טורי אבן עח

ריפתא ויהיב כסא לשמעון בן שטח שתיי' ובירך להו ואמר ר"א שמעון בן שטח דעבד לגרמי' עבד דהכי אמר ר"י לעולם אינו מוציא עד שיאכל כזי' דגן ומזה הקשו עליו רש"י ותוס' דהא ינאי וחביריו אכלו ושבעו ואפקינהו שמעון ב"ש ואע"ג דלגרמי' עביד טעמא משום דלא אכל כזי' דגן הא אכל כ"ד ה"נ. איני יודע מאי ק"ל דה"ה אי הוי מפיק להו ע"י אכילת כ"ד נמי לגרמי' הוי עבי' כיון דאינהו אכלו ושבעו והא דר"י לאו אהאי עובד' קאי אלא שמעתי' בעלמא קאמר לה ואמאן דלא אכל אלא כזית קאי והיינו לישנא דלעולם אינו מוציא ולא נקיט א"מ סתמא אלא ה"ק הא לא משכח' לעולם שיכול להוציא אלא עד שיאכל כ"ד אבל בדלא אכל כזית לא משכחת כלל שאפשר להוציא עד שיאכל כ"ד דאז משכחת לה שיכול להוציא למאן דלא אכל כדי שביעה ומ"מ הא לא פסיקא לי' דבדאכל כזית דמוציא לכל דוודאי א"מ למאן דאכל כדי שביעה אבל האי גוונא דאינו מוציא פסיקא לי' דעד דאכל כזית א"מ כלל אפי' למחויב מדרבנן והיינו שאכל כזית דבאכל פחות מכזית א"מ אפי' של דרבנן ותא דמייתי מר"י דלגרמי' עביד אע"ג דר"י לא מיירי אלא להוציא את מי שלא אכל כדי שביעה וינאי וחביריו אכלו כ"ש במכ"ש מייתי לה ותרתי עביד לגרמי' שהוציא בכוס שתי' למאן דאכל ושבע מיהו הני תרתי חדא נינהו דאיהו ס"ל. מי שאינו מחויב בדבר כלל מוציא אפי' המחויב מה"ת ואנן ס"ל מי שא"מ אין יכול להוציא אחרים לפיכך מחויב דרבנן מוציא דכוותי' אבל לא של תורה מש"ה בכזית דגן מוציא את של דרבנן אבל לא של תורה דהא אינו מחויב בדבר מן התורה ועד דאכל ושבע אינו מוציא של תור': ומדברי רש"י שכתבתי משמע דהא שאינו מחוייב א"מ אחרים אינו אלא מדרבנן דהא פי' מי שאכל כ"ד מוציא למאן דאכל ושבע דמחויב מה"ת. ואי הא דאינו מחויב בדבר א"מ הוי מה"ת כי מחוייב מדרבנן מה הוי הא מ"מ מה"ת לאו בר חיובא הוא אבל הרמב"ן בס' המלחמות פ"ב דברכות כתב בפשיטות דא"מ בדבר אינו מוציא אחרים מה"ת. ונ"ל להביא ראיה מדאמ' אנדרוגנוס מוציא את מינו אבל לא שאינו מינו וה"נ אמ' דטומט' א"מ לא את מינו ולא את שאינו מינו וטעמא משום דהוו ספק אשה מש"ה א"א להו להוציא לאיש שחייב בודאי. והשתא אא"ב הא דאינו מחויב דאינו מוציא מחויב ה"ל מה"ת ניחא דה"ל ספיק' דאוריית' ולחומרא אבל א"א דאינו אלא מדרבנן הא כיון דטומטם ואנדרוגנוס הוי ספק זכר אמאי אינו מוציא זכר ודאי הא ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא אבל אי מה"ת אינו מוציא ניחא אע"ג דלגבי להוציא את מינו הטומט' ה"ל ס"ס דאפי' בשל תורה לקולא ניחא דה"ט דל"א להקל משום דזימנין אתה מהפך הס"ס להקל ותאמר בספק ב' דילמא נקיבה הוא כגון אם זה הטומט' המוציא עכשיו את מינו יבא פעם אחר לצאת ע"י בר מינו טומטו' כמותו. אבל אי אמרת דהא דאין מחויב בדבר א"מ למחויב אינו אלא מדרבנן בחד ספיקא סגי למיזל לקולא וכיון דחד ספיק' סגי למ"ל לעולם שתהפך הספק הא' ויהי' להקל דהא ע"י שתאמר ספק שמא איש הוא ע"י ספק זה למ"ל קולא אלא חומרא בלבד: י"ט של ר"ה פרק ד'

דף כט ע"ב במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה פי' רש"י לא בירושלים ולא בגבולין ופי' התוס' והא דקתני כל עיר שרואה ושומע תוקעין היינו לאחר חורבן שהתקין ריב"ז ואיני יודע ירושלים בחרבנה אמאי עדיפא משאר עיירות ולא תליא מילתא אלא בב"ד לרבנן ובסנהדרין גדולה לר"א ובהא ירושלים וכל המקומות שוין. ועק"ל כלפי לאיי דירושלים בבניינה אין תוקעין אלא במקדש לבד ובחרבנה בכל עיר שרואה כו' תוקעין. ואפ"ת דבירושלים בחורבנה וביש בה ב"ד או סנהדרין לר"א דומיא דיבנה אפ"ה קשה מאי עדיפותא בחורבנה משאר עיירות שתוקעין בה בכל עיר רואה. ועוד ק"ל אי בחורבנה איירי מאי היתה ירושלים יתירה דקאמר לשון עבר הל"ל זאת ירושלים יתירא לשון הוה והרמב"ם מפרש במקדש היינו בכל העיר ירושלים ולפי"ז ניחא הא דקאמר היתה ירושלים יתירה היינו בבניינה מ"מ צריך טעם מפני מה הי' לה יתרון זה ובשלמא למאי דפי' רש"י בגמרא דהאי טעמא דבמקדש היו תוקעין משום דאין שבות במקדש ולא גזרו בה משום שמא יעבור ד"א בר"ה כיון שאין שבות במקדש ותוקעין בו נגרר אחרי ירושלים והקרוב' לה דהינו ביושבת בתוך התחום כדמפ' הגמ' דכיון דיכולה לבא למקדש דהא כל העיר חשובה כד"א לענין תחומין חשבינן לה כאלו באה לשם ולפי"ז הא דקאמ' במקדש הי' תוקעין ניחא דאע"ג דהי' תוקעין בכל העיר והרואה כיון דאין תוקעין בהן מצד עצמן אלא מכח העזרה דאין בה משום שבות והן נגררין אחרי' וטפילין לה אבל אי במקדש הי' תוקעין היינו בכל העיר וכמו שאפרש בגמ' דה"ט כיון דתקיעת שופר מה"ת לא רצו לבטל לגמרי והניחו רווחא פורתא במקדש דהיינו בירושלים בזמן הבית ושלא בזמן הבית בב"ד לרבנן וביבנה לר"א אמאי היתה ירוית' ירא באלו דקחשיב מיבנה וכ"מ שיש בהן ב"ד וי"ל דה"ט דתוקעין בכ"מ דיש בו ב"ד לאחד שחרב הבית משום דכיון דלא רצו לבטל מצות שופר לגמרי הניחו רווחא קצת ותלו לה בב"ד מפני שאימת ב"ד עליהן וליכ' למיגזר כל כך לשמא יעבירנו ולר"א דווקא ביבנה תוקעין דאימת סנהדרין שם אבל במקו' סתם ב"ד חשו לשמא יעבור דאין כ"כ אימת סתם ב"ד עליהן וכיון דאין המקום מצ"ע גורם אלא באימ' ב"ד או סנהדרין תליא מש"ה אין תוקעין אלא בפני ב"ד כדמנח בגמ' ואפי' למאי דס"ד דרבא בגמ' דבזמן ב"ד תוקעין אפי' שלא בפי' ב"ד היינו משום דס"ד דבזמן שב"ד יושבין אימת ב"ד בכל העיר ומ"מ אין תוקעין אלא בתוך העיר ולא ברואה דשם אימת ב"ד ליכ' ואיכ' למיחש לשמא יעבור ואלו ירו' בבנינה לאו משום ב"ד הוא אלא משו' רווחא דמצות שופר שלו לבטלו לגמרי ותלו בירוש' שהיא היתה אם מכל ערי ישראל מפני בתיה קדושתה לפיכך קרובה לה עשו כמותה מטעמא דפי' הואיל ויכולה לבא שם בשבת

כתוב א' אומר זכרון תרועה וכתוב א' איום תרועה הא כיצד וכו'. ק"ל מאי רומיא דקרא דילמ' תרתי קאמ' קרא לתקוע ולעשו' זכרון באמירת פסוקי תרועה נמי. וי"ל דא"כ לכתוב רחמנא זכרון תרועה ויום תרועה בחד דוכתא מ"ש דפלגינהו רחמנא וכתב לזכרון תרועה בפ' אמור ש"מ זמנו של זה אינו כזמנו של של זה זכרון תרועה בחל בשבת יום תרועה בחל בחול. ולפי"ז לר' לוי נמי בחל בחול אצ"ל הפסוקי' מה"ת אלא מדרבנן ובהכי ניחא לי הא דתני' לקמן (דף לד) ב' עיירות בא' תוקעין ובא' מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין מכדי לר"ל הא דאורייתא והא דאורייתא אמאי עדיפא הא מהא. ולמאי דפי' א"ש דבחל בחול דתוקעין ר"ל מודה דברכות אינן מה"ת אלא מד"ס. מ"מ ק"ל לר"ל מנ"ל דזמנו של זה אינו כזמנו של זה משום דפלגינהו קרא דילמא מש"ה פלגינהו דתקיעה אינו נוהג' בשבת ואין בו אלא זכרון אבל זכרון נוהג בין בחול ובין בשבת וי"ל דאם איתא דזמן א' לשניהם בחל בחול א"כ ה"ל למכתב ליום תרועה וזכרון בחד דוכתא ולכתוב איזה לימוד אחר ללמד שאין תוקעין בשבת ומדפלגינהו ש"מ דחלוקין הן לגמרי ואין נוהגין שניהם כא' בשום פעם בין בחול בין בשבת

ועוד הא לאו מלאכה היא. משמע דלרבי לוי מלאכה גמורה היא. וכ"ת הא תנן לקמן (דף לב) דשופר של ר"ה א"מ עליו את התחו' כו' ואין חותכין אותו כו' ומפ' בגמ' משום דשופר עשה וי"ט עשה ול"ת הא לר"ל כיון דתקיעה עצמו מלאכה היא בע"כ גלי קרא דמצו' שופר דוחה לעשה ול"ת די"ט מדא' רחמנא יום תרועה יהי' לכם. וי"ל דלר"ל הא דאין דוחה י"ט בכל הני דתנינן משום דע"כ לא שרי רחמנא אלא לתקוע בי"ט דבעידנא דמעקר לעשה ול"ת די"ט מקיים לעשה דתקיעה אבל הני בעידנא דמעקר לעשה ול"ת די"ט לא מקיים לעשה דתקיעה ועוד שאני הני דאפשר להו לעשות מעי"ט משא"כ בתקיעה ובע"כ צל"כ למ"ד י"ט ל"ת גרידא וכמ"ש שם והגמ' חדא מתרי ותלת טעמא נקט והא דתני' לעיל ספ"ג דטומטו' ואנדרוגנוס חייבי' בת"ש אע"ג דדילמא אשה ואין חייבן בה ונמצא מחלל י"ט שלא במקום מצוה די"ל דחייב לשמוע מאיש התוקע לעצמו והא דקאמר התם טומטום אינו מוציא אפילו את מינו ואנדרוגנוס את שא"מ היינו בעבר ותקע מיהו ק"ל מהא דתני' בפ' ו' דחולין [דפ"ד[ גבי תקיעת שופר דר"ה דאין וודאי דותה שבת וספיקו דוחה י"ט ומפ' הגמ' מאי ספיקו ספק אשה כגון טומטום ומדקא ספיקו דוחה י"ט בע"כ בתוקע לעצמו או אחר לצרכו דאי באחר התוקע לצורך עצמו והוא שומע אין כאן שום איסור ואי תקיעה שלא במקום מצוה בי"ט מה"ת אסו' איך ספק דוחה י"ט אלא ש"מ דאין אסו' אלא מדרבנן ודחיי' דרבנן קאמ' התם. ועוד ק"ל מהא דאמר' לקמן וג' תקיעו' נאמרו בר"ה ב' מד"ת וא' מד"ס ואי תקיעה שלא במקום מצוה בי"ט אסורו מד"ת וכי ב"ד מתנין לעקור ד"ת בקו' ועשה ובפ' י"ט דשבת (דף קל) תני' שופר וכל מכשיריו דוחין שבת דר"א ונ"ל מדכתיב יום תרועה ביום אפי' בשבת ולמאי אלימא לתקיעת שופר הא תני דבי שמואל כל מלאכה כו' כדבשמעתי' ואע"ג דהא דקא' שופר וכל מכשיריו דוחין שבת איכא לאוקמי לר"ל במקדש מ"מ אי ת"ש מלאכה היא מנ"ל לאוקמי לר"א האי ביו' אפי' בשבת למכשירין דילמא להתיר לתקיעה גופי' בשבת אע"ג דמלאכה היא ועק"ל דתנן בספ"ק דחולין (דף כו) י"ט שחל בע"ש תוקעין פי' לבטל העם ממלאכה ולהבדיל ב"ק לחול והא חיוב תקיעו' הללו אינן אלא מד"ס ואי תקיע' בי"ט אסור מה"ת א"א לתקיעת הללו לדחו' י"ט

מדרבנן הא דגזו' כדרבה. פי' רש"י ובמקדש ל"ג דאין איסו' שבות דרבנן במקדש וק"ל הא ע"כ שבות שאינו תלוי במקדש וקדשיו גזרו במקדש נמי דהא תנן רפ"ד דסוכה (דף מב) לולב שבעה כיצד י"ט א' שחל בשבת לולב ז' ושאר כל הימים ששה והא אפי' במקדש נמי כדתני סיפא מצות לולב כיצד י"ט א' של חג שחל בשבת מוליכין את לולביה' להר הבית כו' והזקני' מניחן את שלהם בלשכה ושאר כל הימי' ששה וגבי ערבה תנן התם יום ז' של ערבה שחל בשבת ערבה שבעה ושאר כל הימים ששה וטעמא דאינו דוחה שבת בשאר ימים הוא משום הא גזי' דרבה כדמפ'