טורי אבן עז

דתנן כהנים ולויים וכו'. ק"ל הא לאו בכהנים ולוים תליא הא מילתא דגואלין לעולם כדאמ' בספ"ב דערכין (דף ל"ג) לרבנן דישראל שירש את אבי אמו לוי גואל כלוי ולוי שירש לישראל אינו גואל כלוי דבערי הלויים תלא רחמנא לגאולת עולם וכיון דלוי וישראל דינן שוה דבערי ישראל אין גואלין ובערי הלוים גואלין לעולם האיך ס"ד מש"ה לפטור מתקיעה א"כ לא משכחת לה למצות תקיעה ביובל כלל אפי' בישראל ואכתי תקשה פשיטא אי הני לא מחייבי מאן מחייבי והא ל"ל דמשכח' לה לגאולת עולם בכהנים מה שאינו בישראל בשדה הנתחלקת לכהנים ביובל א"נ בשדה חרמים דאחוזת כהן הוא כדכתיב. ולפי"ז הא דקאמ' כהנים איצטריך לי' דווקא הוא דאילו בלויים לא משכחת לה להני ודלא כפי' התוס' ליתא דהא בהדיא אימעט לה לשדה החרם בשילהי ערכין דאם הקדשה ולא גאל' יצאה מתח"י ומתחלקת לכל אחיו הכהנים ואינו בכלל קרא דגאולת עולם ומשמע דה"ה לשדה המתחלקת לכהני' דיצאת מתח"י ומתחלקת לכל הכהני' אם הקדישה ולא גואלה. דהא במסקנא יליף התם מאחוזת' אמר רחמנא אחוזת' אין חרמי' לא וא"כ הא נמי אימעט מהא ועוד דאחוזתו גבי שדה היוצאת לכהנים ביובל כתיב. מיהו י"ל דאינו ממעט מאחוזתו אלא שדה חרם בלבד ולא היוצאת לכהני' ביובל ואדרבה משום ה"ט גופי' הואיל וגבי' כת' לכהן תהיה אחוזתו ואע"ג דלאו מערי הלוים שניתן להם אחוזה אפ"ה קרי לי' רחמנא אחוזתו ואפשר נמי דלענין מכירת הדיוט נמי דין אחוזת הלוים יש לו לענין שדה אחוזה שאין של ישראל נגאל פחות מב' שנים ולפי"ז ניחא הא דנקט כהנים לחוד ולא נקט נמי לוים ודלא בפי' התוס' והדבר מוכרע. עוד דאת' כרבי דאמ' התם דקרא דאחוזת עולם מיירי דווקא מבן לוי וערי הלוים ותרתי בעינן אבל בישראל לא משכחת לה כלל לגאולת עולם

טומטום א"מ לא את מינו. ק"ל מינו אמאי אינו מוציא הא ה"ל ספק ספיק' ספק שמא זכר הוא ואת"ל נקיבה שמא טומטו' השומע נמי נקיבה. וי"ל משום דלפעמים תהפך ספיקא דטומטום זה התוקע לאידך גיסא דאם טומטום אחר בא להוציאו מאיזה מצוה של תורה שאין הנשים חייבות בו כמו ק"ש וכיוצא בו ותאמר נמי שיוצא מחמת ס"ס כזו שמא המוציא איש את"ל אשה שמא זה הטומטו' נמי אשה הרי להוציא הוא טומטום אחר אזלת לקולא מחמת ספיקא שמא זכר הוא וה"ל ס"ס וכשטומטום אחר בא להוציא אתה מספקת לי' בנקיבה, וה"ל ס"ס ה"ל תרתי קולא דסתרין אהדדי ומש"ה לא אמרי כלל לס"ס זה. וכה"ג מצינו בפ"ג דנדה (דף כ"ט) המפלת ואינו יודע מה הפילה תשב לזכר ולנקיבה ולנדה. ופי' התוס' אע"ג דהוי ס"ס דשמא לא וולד הי' ואת"ל וולד שמא זכר ואמאי תשב לנקיבה משום דא"כ אם תראה ביום ל"ד ותחזור ותראה ביו' א"ל נמי אימר לא ילדה כלל והוי כמו שומרת יום כנגד יום ואת"ל ילדה אימר נקיבה הי' וה"ל ראיית דם טהור הא א"א בתרווייהו למיזל לקולא דסתרין אהדדי מש"ה אזלינן בתרווייהו לחומרא. וה"נ אם אזלת לקולא בטומטום זה כשבא להוציא אחרים משום דספיקא דשמא זכר הוא וע"י זה הוי ס"ס וכשטומטום אחר מוציאו תיזל לקולא מחמת ס"ס שמא נקיב' הוא ה"ל תרי קולא דסתרי אהדדי מש"ה אזלינן בתרווייהו לחומרא: ול"ל דההיא דטומטום ל"ד לההיא דלידה דהתם אפשר להתהפך הס"ס באשה זו גופא אבל הכא א"א להתהפך אלא ע"י שנים. זה אינו דהא ספיקא דרבנן לקולא ומ"מ היכא דסתרין אהדדי אפי' בשנים. לא אזלינן להקל כדתנן בפ"ט דנדה (דף נ"ט) השאילה חלוקה לנכריות או לנדה ה"ז תולה בה פי' אם מצאתה עלי' כתם אבל אם השאילה לישראלי' טהורה שתיהם טמאים ול"א להקל שמא כל חדא וחדא טהורה היא משום דה"ל תרתי קולא דסתרי אהדדי וש"מ דהיכא דסתרין אפי' בשנים ל"א ספיקא דרבנן לקולא א"כ הה"נ בשל תורה אע"ג דס"ס להקל אפ"ה בתרתי דסתרי לא אזלינן להקל אפי' אי סתרי בשנים משום דספיקא בדרבנן וס"ס בשל תורה שווי' ואי משום דההיא דכתם ה"ל וודאי תרתי דסתרי אהדדי אי מטהרת לשתיהם והכא גבי טומטום אינו וודאי תרתי דסתרי אלא שע"י מקרה אפשר לבוא לידי תרתי דסתרי ע"ד שפי' הא נלמד מהא דפ"ב דנדה כל כה"ג נמי ל"א להקל

מי שחציו עבד אינו מוציא וכו' ואף לעצמו אינו מוציא כדמסיק וק"ל הא בריש פ"ק דחגיגה מסיק לאחר שחזרו ב"ה להורות כב"ש דמי שחציו עבד כופין את רבו לשחררו משום דאינו יכול לישא אשה לא שפחה ולא בת חורין ה"ל כמשוחרר וחייב בראי' אע"ג שפטור מה"ת כדכתי' לפני האדון ה'. וה"נ אמ' בפ"ח דפסחים דלאחר חזרה מי שחציו עבד אוכל פסח משל עצמו אע"ג דמה"ת אסור לאכול אלא משל רבו ולא משל עצמו דאין צד עבדות שבו נמשך אחר דעתו וה"ל שלא למנוי' ורחמנ' אמר במכסת אלמא לאחר חזרה מי שחציו עבד ה"ל כמשוחר' אפי' להקל באיסור של תורה ומביא עולת ראי' אפי' בי"ט וכן אוכל פסח מש"ע ולא ה"ל שלא למנויו והשתא אמאי אינו מוציא אפי' לעצמו הא אפי' אחרים יוציא כיון דהוי. כמשוחרר אפי' להקל. וי"ל דוודאי צד עבדות שבו אפי' בתר חזרה במקומו עומדת תדע דאמ' בפ"ד דיבמות (דף מ"ו) דמי שחציו עבד שקידש בת ישראל הולד אין לו תקנה דאתי צד עבדות שבו ומשתמ' בא"א ול"א דה"ל כמשוחר' ואע"ג דלא קאי התם במסקנא הכי היינו מט"א כדמפרש התם. ובפ"ד דגיטין (דף מ') קמבעי' לן מי שחציו עבד שקידש ב"ח מהו את"ל בן ישראל שאמ' לבת ישראל התקדשי לחצי מקודשת דחזי לכולו האי לא חזי לכולו פי' דהא לצד עבדות שלו א"מ. וש"מ דצ"ע במקומו עומד אפי' לאחר חזרה מש"ה לענין תקיעה אף לעצמו אינו מוציא משום צ"ע שבו ולענין עולת ראי' שאני דהא אי לאו קרא דאל פני האדון ה' חייב בראי' מפני צד חירות שבו כמו שחייב בכל המצות משום צד חירות כדאמ' הכא גבי שופר וממילא הי' מותר להביא אף בי"ט כמו שמביאים הכל כיון דה"ל עולת חובה ולא של נדר. אלא דגלי קרא דאל פני האדון דצד עבדות מעכב על צד חירות לפטור את צד חירות נמי מן הראי' מגזה"כ וכיון דלבתר חזרה כופין את רבו לשחררו קליש צד עבדות שבו ואין בו כח לעכב על צ"ח דאלים ואע"ג דצד עבדות במ"ע ואינו כבן חורין ה"מ לחלק עבדות עצמו אבל מ"מ קלישותי' דידי' לאחר חזרה אהני שלא לעכב על צ"ח שבו דאלים. וה"נ לענין פסח דהא אפי' מצ"ע שבו חייב לאכול פסח אלא שא"א לאכול מצ"ע מש"ע אלא משל רבו דווקא וכיון דבתר חזרה קליש צ"ע שבו ה"ל טפל ובטל לגבי צ"ח שבו ואינו מעכבו מלאכול משלו אבל משום צ"ע שבו דינו כעבד לפיכך לא אתי צ"ע ומפיק לצ"ח אפי' של עצמו וה"נ לענין קדושין ואישות צ"ע שבו לאו בר קדושין הוא ובין צ"ע ובין צ"ח כל אחד ואחד במקומו עומד ושם ריש חגיגה ביארתי הטיב

כל הברכות כולם אע"פ שיצא מוציא ק"ל דבפ"ו דברכות (דף מ"ח) אמ' לעולם אינו מוציא את הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן ופי' רש"י ומכי אכל כזית דגן מוציא אפי' למאן דאכל ושבע דמחויב בבה"מ מה"ת אע"ג דהוא אינו חייב אלא מדרבנן כיון דמחויב מדרבנן מחויב בדבר קרינן בי' ובה"ג פי' דווקא דאכל כזית או כביצה דכוותי' אבל אכלו ושבעו לא מפיק וא"כ כ"ש היכא דיצא דא"י להוציא את המחויב אפי' בדרבנן והכא אמרינן בכל הברכות אע"פ שיצא מוציאה מיהו מפי' רש"י בשמעתין למדתי תירוץ לזה דה"מ דיצא אינו מוציא בשל תורה כמו בברכת המזון אבל בדרבנן כמו שאר ברכות אע"פ שיצא מוציא שהרי בסמוך פי' אהא דברכות היין של קידוש היום מהו מקדש ישראל לא תבעי לך דחובה נינהו ומפיק ואמאי שביק מקדש השבת דשכיח ונקט מקדש ישראל שהוא קידוש די"ט דל"ש. ובע"כ ה"ט דקידוש של שבת הוא מה"ת כדאמרינן בפ"ג דברכות (דף כ') הילכך לא מצי מפיק לאחר שיצא אבל קידוש י"ט וודאי אינו מה"ת לפיכך אע"פ שיצא לא מבעי' לי' דוודאי מוציא ולא מספק' לי' על עיקר הקידוש אלא אברכת יין שלפניו וכן נראה דהא תנן בסמוך בהלל ובמגילה אע"פ שיצא מוציא שביק האי תנא לאשמועינן הא רבותא במצות של תודה ולא נקט לה אלא גבי מצות דרבנן הלל ומגילה ש"מ דבש"ת כיון דיצא פקע מיני' חיובא ומעתה ה"ל אינו מחויב בדבר (ויכול) [ואינו יכול] להוציא אחרים וכ"ת א"כ אמאי תנן במתניתין חש"ו א"מ אחרים ה"ל לאשמעינן רבותא טפי דאפי' גדול דבר חיובא הוא אפ"ה כיון שיצא א"מ כ"ש חש"ו דלאו בני חיובא הן כל עיקר דא"מ. די"ל משו' דאמרינן לקמן בפ"ד ג' תרועות נאמרו בר"ה ב' מד"ת וא' מד"ס ואיכא למ"ד ב' מד"ס ובהני גדול אע"פ שיצא מוציא דה"ל מד"ס וקמשמע לן דבחרש שיטה וקטן דלאו בר חיובא נינהו לגמרי אפי' בהני נמי א"מ והא דאמרינן בסמוך כד הוינן בי ר"פ הוי מקדש לן וכי אתא אריסיה מדברא הוי מקדש להו ומסתמא בקידוש של שבת של לילה מיירי דהוי מה"ת דאלו קידוש של יום הוי מדרבנן. מדקאמר וכי אתי אריסיה מדברא והיינו בע"ש דאלו בשבת הא אסור במלאכה ומאי טיבו להיות בדברא. א"ל דלא הי' הוא מוציאם י"ח אלא הן הי' עונין אחריו מה שהי' אומר וכהא דתנן בפ"ג דסוכה מי שהי' עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרים ומפני שלא היו יודעי' לקדש הי' מקרא להן. ומייתי לה מהאי עובדא דדין בברכת היין של קידוש כברכת חובה ואין בו משו ברכה לבטלה א"נ אע"ג דה"ל מקדש להו תחלה לא הי' מכוון להוציא א"ע בכך עד דמקדש להו קודם וכשמקדש להו עדיין הי' מחויב בדבר וס"ל מצ"כ דאע"ג דהוא א"י באותו קידוש שהי' מקדש להו בתחילה אפ"ה כיון דלא יצא עדיין וה"ל מחויב בדבר יכול להוציאם אע"פ שהוא גופא א"י ובהא כיון דאי בעי ראוי לצאת בזה הא עצמו מוציא אבל אם יצא כבר ואינו ראוי להוציא א"ע בהאי שעתא אחרים נמי א"מ

מ"מ ק"ל על פי' רש"י דפי' דמחויב מדרבנן יכול להוציא את המחויב מה"ת $$ציור בספר$$ דהא בפ"ג דברכו' (דף כ) מבעי לן אי נשים חייבות בבה"מ דאורייתא או דרבנן למנ"מ לאפוקי אחרי' י"ח א"א דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא אלא א"א דרבנן ה"ל שא"מ בדבר ע' מ"ש הראש רפ"ג שלשה שאכלו אלמא מחויב דרבנן אינו מוציא למי שחייב מן התורה אבל לבעל ה"ג ניחא. והא עובדא דמייתי התם דינאי מלכא כריך