טורי אבן פג

ה"ה תרומה דמהני לר"מ דא"ל ברירה וכן בעיבור דאין מעברין מניסן ואילך משום דזה ניסן ואין אחר ניסן ל"מ ריצוי הנשיא אא"כ נתרצה קודם ניסן לעבר אבל לא אח"כ דכיון דזמן עיבור וקידוש כלה איגלי מילתא למפרע ל"א

אבל הכא עבד לוה לאיש מלוה. ק"ל ל"ל ה"ט ת"ל כיון דל"ש לומר כאן נמצא מכשילן ממילא צריך בד"מ לילך אחריו לדינא והא נראה שתשובת אמימר לר"א תחילת הדברים וסופן סותרין זא"ז דתחילה קאמ' ה"מ לענין עדות החדש דא"כ מכשילן משמע דכל היכא דל"ש לה"ט מדינא צריך לילך אחריו ובסיפא תלא בטעמא דעבד לוה הא לא"ה א"צ לילך אע"ג דאין לחוש למכשול מיהו לפירש"י ניחא דודאי בכ"מ מדינא א"צ לילך אחריו הלכך צריך הכא לטעמא דעבד לוה הא לא"ה לא אלא הכא גבי קידוש שאני דעיקר הקידוש בו תליא מש"ה אי לאו טעמא דמכשילן הי' העדים צריכן לילך אחריו

אין הכהנים רשאי' לעלות בסנדליהן לדוכן. בפ"ז דסוטה (דף מ) מפ' רבנן דה"ט מפני כבוד הציבור ור"א א' דה"ט שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו והדר אזל למיקטרי' ואמ' בן גרושה או בן חלוצה הוא וק"ל הא אמר' התם אריב"ל כל כהן שאין עולה לדוכן עובר ג' עשה כה תברכו וכו' רב א' חוששין שמא בן גרושה או בן חליצה הוא ולא פליגי הא דסליק לפרקים פי' אז אין חוששין לבן גרושה הא דלא סליק לפרקים חוששין השתא כיון דבסליק לפרקים א"ח לב"ג אמאי אין רשאין לעלות בסנדליהם מחששא שמא נפסקה לו רצועה וכי ס"ד דחיישינן לשמא נפסק לו רצועה תמיד דהא ודאי לא שכיח אלא שמא יארע לו כן איזה פעם ומה בכך אפ"ה ליכא למיחש ללעז דב"ג הוא ולא גרע מהיכי דסליק לפרקי' דל"ח להא חששא. וי"ל דש"ה דאיכא חששא דארחי ופרחי א"נ שיעבור הוא דרך איזה עיר לפי שעה ואם נפסק לו רצועה אותן שלא ראה אותו שעלה באיזה פעם יאמרו ב"ג הוא אבל בפ"ז דסוטה מיירי באותן שכבר ראו אותו סליק לפרקים דליכא חששא דב"ג: מ"מ ק"ל על טעמא דר"א דחייש לשמא נפסק לו רצועה ואזל למיקטרי' וע"י זה יבטל נשיאות כפים ל"ל טעמא דאמר ב"ג הוא ת"ל דעבר בג' עשה דאיכא דררא דאיסורא דודאי הוא יותר גדול מחששא דלעז דב"ג דאין בו דררא דאיסורא ושם יתבאר

צריך שיפרש רובע לקינו. ק"ל מ"ש גר דנקט מכל מחוייבי קרבן שא"צ להפריש דמי הקרבן בזה"ז כגון אם אכל חלב או נתחייב אשם. וכ"ת שאני גר דהוי ממחוסרי כפרה לר"א ב"י רפ"ב דכריתות (דף ח) דאיכא למיחש שמא לכשיבנה בה"מ יכנס למקדש או יאכל קודש קודם שיבא קרבנו א"כ ד' מחוסרי כפרה דתנן התם זב וזבה ויולדת ומצורע יפרישו דמי קניהן וקרבנן בזה"ז ומ"ש דלא תקנו אלא בגר בלבד שוב ראיתי לתוס' חדשי' שם שכתבו ל"ד לזבה ויולדת דלא מפרשי משום דקרבן שלהם להכשירן בקדשי' אבל גר מביא קרבן להתירו בקהל ושם בחיד' יתבאר

ואידך פלוגתא דר"פ. ק"ל הא משנה שלימה שנינו בפ"ט דסוטה (דף מו) משרבו המנאפין פסקו המי' המרים וריב"ז הפסיקן ולימא הפסיק המים המרים הוא אידך והני דכרם רבעי ולשון של זהורית שלא נזכר בהן מתקינין אינו מתקנתו ואע"ג דמביא התם מקרא לא אפקוד על בנותיכ' כי תיזננה וגו' מ"מ הא ר"ל ב"י קא' לעיל (דף ל) גבי שיהא יום הנף כולו אסור ריב"ז ס"ל כר"י דא' עד עצם היום עד עיצמו של יום ומאי התקין דריש והתקין וה"נ נימא הכי ל"ל לר"נ ב"י לומר דאידך הוי לשון של זהורית. ושמא י"ל דהתם שייך יותר לומר לשון התקין משום דעד עכשיו הי' עומר מתיר חדש והי' יום הנף לאחר הקרבת העומר מותר בחדש ועכשיו שחרב הבית התקין דבר חדש לאסור כל יום הנף מה שלא הי' כלל כן בזמן הבית. אבל הא דמשרבו המנאפין אין זה דבר חדש לגמרי דהא קודם לכן נמי לא הי' משקין ממי המרים לאשת המנאף שהרי אין המי' בודקי' אותו אלא משרבו פסקו לגמרי והואיל ואין זה דבר חדש לגמרי אין נופל עליו לשון התקין

דתני' כרם רבעי הי' עולה לירושלי' דתנן גרסינן דמשנה היא בפ"ה דמ"ש. ונ"ל דאפילו למאן דתני נטע רבעי ברפ"ו דברכות (דף לו) וס"ל דרבעי נוהג בכל האילנות אפ"ה א"צ להעלות שאר פי' רבעי לירושלים אלא של כרם בלבד דהכי משמע להדיא בגמ' ירושלמי פ"ה דמ"ש דתנן התם כרם רבעי הי' מציינין אותו בקוזזות של אדמה ובתר הכי תנן לה דכ"ר הי' עולה ואמ' שם קדמייא פי' הני תרתי כ"ר ותניינא פי' מה דתני התם אחר כן נטעי רבעי. וטעמא דמילתא למדתי מירושלמי דקאמר א"ר אולא בראשונה הי' עושין בטהרה יין לנסכים ולא הי' ענבים מצוין פי' בירושלים מפני שהי' עושין מהן יין לנסכים התקינו שיהא עולה לירושלים מהלך יום לכל צד וזה ל"ש בשאר כל הפי'. וכ"ת אם כן יהי' תקנה זו נוהג נמי מיהת בזתים שהי' עושין שמן למנחות ולנחת נסכים י"ל שא"צ כ"כ לזיתים כמו לענבים שעושין מהן יין לשתי' א"נ בלא"ה הי' מצויין להם הרבה זיתים. מ"מ ק"ל מ"ט תיקנו כן בכ"ר ולא במ"ש של ענבים מה"ט. וכ"ת משום דלעטר בשל כ"ר לחוד סגי מ"מ ה"ל לתקן איפכא לעטר בשל מ"ש ולא בשל כ"ר דבשלמא למאן דתני כ"ר כיון דעיקר תקנה הי' ענבים שלא הי' מצוים ניחא דמה"ט תיקנו ברבעי שאינו נוהג אלא בכרה בלבד אבל מ"ש שנוהג נמי בשאר דברי' לא רצה לתקן לחצאין שיהא של ענבי' עולה ולא של שאר דברים אבל למאן דתני נטעי רבעי השתא דתקנו ברבעי הוי נמי לחצאין שיהא של רבעי עולה ולא של שאר דברי' א"כ תקשה מ"ש שתקנו כן בשל רבעי ולא בשל מ"ש וי"ל משום דרבעי נוהג בכל השני' משא"כ מ"ש שא"נ בג' לשמיטה ולא בשחיטה עצמה ואי תיקנ' במ"ש במה יעטרו באותן השנים אבל ברבעי אפשר לעטר תמיד דהא בכל השני' הוא נוהג

וביקש ר"א להפקירו לעניים. נ"ל דר"א כב"ש ס"ל דתנן בפ"ד דמס' פאה בש"א הפקר לעניי' הפקר ובה"א אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירי' כשמיטה והיינו דאמ' בפ' י"ט דשבת (דף ק"ל) ר"א שמותי הוא ופי' התוס' ע"פ הירושלמי שעומד תמיד בשיטת ב"ש ומה שיש לדקדק בברייתא זו יתבאר בחי' למס' ביצה

דף לב ע"א קדושת היום ותוקע ק"ל מ"ט דריב"נ דמקדים מלכיות לקדושת היום ואינו תוקע במלכיות אלא בקדושת היום הא וודאי יותר מסתבר לתקוע במלכיות שהוא דבר נוסף בר"ה אבל קדושת היום כל י"ט שווין בו וי"ל דס"ל כרבי בגמרא דילף מלכיות מדכתיב אני ה' אלוהיכם ובחדש השביעי וו מלכות וסמך לי' שבתון זכרון תרועה וס"ל כר"א בגמרא דנ"ל קה"י משבתון וזכרונות ושופרות מזכרון תרועה ומדהפסיק הכתוב בקה"י הבא בשביל י"ט לבין מלכיות לזכרונות ושופרות הבאים מיוחד בשביל ר"ה ש"מ דמלכיות קדמי לקה"י א"כ אינו בדין לתקוע למלכיו' ולהפסיק בין תקיעת אלו של זכרונו' ושופרו' בקה"י שאין לתקיעת ענין בו. א"ו שמלכיות אנו תוקע ובקה"י תוקע כדי להתכיף התקיעות ג' של ג' ג' דר"ה זה לזה ור"ע לטעמי' דאמר בגמרא שבתון שבות א"כ מלכיות זכרונות ושופרות תכופי מתכיף להו קרא בהדי הדדי ואין להפסיק בניהם בקדושת היום ואע"ג דלר"ע קה"י ממקרא קודש נ"ל הכתוב לבסוף אחר הכל מ"מ כוללו עם מלכיות מטעמא דקאמר רבי בגמרא דקה"י בכ"מ ברביעי והתקיעות בשביל מלכיות אתי שמיוחד לר"ה ולא בשביל קה"י

רחמנא אמר אידכר ל"ד דאינן אלא מדרבנן כדאמר לקמן ב' עיירות בא' תוקעין ובא' מברכין וכו' פשיטא הא דאוריית' והא דרבנן אלא משום דא"ל אסמכתא מה"ת נקט האי לישנא והא דקאמ' אלא למה י' לימא ט' היינו למאי דס"ל לסתת משנה לקמן אין פוחתי' מי' מלכיות וסתם משנה ר"מ ואדר"ע כדאמר בפ' (ד' פו) אבל ריב"נ ס"ל לקמן בברייתא הפחות לא יפחות מז' ואליבי' המ"ל למה ז' לימא ו'

מ"מ לא נאמר שבתון שבות. למאי דפי' במתניתן ניחא מאי בני יהו בין ר"א לר"ע דלר"א כולל מלכיות עם קדושת השם ואינו תוקע ולר"ע כולל עם קה"י ותוקע כדאמר ר"ע במתניתן

כ"מ שנאמר בו זכרונות כו'. נ"ל דהאי כ"מ אינו אלא יובל בלבד וכדתנן בפ"ג שוה יובל לר"ה לתקיעה ולברכות אבל תענית וכן בשעת מלחמה אע"ג דאמרינן בהן זכרונות ושופרות כדאמ' בפ"ב דתעני' (דף יא) אפ"ה אין אומר מלכיות עמהם וה"ט דהקישא דהאי קרא והי' לכם לזכרון לפני ה' אלקיכם במועדיכם ובר"ח כתיב והיינו ר"ה ויוה"כ דאיקרי מועד כדפי' בפ"ק ועליהם אמר קרא שיהי' מלכיות עם זכרונות אבל בשעת מלחמה ל"מ מיני' בהאי קרא אלא קרא באפי נפשי' כתיב בי' למעלה מהך קרא ולא רמיזא בי' מלכיות אלא זכרונ' בלבד דכתי' ונזכרתם לחוד וכן תענית לא רמיזא בקרא כל עיקר אע"פ שאומר זכרונ' אצ"ל למלכיות עמהם

הני עשרה מלכיות נגד מי בר"פ הקורא במס' מגילה (דף כו) אמר אין פוחתין מעשרה פסוקי' בבה"כ ואריב"ל כנגד עשרה בטלנין שבבה"כ וה"ט ל"ק הכא גבי מלכיות משום שאין להם ענין למלכיות וכל הסוגי' מסיק התם כמו הכא וקאמר נמי ר"ל כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בס' תהלים ולא אסיק עלה הלולים טובא הוי הנך דכתיב בהו הללוהו בתקע שופר כדאמ' הכא. ונ"ל דודאי אין לתקן עשרה פסוקים בקריאת התורה נגד הלולים דתקיע' שופר דמאי ענין שופר לכל השנה דדווקא בר"ה וביוה"כ של יובל דהוי ימי תרועה שייך טעם זה וה"נ שייך בתענית כדתנן רפ"ב דתענית לת"ק דהתם וכן בשעת מלחמה איכא תקיעה מש"ה אמרינן עשרה זכרונות ושופרות כדאמ' הגמ' התם אע"ג דתקיעה דשעת מלחמה היו בחצוצרות ולא בשופר כדכתיב ותקעתם בחצוצרות מ"מ שם תקיעה אחת היא א"נ כיון דתיקנו באינך י' כנגד הלולים דתקע שופר שיש בהן תקיעת שופר ה"נ תיקנו כזה במלחמה והא דאר"ל התם גבי ע"פ כנגד עשרה הלולים לאו מהלולים דהאי קרא מיירי אלא כהא דאמר ריב"ל בפ"י דפסחי' (דף קיז) בעשרה מינים של שבח נאמר ס' תהלים בנצח בנגון במשכיל כו' והיינו שבח דריב"ל והיינו הלולים דר"ל והא דפריך הכא הלולים טובא הוי ולא קאמר דהיינו עשרה מיני' של שבח דמה ענין