מותר לעשות כן. הנה זה מותר מן הדין מטעם דבדיקת הריאה רק דרבנן ולא עשו תקנה רק היכי דהוי חשש של תורה כגון לענין הבשר או החלב בלא תערובות אבל בנתערבה אף אם הי' טרפה היה מותר מן התורה דחד בתרי בטל רק מדרבנן צריך ס' ועבור איסור דרבנן לא תקנו לבדוק הריאה דתקנתא לתקנתא לא עבדינן וזה ברור להתיר. ובדין אם נודע שהיא טרפה ומקודם נתערב החלב היקל הפמ"ג בהפ"מ אם הוא ספק טרפות דהרי לא נודע עד אחר שנעשה דרבנן כדין מהריב"ל, ולדעתי נראה דיש לאסור בזה דהתם נעשה מעצמו דרבנן אבל הכא לא נעשה דרבנן רק ע"י התערובת, והרי כל זמן שלא נטרפה הוי היתר בהיתר ולא בטל אימת נתבטל מכי נודע שנטרפה א"כ נודע קודם שנעשה דרבנן א"כ יש לאסור בזה אפי' בהפ"מ וז"ב: תשו' פ"ז (שייך לסי' ל"ז) בדין סרכא דבוקה מבועה והבועה עליה מראה ריאה דעת התב"ש דהוי תר"ל דהוי סרכא לגבשושית. ולדעתי נראה להתיר בהפ"מ וצ"ג דשאני זה מגבשושית דגבשושית נהי דאין שם יתרת עליה מ"מ יש לו שם גבשושית ובהצטרף עם הסרכא הוי תרתי לריעותא אבל הכא בנ"ד בבועה מלא מוגלא ובולט לחוץ ועור הריאה מכסה אותה ואין הסרכא על הגבשושית רק על עור הריאה נראה להקל בכה"ג. ורק בהפ"מ וצורך שבת וצורך גדול בהצטרפם יחד אפשר להקל וז"ב: תשו' פ"ח (שייך לסי' ל"ט) בדין קרום הנמצא על הריאה ועשוי כמין כוותא הנקרא שפיגליך או זייגיר ונפחו הריאה ועלה הקרום ההוא בנפיחה למעלה כעין אבעבוע אם הוי קרום זה קרום הריאה ממש או דינו כדין סרכא תלויה שעולה בנפיחה דטרפה. הנה לדינא יש חילוק בין סרכא תלויה שעולה בנפיחת הריאה דזהו באמת טרפה אבל אם אינו רק קרום פרוס על הריאה א"כ יש לומר אדרבא ע"י הרוח שנכנס בין הקרומים מוגבה הקרום ההוא ונעשה כעין אבעבוע מכח דהוי עור הריאה לכך נראה להכשיר בזה בפשיטות וכן הוא נכון לדינא: תשו' פ"ט (לסי' הנז') מעשה שהי' בצד ימין ד' אונות והי' ניכר שהאונה הסמוכה היא היתרת שלא הי' לה סמפון ועוד סימנים אחרים שהיא היתרת ומן היתרת הי' סרכא דקה לשומן הלב ועברה ע"י מיעוך ומשמוש. בזה הדבר פשוט שהיא טרפה גמורה כדין כל תרתי לריעותא. דתולין הקלקלה במקולקל דודאי הוי מן היתרת ואין יוצא מחזקת טרפה אפי' ע"י מיעוך ומשמוש, ואף לדעת הלבושי שרד דמתיר נסרכה מהיתרת לאונא אחרת היינו דוקא שם אבל הכא דנסרך לשומן הלב כיון דסרכות בריאה שכיחי א"כ תולין במצוי ומסתבר טפי דהוי מן הריאה ואינו בגדר ספק. וז"ב ונכון לדינא: תשו' צ' (לסי' הנז') בסרכא מנה ובה על בועה אי מהני בה מיעוך ומשמוש כדעת התב"ש בסרכא תלויה מבועה או לא מהני. העלה לדינא דצריך בדיקה מדין הש"ס וא"כ לדידן דאין אנו בקיאין בבדיקה טרפה ויש לו דין תרתי לריעותא. אך אעפ"כ בהפ"מ וצ"ג אין לאסור וכדאי הם המתירין לסמוך עליהם בהפ"מ ועל דעת הנוב"י מהד"ק שהעלה דע"י מיעוך ומשמוש לא נחשב תרתי לריעותא וכדעת מהר"מ חריף בזה ודו"ק בהשמטות (סי' ע"ג) אם מותר למשמש בקמט ולמעכו להשוותו ח"ו זה לא יעשה בישראל. אך אם אומר השוחט שאינו קמט רק שריטה של הריאה נראה דיכול לסמוך עליו בזה דסרכא מתוך הקמט אינו אסור רק מכח תרתי לריעותא וכיון דהוי ספק אם הוי קמט הוי ספק תר"ל ומותר לכך נאמן השו"ב בזה: עוד שם (סי' ע"ה) ע"ד הסירכא שאירע כמה פעמים בעגלים הרכים שהיא כמו ריר בעלמא כמעט אין בהם ממש ולא היו יכולין לראות הסרכא מחמת דקות רק נגד השמש וגם בהשורש היא דקה כמו למעלה. הנה זה שפיר תלוי במראית העין ואם השוחט י"ש ועיניו יחזו אשר אינם כדמות סרכא דעלמא יש להכשירם ועכ"פ לחומרא יבדוק בפושרים דכל מה דאפשר למיעבד מחויב לעשות. וז"ב: תשו' צ"א (שייך עוד לסי' הנ"ל) סרכא דבוקה קלפה השו"ב ממקומה ולהלן ועדיין נשארה דבוקה רק שהעתיקה ממקום למקום, והוצרך השו"ב להעביר הסרכא משם לקלפה מן הריאה לגמרי ודרך העברה קלטה עור הריאה הקרום העליון וכשהעביר את הסרכא לגמרי נמצא נגלד קרום העליון והשו"ב אמר שאולי נעשה מחמת שמשך את הסרכא ממקום שעמדה כשהעתיקה משם וקלטה את העור העליון ועי"ז נגלד גם במקום מציאת הסרכא. העלה שהיא טרפה גמורה. דהרי קודם שנפרדה הסרכא היתה בחזקת טרפה וכיון שקלטה את העור העליון מקרומי הריאה הרי ראינו שמתוכה נסרכת. הנה זה נראה דהוי ספק תר"ל דהרי ספק אם הי' ריעותא דנגלד מחיים או אח"כ והוי ספק תר"ל וכשרה. גם הוי ממ"נ אם שורש הסרכא נצמח ממקום הנגלד א"כ כיון דכבר הוסרה קודם שנודע הנגלד א"כ כבר יצא הדבר בהיתר ואם הוי מקום הסרכא ושורשה במקום אחר א"כ שוב לא הוי הנגלד כאן תר"ל. לכך יש להתירה ממ"נ וז"ב: ובדין השני היכא דהוי ספק אם היתה הקליפה כהוגן או משך עמו עור העליון אי בזה שומעין להקל או להחמיר יש לומר דאפשר דלא הי' כאן נגלד רק ע"י קליפת הסרכא א"כ י"ל דזה הוי עדות דלא הוי נגלד מקום הסרכא רק ע"י קליפת הסרכא באה והוי רק חדא לריעותא. א"כ היכי דיש עוד צד קולא נראה לצרף לזה להקל, ולכך שלא במקום הפ"מ טרפה ובהפ"מ יש להכשיר. ובדין סרכא ממקום למקום במים זכים ולא נבדקה כלל במיעוך ומשמוש נראה נמי דבלא הפ"מ טרפה, אבל בהפ"מ הסומך על הסוברים דבממקום למקום דינה כסרכא תלויה, ומצורף דעת הש"ך דמים זכים לא הוי תרתי לריעותא כלל לא הפסיד. ועכ"פ המקיל בזה בהפ"מ אין מזחיחין אותו: תשו' צ"א (עוד לסי' הנ"ל) באווזא שנמצא בתוך השומן סמוך למעיים כמין כפתור של שומן וכשפתח הכפתור נפל ממנו עצם דק ועגול והוא כמו קשקשת של דגים מעט גדול מקשקשת של דג אם יכולין לתלות שנקלף. מן העצם של הבשר שקורין בייליג. הנה כיון דהתב"ש כתב בעצם הנמצא מונח על הריאה דוקא אם מונח לרחבה אבל אם מונח לארכה אין לחוש דלא תלינן שנהפך ובא לכאן, א"כ ה"נ כיון דלא נמצא נגד הבייליג א"כ אין לתלות שנהפך ובא לכאן. ומטעם זה הי' נראה לי להחמיר. מיהו יש לומר דהתב"ש לא מיירי רק בנדון עצם שיש לו עוקץ דבזה הוי ס"ס לאיסורא שמא דרך הושט בא לכאן ואת"ל שזה נקלף מן הצלעות דלמא עשה איזה. נקב באברים