טורי אבן פט

של שנה הבאה שעברו ג"ר כסדרן ואמאי לר"ש כל שאינו בחה"מ א"צ להביא עד שיעברו ג"ר כסדרן וה"ה לת"ק אי ליכא משום חמץ א"צ להביא ברגל ראשון הא נהי דלאו בב"ת ליכא עשה דובאת שמה מיהו קעבר ברגל אחד אם אינו מביא ול"ל דהא ברגל א' עובר היינו באפריש ולא אקריב דווקא דומיא דבכורות בקרך האמור בההיא קרא דובאת שמה והא בכור לאפריש ולא אקריב דמי דהא מאליו קדוש מרחם ואינו מחוסר הפרשה אלא הקרבה לחוד אבל אמר ולא אפריש אינו עובר בעשה ברגל א' והא פלוגתא דת"ק ור"ש בא' ולא אפריש איירי דליכא עשה דובאת שמה ואע"ג דדרשינן מוציא שפתיך זו היא מ"ע תשמור זו מל"ת ופריך מ"ע מובאת שמה ול"ת מלא תאחר נפקא ומוקי לה חדא בא' ולא אפריש וחדא באפריש ולא אקריב אלמא בלא אפריש איכא נמי עשה דובאת שמה י"ל דעשה דמוצא שפתיך כיון דכתיב עם הל"ת דתשמור במקרא אחד אין עובר עליו אלא בג' רגלים לת"ק ובכסדרן לר"ש ליתא דהא דמצטריך תרי קראי ללא אקריב וללא אפריש קא' הגמ' משום דה"א דיבורא לאו כלום הוא וא"צ לקיימו כלל והשתא כיון דגלי קרא דדיבורא מילתא היא לא גרע לא אפריש מלא אקריב לעבור עליו ברגל א' מיד בעשה דובאת שמה ואדרבה לא אפריש אלים טפי מלא אקריב דא"ל כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא אית' כדאמר הגמרא בההיא צריכותא ועק"ל אדר"ש דס"ל דמי שנדר קודם סוכות רשאי להמתין עד חולו של מועד של סוכות דשנה שני' משום דבעי ג"ר כסדרן ואמאי הא מ"מ בשנה בלא רגלים עובר משום תאכלנו שנה בשנה בכל הקדשים דאיתרבו מכל הבכור כדתניא בספרי וקי"ל סתם ספרי ר"ש היא כדא' בפ' הנחנקין (דף פו) ובע"כ צריך להקריבו קודם סוכות השני קודם שתכלה שנה מיהו י"ל דאינו עובר משום תאכלנו שנה בשנה אלא באפריש ולא אקריב לחוד דומיא דבכור דדמי לאפריש ולא אקריב שהרי קדוש ממילא מרחם אבל בלא אפריש דנ"ד לבכור ל"ל בה ועוד שהרי הכתוב קפיד על אכילתו בשנתו כדכתיב תאכלנו שנה בשנה ואהא קאי כל דמרבה לשאר קדשים ואכילה לא שייך אלא בדאפריש כבר ולא בדלא אפרשי' עדיין מ"מ קושי' קמייתא קשה ועק"ל כיון דא"א להביא תודה בחה"מ כל ז' ימי הרגל מפני חמץ שבו הא לא שייך גבי תודה לאו דב"ת כל עיקר אפי' לת"ק דכיון דתלה רחמנא ללאו זה בג"ר וא' מהן חה"מ וכיון דא"א לעולם להביא תודה להקריבה באותו החג מפני החמץ שבו א"כ אין לה זמן הקרבה אלא באינך ב' רגלים אבל רגל זה השלישי אין זמן להקרבות תודה ואנן ג' רגלים בעינן ללאו דב"ת והא א' מהן חה"מ והא א"א ופקע לי' לאו זה מקרבן תודה מידי דהוי היכא שחלה הקרבן בא' מג"א או שהבעלים פטורים מראיי' ומשמחה בא' מג"ר דאינו עובר בב"ת בג"ר וכמ"ש לעיל ה"נ כיון שאינו ראוי לתודה לקרב בחה"מ ממילא פקע לאו דב"ת מקרבן זה לעולם בשלמא חה"ש אע"ג דאין שום קרבן דנדרים ונדבות קרב להאי תנא מ"מ עולה לחשבון ג"ר משום דנהי דלא קרב בי"ט עצמו קרב בימי תשלומין דידי' דהא עצרת נמי יש לו תשלומין כל ז' אבל מחה"מ וודאי קשה דהא א"א להביא תודה בכל ז' ימי תשלומין שלו מפני חמץ שבו

מאי עבידתי' בחג הסוכות ח' היא מכאן ק"ל למאי דפירשו התוס' בספ"ק דקדושין (דף לח) גבי מקצה ג' ימים היינו סוף יום ב' שסמוך ליום ג' כיון דמקצה תחילה נמי במשמע מאי פריך הכא בחה"ס ח' הוא דילמא מקצה ז' שנים בתחילת ז' קאמר ובחג הסוכות של שמיטה הוי מצות הקהל ואע"ג שכבר נכנסו משנת השמיטה יותר מט"ו יום אפ"ה קרי לז' מקץ דפי' מתחילה ותדע דהא איכא למ"ד לעיל דמיוה"כ חייל יובל ואפ"ה קרי' לי' מקץ ז' שנים בירמיה דהיינו מתחילת ז' שנים לפי' התוס' התם ודוחק לומר דעד יוה"כ שאינה אלא עשרה ימים מר"ה שהוא תחילת שנה קץ קרי לי' משא"כ סוכות שהוא ט"ו יום מר"ה דזה א"נ דכיון דעד סוכות אינו אלא חלק אחד מכ"ד בשנה וודאי תחלת שנה מקרי וכ"ת א"כ שנת השמיטה ל"ל במקץ ז' שנים לחוד סגי י"ל משום הא גופי' שלא תימא האי מקץ ז' אסופה קאי והקהל הי' בח' כתב רחמנא שנת השמיטה והאי מקץ אתחילתה קאי ועוד בלא"ה בפ"ז דסוטה [דף מ] מצריך לה לשנת השמיטה דל"ת נמנה מהשתא וי"ל דס"ל כמ"ד ל' יום בשנה הוא דחשוב שנה והשתא אי מקץ ז"ש על תחילתה קאי איך קרי לה שנת השמיטה כיון דעדיין לא עייל ל' יום משנת השמיט' א"ו אסופה קאי וכ"ת איך קרי בירמי' מקץ ז' שנים על תחילתה י"ל ז' שנים שאני כיון דכליל לי' בהדי שש שנים שעברו כבר ועיקר שנים דקרא אשנים שעברו קאי מ"מ למ"ד יום אחד בשנה חשוב שנה ואס"ד דמקץ תחילה נמי במשמע מנלן דהקהל הי' בשנת ח' דילמא בשנת ז' ואפ"ה שפיר קרי לי' שנת השמיטה והא ליכא למ"ד דהקהל בשנת ז' הי' ועק"ל אם אית' דמקץ תחילה נמי במשמע הא דקיי"ל שמיטה אינו משמטת אלא בסופה אי משום שנא' מקץ ז' שנים תעשה שמיטה מנלן דהאי מקץ סופה משמע דילמא תחילתה ותהא משמטת בתחילה מיהו י"ל דהנהו תרי קראי דמקץ ז' שנים ילפינן להו בגז"ש מקרא דמקצה שלש שנים תוציא גבי דביעור שהיא בע"פ של ד' ושל ז' כדתנן בפ"ב דמ"ש ונ"ל מדכתיב כי תכלה לעשר רגל שכל המעשרו' כלין בו וזהו פסח כדאמר התם בירושלמי ורגל יליף התם בגז"ש האי מקצה ממקץ ז"ש במועד דגבי הקהל מה להלן מועד אף כאן מועד והא ל"ל דהוי חג הסוכות כהתם דהא אין המעשרות כלין בו והשתא כמו דנ"ל מקצה דביעור ממקץ דהקהל דהוי מועד ה"נ יליף הקהל מביעור דמקץ דידי' הוי בסופה כמו מקצה דביעור דבע"כ הוי בסופה דל"ל בתחילתה כיון שהביעור צ"ל ברגל שכל המעשרות כלין בו והוא פסח אז כבר יצאו רובו של שנה המתחלת בתשרי ואין זה קרוי התחלת השנה אלא ע"כ האי מקצה סופה משמע דהיינו פסח של שנת ד' וז' וה"נ האי מקץ דגבי הקהל סופו משמע ה"נ י"ל במקץ דשמיטה ילפינן בגז"ש דבסופה משמע אבל האי מקץ דירמי' אין ללמוד בגז"ש דסופה משמע דקי"ל ד"ת מד"ק לא ילפינן וה"ה איפכא נמי לא מיהו למאי דפר' בפנים ניחא וא"צ לכ"ז דבע"כ האי מקץ ז' שנים סוף ז"ש במשמע דאס"ד תחילת שבע שנים שהוא שנת ז' קא' קרא ולא אתי לאשמעינן הא דרשא דאתה נוהג מנהג ז' בח' לכתוב רחמנא מקץ ז"ש שנת השמיטה ביחד ל"ל דפלגינהו קרא א"ו האי מקץ אסופה קאי והשתא ניחא הא דפלגינהו דקמ"ל הא דרשא דאתה נוהג מנהג ז' בח' מ"מ מההיא דירו' גופי' ק"ל על פי' התוס' דאמרינן התם יכול משהגיע ר"ה שנת ג' אתה חייב לבער ת"ל מקצה אין מקצה אלא לבסוף בסוף שנה אתה מבער וא"א מבער בר"ה ש"מ דאין לשון מקצה אלא בסופה ואין תחילתה במשמע כלל אבל איני יודע אמאי דחק התוס' לפ' דהא דאמרינן בערכין ז' לנרצע דבפגע בו היובל שנת ז' לרציעתו מתחילת שנה נמי מיקרי מקץ הא א"ל ז' לנרצע בפגע בו היובל שנת ח' לרציעתו וקרי בו מקץ ז' היינו אחרי יציאת ז' בתחילת ח' וכ"פ רש"י התם והוינן בה מקץ ז"ש משמע לאחר ז"ש שאף שנת ז' בכלל כו' ז' לנרצע שאם נרצע ופגע בו יובל בשנת ח' לרציעתו יוצא ביובל והאי קרא דיהושע מקצה (ג' שנים) [צ"ל ג' ימים] אין זה מקומו לפרשו

היכן הקריבו כתבו התוס' משמע דאי לא הקריבו הי' אסורין כל היום ודלא כמ"ד במנחות בפרק ר"י [דף סח] דאף שבזמן שבהמ"ק האיר המזרח מחיר ואני תמה שהרי התם פריך והא כתיב עד הביאכם ומשני למצוה פי' שמצוה להמתין עד הבאת העומר אף אינו עובר בלאו אם אוכל חדש לאחר שהאיר המזרח ביום הנף ואפילו למ"ד האיר המזרח מתיר אפ"ה מצוה להמתין עד הקרבת העומר וכ"כ התוס' עצמם לעיל (דף ז') גבי מידי דתליא במעשה נ"ח ואפי' למ"ד בזמן שבהמ"ק האיר המזרח מתיר מ"מ עד יום הביאכם למצוה כדאמ' בפר"י. ונ"ל שהתוס' לטעמייהו אזלי שפי' בפרק קמא דמנחות (ד' ה') דהאי למצו' אינו אלא למצוה מן המובחר בעלמא ור"ל דאינו אלא מדרבנן מ"מ אני תמה ט"ז דמה תלי' בהאי דלמ"ד דבזמן שבהמ"ק ה"ה מתיר הא אפי' למ"ד עומר מתיר ובזמן שאין בית ה"ה מתיר משום דתרי קראי כתיב עד עצם היום ועד הביאכ' הא כיצד כאן בזמן שבהמ"ק כאן בזמן שאין בה"מ. מ"מ לא א"ש דהא אם אינו עומר בעונם ממה להביא הא וודאי האיר המזרח מתיר דמה לי אי איכא עומר וליכא בית להקריבו דמתיר האיר המזרח הואיל וא"א בהקרבה מה לי איכא בית ועומר אין הא נמי א"א להקרבות עומר ועוד נראין הדברים ק"ו מה היכא דאיכא עומר ואין בית אע"ג דיש תקנה לבנו' הבית אפ"ה מתיר ה"ה כ"ש בזמן דליכא עומר בעולם דאין שום תקנה בשנה זו להקריב עומר דה"ה מתיר והא למאי דס"ד דחבריא דר"כ דלא הי' בשעת כניסתן לארץ שום תבואה שראוי להקרי' את העומר ממנו מאי דיוקא מדמעיקרא לא אכול ש"מ דהקריבו עומר דאפ"ת לא הקריבו אפ"ה אכל משום שהאיר המזרח התיר להם כיון דא"א להביא עומר דהא אין ממה להקריבו לפי מה דס"ד דחבריא ודמי לבזמן שאין בהמ"ק ובע"כ צ"ל דס"ל לחבריא דר"כ דבזה"ז כל יום הנף אסור כמ"ד התם הכי וה"ה נמי אי ליכא עומר למאי דס"ד דחבריא ומדאכלו ש"מ דהקריבו עומר לכן מבעיא להו מהיכן הקריבו עומר

יצבור גרנו לתוכו הקשו התוס' מאי ק"ל נהי דמהני צבירות גורן לענין חדש וישן לענין שניי' הנכנסת לשלישית לא מהני דב' מ"ש ודג' מ"ע ובן ה' נכנסת לו'. ומיהו זה יכול לתקן שיפריש מעשר א' ויחלל על מעות והמעות יאכל בירושלים והמעשר יחלק לעניים. ולכאורה א"צ לזה דהא וודאי דאע"ג דעשויין פרכים פרכים מסתמא א"א לצמצם שלא ירבה הנלקט של שנה אחת על של הנלקט בשל חברתה מש"ה לענין חדש וישן דאפילו תרומה ות"מ אין מפרישין משנה על חברתה ולא בטל ברוב דלא גרע מטבל שנתערב בחולין דלא בטל ברוב כעובדא דר"ש שזורי בפ"ג דמנחות (דף ל"א) שכתבתי בפנים כ"ש טבל בטבל של חדש בשל ישן דלא בטל א' בחבירו. $$ציור בספר$$ ומ"מ ע"י צבירת גורן יש לו תקנה למ"ד יש בילה אבל לענין מ"ש ועני המועט בטל ברוב וא"ל צבירת גורן כלל כדתנן ספ"ג דמכשירין פירות שניי' שרבו על של שלישית ושל ג' על של ד' ושל ד' על של ה' ושל ה' ע"ש ו' ושל ו' ע"ש שביעית ושל שביעית ע"ש מוצאי שביעית הולכין אחר הרוב. מחצה למחצה להחמי' ופי' הר"ש דמפריש מעשר א' ויחול