טורי אבן עו

ד' מפני שאין עושה מעשה בידי' א"כ לא יתן כלל אפילו מתן אחד וכמ"ש. וביותר קשה לי כיון דסבירא ליה לר"י דלא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו ממילא ה"ה לבל תוסיף וכדאמר ר"א דמ"ש ואם כן מ"ט דר"י דא' ינתנו במתן א' הא וודאי מתן ד' דר"א טפי עדיף כדי לקיים זריקת דם של מתן ד' כמצוותו כיון דאין כאן נידנוד דאיסור בל תוסיף משום האי דמתן א' הואיל ואינו בעצמו והא תקשה בין למ"ד דבלול בין למ"ד בכוסות פליגי. והתוס' פירשו ל"נ בל תגרע אלא כשהוא בעצמו הלכך כיון שהוא יוצא בא' למה נזדקקנו ליתן ד' ועוד טפי עדיף באחת מבד' כדמפ'. ואיני יודע מה הוא זה הא וודאי זקוק הוא למתן ד' כדי שיקיי' מצות מתן ד' כמצוותו לכתחילה ול"ל לבטל בחנם וגם הא דמפ' כשנתתה עברת בבל תוסיף ועשית מעשה הא אין שייך כאן עבירות בבל תוסיף כל עיקר כיון שאינו בעצמו ומ"ט הוסיף ר"י לדבריו בהא הא דר"א עדיף וכדפי'. וביותר אני תמה בפ"י דעירובין (דף ק) דרוצה לדמות האי דפליגי התם בעלה באילן בשבת אי ירד או לא ירד להא דר"א ור"י לר"א דאמר ינתן במתן ד' דאמר קום ועשה עדיף ה"נ ירד. הא לא דמי קום ועשה דאילן לקום ועשה דמתן ד' דהכא כיון דל"נ בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו לא מיבעי דליכא עבירה בקום ועשה זה אלא אפי' מצוה נמי איכא אבל הת' אם ירד בע"כ עביד איסורא בהאי קום ועשה

דף כט ע"א איכוון ותקע לי י"מ דר"ז ס"ל מצ"כ ואיכוון ותקע לי דקאמר לצאת י"ח קאמר. וכ"פ רש"י וי"מ דלא אמר איכוון למצוה אלא צ"כ לשומע ולמשמיע לשם תקיעות שופר כל דהו אפי' שלא לשם מצוה ולעול' כוונת מצוה לא בעינן אבל בעי כוונה לשמוע ולהשמיע ונ"ל כפי' רש"י דאם איתא דכוונת שומע ומשמיע יותר חמיר מכוונ' המצוה עצמו ואפי' למ"ד מצות אצ"כ אפ"ה כוונת משמיע לשומע בעי א"כ לעיל דפריך מהא דנתכוון שומע ולא נתכוון משמיע היכי משכחת לה לאו בתוקע לשיר וש"מ מצות צ"כ והאיך ס"ד דמקשה לומר כן הא בסמוך דייק המקשה גופי' מהא ברייתא עצמה קתני משמיע דומי' דשומע מה שומע שומע לעצמו אף משמיע וכו' וש"מ דלא בעינן כוונת משמיע וכיון דהאי ברייתא כוונת משמיע לא בעי כלל אפי' לשם תקיעת שופר כל דהו ממילא ש"מ מכ"ש דלא בעי כוונ' מצוה דהא להאי פירושא כוונ' משמיע חמיר מכוונת מצוה והשתא האי תנא חמירתא לא בעי קילתא לא כ"ש אלא וודאי כוונת מצוה חמור מכוונת משמיע וקא ס"ד דאע"ג דהאי תנא כוונת משמיע לא בעי כוונת מצוה מיהו בעי ולפ"ז ש"מ דר"ז דבעי כוונת משמיע כ"ש דבעי כוונת מצוה דמצ"כ. וק"ל דהא לעיל פריך לרבא דאמר לצאת לא בעי כוונה לעבור בעי כוונה והא מתן דמים לר"י דלעבור ולא בעי כוונה ומש"ה הדר בי' רבא ומסיק לצאת לב"כ לעבור בזמנו לב"כ וכו' והשתא לר"ז דס"ל לצאת ב"כ כ"ש לעבור דב"כ דהא לצאת קיל לענין כוו' מלעבור כדמוכח מהא דרבא ומהא דפ"י דעירובין שכתבתי למעל' והשתא לר"ז תקשה והא מתן דמי' דלעבור ולב"כ וה"נ ק' לר"ל בפר"י דפסחי' (דף קי) דדייק ממתניתן דהת' דמצ"כ וכמ"ש לעיל והשתא תקשה לר"ל נמי הא וי"ל דר"ל מדייק לה שם מדברי ר"י דא' אע"ג דמטבל בחזרת מצוה להביא לפניו מצה וחזרת ולא משו' הכירא דתינוקות דא"כ מאי מצוה כדדייק התם אלא ש"מ מצות צריכות כוונה ור"ז נמי ס"ל כהאי דיוקא ואינהו דא' כר"י. מיהו ק"ל דהכא ס"ל לר"ל דמצ"כ הא בפ"ג דנזיר (דף כג) ובפ"ג דהוריו' דף י' אר"י מאי דכתי' כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לב' שצלאו את פסחיהם א' אכלו לשם מצוה וא' אכלו לחם אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה צדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם א"ל ר"ל האי רשע קרית לי' ניהי דלא עבד מצוה מן המובחר פסח מיהא עבד אלא אר"ל משל לב' זה אשתו ואחותו עמו בבית וכו' והשתא איך אר"ל פסח מיהא עביד הא מדא' א' אכלו לשם מצוה מכלל דהשני שאכלו לשם אכילה גסה לא אכלו לשם מצוה שהוא דבר והפוכו והא אע"ג דעביד פסח אפ"ה מצות אכילת פסח שהו' חייב מה"ת לא קיים ור"ל דס"ל מצ"כ א"כ הא ודאי פושע ורשע מקרי אפי' דברי חכמים מקרי הכי כדאמר בפ"ב דיבמות (דף כ) וספ"ק דנידה (דף י"ב) כ"ש באינו מקיים מצוה של תורה. ואפ"ת דהאי אכלו לש"מ דנקיט ל"ד דתדוק מיני' דהשני לא אכלו לש"מ אלא אכלו לש"מ דקאמ' היינו כדר' מצוותו מן המובחר דהיינו לתיאבון ואיד' אכלו באכילה גסה ומ"מ כיון לש"מ והאי לשם דנקט גבי מצוה ואכילה גסה ל"ד מ"מ תקשה למה נאדי ר"ל לגמרי מהאי משל דפס' ומוקי בד"א הל"ל באכילת פסח גופי' דאיירי בי' אחר אכלה לשם מצוה ואחר אכלו שלא לש"מ דה"ל רשע לר"ל

ונ"ל מהא דאפי' למ"ד מצ"כ ה"מ בדבר שכל המין ראוי למצוותו כגון מצה ושופר ולולב דאין חתיכת מצה זו ושופר ולולב אלו מיוחדין למצותו דאפשר למצוה זו לקיים ע"י דברים אחרים של מינן כמו באלו ואין אלו סתמן עומדין למצוותן ודמי לסתמא (דגמ') [צ"ל דגט] דאמ' רפ"ק דזבחי' גבי קדשי' דקי"ל כל הזבחי' שנשחטו שלא לשמן כשירין ולא עלו לבעלי' לשם חוב' ואם שחטן סתמא עלו דסתמן לשמן קיימא אבל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול ואפי' סתמא נמי פסול משום דסתם אשר לו לגירושין קיימא ופי' התוס' ואפי' זינתה מ"מ לאו להתגרש בגט זה עומד' דהא אפש' להתגרש בגט אחר כמו בזה. אבל בדב' פרטי המיוחד ועומד למצוותו וא"א לקיימו אלא בגופו ואפי' במינו א"א אלא בו בעצמ' כגון אכילת קדשי' ופסח דמצות אכילתן מיוחד בגופן וא"א לקיים מנותן אלא בגופן דמי לשחיטת קדשי' דסתמן לשמן עומדין הואיל ומצותן מיוחד בגופן וגם במילה למ"ד דבעי מילה לשמה אפ"ה בנכרי כשירה משום דעביד סתמא וסתמא לשמה קאי כמש"כ התוס' רפ"ק דזבחי' וצ"ל דה"ט משום דמצות אדם זה מיוחדת לגופו ממילא סתמא לשמה קאי א"נ משום דכל הני אי עשאן שלא לשמן בטל מצותן לגמרי כגון מילה אם נעשה שלא כהכשרה שוב א"א בחזרה לעשות כמצותו אע"ג דאפשר בהטפת דם ברית אין זה עיקר מצות מילה אלא במקום דלא אפשר כגון גר שנתגייר כשהוא מהול או קטן הנולד מהול אבל עיקר מצות מילה אזדא לה וכן קדשי' אי עשאן שלא כמצותן בטל מצות קרבן זה מש"ה סתמא לשמו קאי משא"כ בשאר מצות כמצה שופר ולולב עשאן שלא כמצותן יש להם תקנה לחזור ולעשות כמצותן אין סתמן עומדת לשמן

חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים י"ח וטעמא כדמסיק משום דאין מחויב בדבר וק"ל למ"ד לעיל (דף כח) דמצו' צריכה כוונה ל"ל משום דאינו מחוייב בדבר ת"ל משום דלאו בני כוונה נינהו ואנן כוונת שומע ומשמיע בעינן דהא מה"ט שחיטת חש"ו פסולה אפילו באחרי' רואין אותן למאן דבעי כוונה לשחיטה משום דלאו בני כוונה נינהו כדאמ' בפ"ק דחולין (דף י"ב) ועוד למאי דפי' לעיל דהיכי דאינו יודע שהיום פסח או שזה מצה ה"ל מתעסק ולכ"ע לא יצא והה"נ באינו יודע שהיום ר"ה או שזה שופר ה"ל מתעסק והא חש"ו כל מעשיה' כמתעסק דיינינן לי' וכדא' התם קטן אין לו מחשבה ואם שחט עולה לשמה פסולה ופי התוס' אע"ג דסתמא נשמה קאי ואינו פסול עד שנעקר מלשמה להדיא סתמא דקטן גרע טפי דא"י שהוא קדשי' ואמרי' לשם חולין כשירה משום חולין פי' שכסבור שהוא חולין פסולה ואפי' אומר הקטן בפירוש ששחטו לשם קדשים לאו כלום הוא דאין לו מחשבה וה"נ אפי' אי אמר בפירוש שהיום ר"ה לאו כלום הוא ועדיין דיינינן לי' כמתעסק ואנן תנן בפ"ד המתעסק והשומע ממנו לא יצא וי"ל דבאחרי' עע"ג ומלמדין אותן לשמה בני כוונ' נינהו דמה"ט מכשירין כתיבת חש"ו את הגט בגדול עע"ג אע"ג דבעי כתיבה לשמה כמ"ש שם התוס' וקמ"ל במתני' דבאחרי' עע"ג נמי אין מוציאן מה"ט דאין מחוייב בדבר מיהו למאי דאמרי מקצת המפרשים דחרש המדבר ואינו שומע אע"ג דהוי כפקח לכ"ד פטור מתקיע' דמצות תקיעה תליא בשמיעה כדתנן לעיל התוקע לתוך הבור דאם קול הברה שמע ל"י א"כ מעיקרא לק"מ דהשתא חרש דמתני' בחרש שאינו שומע לחוד איירי ואע"פ שמדבר וכפקח הוא ובר כוונה קמ"ל דאפ"ה אינו מוציא מה"ט דאינו מחוייב בדבר. אלא דבהא אין ליישב הא דתנן בפ"ב דמגילה הכל כשירין לקרות את המגילה דר"י מכשיר בקטן ושם יתבאר

סד"א הואיל ותנן שוה יובל לר"ה וכו' ק"ל כיון דקרא לא מקיש להו מה ס"ד לאקושי להו משום דתנן שוה יובל לר"ה ועוד דמתני' נמי לא משוה להו אלא לתקיעות ולברכות והאיך ס"ד לאקושי ת"ש דר"ה לשאר מצות יובל דליתנהו בכהנים וי"ל משום דילפינן לקמן בפ"ד (דף ל"ד) בהקישא וגז"ש דשביעי שביעי ר"ה ליובל לכמה מילי ומש"ה תנן שוה יובל לר"ה והא תקיעות של יובל עיקר הוא לסימן של שילוח עבדי' והשמטו' קרקעו' כדמוכח בכמה דוכתי וה"א מאן דליתא בכל דין השמטו' קרקעו' לא מחייב בת"ש דיובל ור"ה קמ"ל והא דנקט במצוה דר"ה ושבק יובל משום דר"ה שכיח מפי ונוהג בכל זמן ועוד דמכילתן מר"ה מיירי: ובהכי נ"ל הא דקתני בההוא ברייתא גרים ועבדים משוחררי' ומאי קמ"ל פשיטא ולמאי דפי' א"ש משום דאמ' בפ"ה דב"מ (דף ע"א) אין אשה וגר קונין עבד עברי ואע"ג דמסיק התם אין קונין ודינו כישראל אבל קונין דינו כנכרי כדתני' הנרצע והנמכר לנכרי אין עובד לו את הבן ולא את הבת מ"מ מסתברא דהנמכר לנכרי לא שייך בי' רציעה א"כ הה"נ לנמכר לגר צדק שדינו כנכרי לענין ע"ע ולא שייך בי' רציעה ועוד דאיכא למ"ד בפ"ק דקידושין דמוכר עצמו אין נרצע אא"כ מכרוהו ב"ד וב"ד מסתמא אין מוכרין אותו לנכרי אלא לישראל כדכתיב בקרא להדיא א"כ ה"ה דאין ב"ד מוכרין אותו לגר צדק א"כ ליתא בשילוח עבדים בנרצע אע"ג דאיתי' בשילוח עבדים בפגע בו יובל בתוך שש למכירתו אפ"ה ה"א הואיל וליתא בכל דין שילוח עבדים דיובל דלא משכחת גבי שילוח דנרצע וא"צ תקיעה גבי לסימן שילוח של נרצע לא מחייב בתקיעה שופר דיובל וכדאמ' הגמ' גבי השמטת קרקע סד"א הואיל וליתא בכל דיני השמטה פטור מתקיעה. קמ"ל דגר ועבד משוחרר חייבין בתקיעה

והני כהנים הואיל דליתניהו במצוה דיובל ה"ה דהמ"ל כהנים ולויים איצטריך לי' דלוי נמי ליתנו במצוה דיובל כדמסיק כ"פ התוספ' רפ"ק דערכין (דף ג')