טורי אבן צג

אלא לרווחא דמילתא לומ' כ"ע מודו אבל לעול' שמוא' כרבנן ס"ל דעד ולא עד בכלל כדמוכח מהא דחדש: מיהו ק"ל דהכא ס"ל לרב דבזמן דליכא עומר האיר הזה מתיר ובפ"ק דמנחות תניא כשהוא א' מן הבקר למטה שאין ת"ל להוציא את הטריפה ולא דין הוא מה בעל מום שמותרת להדיוט אסורה לגבוה טריפה שאסו' להדיוט אינו דין שאסורה לגבוה כו' ואם השבתה ת"ל מן הבקר ואמ' מאי אם השבתה אמר רב משו' דא"ל מנחת עומ' תוכיח שאסו' להדיוט ומותרת לגבוה ופריך מה למנחת עומ' שכן מתרות חדש ושקיל וטרי טובא הת' בהאי פירוקא למיתי ככולי עלמא. והשתא מאי פירכ' היא זו לרב דא' מנחת העומר תוכיח הא לדידי' דס"ל בזמן שאין עומ' הה"מ אין עומ' מתי' לחדש כלום אדרבה מאריך עלי' איסור דאילו בלא עומ' כבר הותר חדש וקאי משהאיר המ' ואילו הוא האריך זמן איסורו מהאיר המזרח ועד שעת הקרבתו והשתא ל"מ שאינו מתיר את החדש אלא אדרבה אפי' אוסרו וגורם להאריך זמן איסורו יותר ושפי' א"ל מנחת העומ' יוכיח. וי"ל דהא מתני' מתניא בת"כ וקי"ל סתם ספרא דהא ת"כ כר"י כדאמ' בפ' הנחנקין. ואדר"י אין מנחת עומר מוכיח דהא ס"ל היום עד ועד בכלל ובזמן שאין עומ' כל היום הנף אסור נמצא עומר גורם להתיר חדש משעת הקרבת עד הלילה ולדידי' שפי' א"ל מה למנחת העומר שכן מתרת חדש משעת הקרבתו עד הלילה. מיהו בלא"ה י"ל זה למדקדק הטיב

דף לד ע"א השתא דאתי ג"ש הקישא ל"צ. מכאן ק"ל על פירש"י רפי"ט דשבת (ד' קלא) דס"ל לר"א התם (לולב) [צ"ל שופר] וכל מכשירו דוחין את השבת ונ"ל מדכתב יום תרועה יהי' לכם ביום אפי' בשבת ורבנן ההוא מבעיא לי' ביום ולא בלילה ור"א ביום ולא בלילה נ"ל מביוה"כ תעבירו שופר וגמרי מהדדי ופירש"י וגמרי מהדדי מבחודש השביעי שיהא כל תרועות חודש הז' שוות וכ"פ התוס' שם וזה תימא הא לפי מסקנא דהכא בגז"ש מייתא לה ולא בהקישא ומ"מ נ"ל שדקדק הוא יפה דהתם אליב' דר"א קיימינן ור"א ס"ל התם מופנה מצד אחד למידין ומשיבין והא גז"ש דשביעי שביעי אינו מופנה אלא מצ"א דיובל מופנה א"מ והא איכא למיפרך דליכ' למיגמר ר"ה מיובל דאמר מר תקעו ב"ד בשופר לפטרו עבדים לבתיה' ושדות חוזרין לבעליהן דהכי פריך התם דמה"ט א"א למגמר מתקיעות שופר דיובל למצה לולב סוכה לפיכך אליבא דר"א ההיא גמרו מהדדי ר"ה מיובל דאמ' התם בע"כ בהיקישא קא' ולא בגז"ש אבל שמעתין כרבנן אזלי דס"ל מופנה מצ"א למידין וא"מ ונ"ל מגז"ש. וכ"ת כיון דלר"א לא נפקי לי' מגז"ש אלא בהקישא ג' של ג"ג מנ"ל שהרי זה א"א ללמוד מהקישא אלא בגז"ש כדפי' בפני'. י"ל דאה"נ דר"א ל"ל ג' של ג"ג דהא איכא תנא בסמוך דל"ל הא. מיהו לפ"ז לא אתי שפיר לישנא גמרי מהדדי דקא' התם דכיון דל"ל גז"ש וג' של ג"ג הא הני תרי מילי דמייתא תנא מהקישא ר"ה לחוד קא גמר מיובל ולא יובל מר"ה אבל אי גמרי מהדדי בגז"ש קא' ניחא דא"א ללמוד ג' של ג"ג אלא א"כ אתה נותן של זה בזה ושל זב"ז ע"י גז"ש א"כ יובל מר"ה נמי גמר לטעון הב' הנאמר בר"ה ויובל ואין להאריך כאן יותר

דף לד ע"ב לדידי לא סבירא. פר"שי לא סבירא מה שהפסקת דאית לי' לר"י בפ"ג דברכות [דף נד] הי' קורא ק"ש ובא למבואות המטונפות מניח ידיו ע"פ וקורא וא"י למה שינה רש"י דברי ר"י דנקט שהי' קורא ק"ש קודם לכן א"צ להפסיק משמע אבל להתחיל מודה ר"י דאסו' דאפי' להתחיל שרי דהכי אר"י התם הי' מהל' במבואות המטונפות מניח ידיו ע"פ וקורא משמע אפילו להתחיל שם שרי ר"י אלא רש"י אגב רהיטא מייתי לדר"י דהתם דומיא דעובדא דר"א ול"ד. מיהו ק"ל אהאי דר"י דאמ' התם צואה עוברת אביי א' מותר לקרות ק"ש ורבא אמר אסור אמר אביי מנא אמינא לה דתנן הטמא עומר תחת האילן והטהור עובר טמא טהור עומד תחת האילן והטמא עובר טהור וצואה עוברת דמיי' לטמא עובר ורבא א"ל התם בקביעותא תליא מילתא דכתיב מחוץ למחנה מושבו והכא והי' מחנך קדוש א"ר וליכא והשתא ר"י אפילו אי מדמה הא דצואה להא דטמא כאביי נהי דצואה עוברת שריא משום דדמי לטמא עובר מ"מ הא דהי' מהלך במבואות המטונפות דמי לטמא עומד וטהור עובר דטמא והה"נ לענין ק"ש כה"ג אסור לקרות וכ"ש אי ס"ל כרבא ואפילו בצואה עוברת דדמי לטמא עובר אפ"ה אסור כ"ש מהלך במבואות המטונפות דגרע טפי דצואה יש לה קביעות ודמי לטמא עומד דאסור לקרות ק"ש ובפ"ג דתענית יתבאר בחידושי זה. והא דקא' לדידך דס"ל אם שהה וכו' בפ"ג דברכות (דף כ"ג) כתב הרא"ש הקשה הר"ש מקוצי כיון דשאל ממנו מהו לגמור אלמא מספקא לי' ומנ"ל דס"ל צריך לחזור לראש ועוד אין זה דרך שהרב יחזיר לתלמיד לפי מה שסובר התלמיד ומחלק הר"ש דוודאי היכא דשהה בלא דיחוי ואונס א"צ לחזור לראש כי ההוא (דלר"י) [דר"ה ודהלל כצ"ל] ומגיל' אבל היכא דשהה מחמת אונס דיחוי כגון שהי' מים שותתין על ברכיו דפ"ג דברכות לכ"ע חוזר לראש בשהה והשתא ה"ק לדידי לא ס"ל להפסיק דא' התם הי' מהלך במבואות המטונפות מניח ידיו על פיו וקורא ק"ש אבל לדידך שהפסקת דס"ל שאין המקום ראוי לקרות שהה חוזר לראש וקשה לי ניהו דבפ"ג דברכות שם כ"ד ע"ב איכא מ"ד דר"י אמר להא דמניח ידיו ע"פ שייך לשנויי לדידי לא סבירא לי להפסיק לדידך דס"ל שאין המקום ראוי מאמר שהפסקת. אבל בשמעתין דלא איירי כלל מהא דמניח ידיו ע"פ אין שייך לומר לדידי דלא ס"ל להפסיק לדידך דס"ל אמאי דלא מיית' הגמ' הכא כלל ובע"כ אשהה גופי' קאי האי לדידי ולדידך אי חוזר לראש דמיני' מיירי בשמעתין ורש"י פי' לדידך דס"ל כיון דבעי מיני' שהה לגמור מכלל דס"ל סירוגין מעכבי קריי' ומ"ל בכמה הוי סירוגין ודבר תימ' הוי מנ"ל דמספקי לי' בכמה הוי סירוגין דילמא הא גופא מ"ל אי סירוגין מעכבו קריי' או לא מעכבו כלל: אבני מלואים

דף ב' ע"א בא' באלול ר"ה למ"ב פי' דאין מעשרין מן הנולדין קודם א' בא' על הנולדין אח"כ וכן איפכ' דה"ל חדש וישן דאין מעשרין מזה על זה דכתיב עשר תעשר בב' מעשרות הכתוב מדבר א' מעשר בהמה וא' מעשר דגן כדאי' בגמ' (דף ח'). והרמב"ם כת' בפ"ז מהלכות ביכורים [צ"ל בכורות] ויראה לי שאם עשר בהמה משנה אל שנה ה"ז מעשר מפני חומרת הקדשים שהרי לא הקפידה תורה על מעשר בהמה שיהי' שנה שנה $$ציור בספר$$ וק"ל דהא כל הני ר"ה דחשוב במשנתינו מעכב בדעבד למלתי' דהכי אמ' בגמ' (דף ח) דמש"ה לא חשיב תנא דידן א' בניסן ר"ה לתרומת שקלים להביא קרבנות ציבור מן החדש כיון דאם הביא מן הישן יצא לא פסיקא לי' והשתא אי בדיעבד מ"ב משנה לחבירתה ש"ד לא ה"ל לתנא למחשבי' בין ר"ה מיהו למאי דאפרש בגמ' דהאי דקאמר כיון דאם הביא מן הישן יצא לא פסיקא לי' לאו משום כיון דבדעבד יצא לא פסיקא לי' למחשבי' בהדי הני ר"ה דקחשיב דוודאי כל היכא שהוא ר"ה למלתי' אפי' אינו אלא לכתחילה ראוי למחשבי' בהדי ר"ה דמתני' אלא התם שאני דאם לא בא החדש בזמנו אפי' לכתחילה מביא מן הישן מש"ה לא פסיקא לי' למחשבי' בהדי הני ר"ה א"ש הא דחשיב ר"ה למעשר בהמה א' באלול אפי' את"ל אם עישר משנה אל שנה דעבד ש"ד אפ"ה כיון דא"א בשום ענין לעשר משנה לחברתה לכתחילה ראוי למחשבי' בהדי הני ר"ה

דף ו ע"א אמר רבא וצדקה מחויב עליהן לאלתר וכו' כבר כתבתי בפני' שהעיקר כפי' הר"ן דצדקות כיון דלאו מידי דתלי' במקדש הוא כקרבנות לאו בביאה תליא וע"ע בב"ת מיד וכן בעשה בפיך זו צדקה ולפ"ז הה"נ ללקט שכחה ופיאה ומעשר עני ע"ע מיד מה"ט גופא והרמב"ם פי"ד מה' מה"ק כתב א' נדרים ונדבות עם שאר דברים אדם חייב בהן מעריכין ודמים ומעשרו' ומתנות עניים מ"ע מה"ת שיבא הכל ברגל שפגע בו תחילה שנאמר ובאת שמה והבאת שמה כלומר בעת שתבא לחוג תביא כל שאתה חייב בו ותתן כל חוב שעליך לשם הגיע הרגל ולא הב"א ה"ז ביטול מ"ע ע"ע ג"ר ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב או שלא נתנו הערכין והחרמין והדמין ה"ז עובר בל"ת שנאמר לא תאחר לשלמו ואני תמה דגבי מ"ע דבאת שמה חשב למתנ' עניים בהדי מילי דקדשי' לומר שאינו עובר עליו בעשה מיד אבל ברגל דוקא שהוא זמן ביאה ואילו גבי לאו דב"ת בג"ר לא חשיב אלא מילי דמקדש או של מזבח או של בדק הבית ואלו למתנות עניים שייר אלמא ס"ל הני כיון דלאו מילי דמקדש הן לא תלי בביאה ולאלתר עובר בב"ת וכן כתב להדיא [רפ"ח מה' מ"ע] הצדקה הרי היא בכלל נדרים לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה או הרי סלע זו לצדקה חייב ליתן לעניים מיד ואם איחר עובר בב"ת שהרי בידו ליתן מיד ועניים מצויין הן. וכה"ג כתב [בפ"ה מה"נ] נזיר טהור שטימא א"ע לוקה אף משום ל"ת לשלמו שהרי איחר נזירות טהרה ועשה מעשה וכן אם נזיר בבה"ק לוקה אף משום ל"ת. אלמא ס"ל דמאחר נזירו' טהרה עבב"ת מיד כיון דלאו מילי דמקדש הוא לפיכך לוקה שהרי עשה מעשה דאי אינו עובר עד ג"ר כקרבנו' אמאי לוקה הא באותו שעה לא עשה מעש' ובשב וא"ת ממילא עבר ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והשתא אמאי עבר בהני דלא תליא במקדש בלאו דב"ת מיד כמו מאחר נזירות טהרה וצדקו' וכן שאר מ"ע ואלו בעש' א"ע אלא בשעת ביאה שהוא רגל ואפ"ת כיון דעשה מובא נ"ל בע"כ אשעת ביאה קפיד קרא והא ליתא אלא ברגל מ"מ תינח שאר מ"ע דלא איתרבו בקרא דמוצ' שפתיך אבל צדקו' דאיתרבי בהאי קרא בסיפ' בפיך זו צדקה והתם עשה ול"ת כתיבי כדרשינן מוצ' שפתיך זו מ"ע תשמו' זו מצו' ל"ת א"כ כמו שע"ע ל"ת דב"ת מיד הואיל דלאו מילי