טורי אבן עד

אלא או בפסוק א' או בפ' א' ואפי' ר"י דמחמיר התם מכולי תנאי ומצריך כוונה אף בפרשה ב' אפ"ה בפרשה ג' ליכא למ"ד דבעי כוונה ועוד אי כוונת הלב דהתם מכוונת לצאת י"ח מיירי הא למ"ד מצ"כ אפי' מצוה דרבנן: צ"כ והא איכא למ"ד התם בפ' אחד או פסוק אחד לחוד צריך כוונה או בב' פרשיות ולכ"ע פרק ג' א"צ כוונה הא כיון דס"ל מצ"כ ליבעי כוונה בכולי ק"ש ומה שהשיב שם הרמב"ן דעיקר ק"ש פסוק א' הוא דזה ק"ש של ר"י הנשיא הוא ואם נאנס בשינה מכאן ואילך יצא אינו ראי' דר"י הנשיא מפני שהי' מלמד לאחרים הי' פטור משאר ק"ש כמ"ש המפרשים וגם הא דנאנס בשינה אינו ראי' דכבר פי' המפ' דוודאי קורא כל הק"ש אלא שקור' כשהוא מנמנם בלי כוונת הלב ועוד ק"ל אי בכוונת לצאת מיירי התם הא אמרינן התם אמר ר"י עד על לבבך בעמידה ר' יוחנן אמר כל הפ' כולה בעמידה ואזדא ר"י לטעמי' דאמר הלכה דכל הפ' צריכה כוונה ואי כוונה זו כוונה לצאת היא מאי ואזדא ר"י לטעמי' דקאמ' וכי משום דצריך כוונה לצאת צריך עמידה הא וודאי אין ענין זה לזה ועוד אטו למ"ד מצות צ"כ יהי' כל המצות צריכות עמידה הא וודאי לא שמענו והא בפ"ד דברכו' (דף ל"ג) תנא גבי רוכב על חמור דס"ל לר' דישב במקומו ויתפלל מפני שאין דעתו מיושבת עליו פי' מפני עיכוב הדרך אלמא מתפלל במהלך מה לי מהלך ברגלים מה לי החמור שהוא רוכב מהלך (אמ') [צ"ל וה' אמר] התם רבא הלכה כרבי והא רבא לפי דברי הרמב"ן ס"ל מצ"כ דהא פסק כר"מ דפסוק אחד צריך כוונה ואפ"ה מתפלל בעוד שהחמור שרוכב עליו מהלך א"ו דכוונה דגבי ק"ש מכוונת הלב מיירי ולא מכוונת לצאת ודווקא ק"ש בעי כוונת הלב משו' דגלי קרא על לבבך אבל שאר מצות לא ואע"ג דתני' המתפלל צריך שיכוון את לבו בספ"ד דברכות (דף ל"ה) י"ל דמ"מ א"צ כ"כ כוונה כמו בק"ש דיש בו קבלת עול מ"ש אבל אי מיירי לצאת בזה כל המצות שוין. אבל הדבר ברור דמש"ה לא מוקי להא אי כיון לבו דבכוונת הלב מיירי חדא דתנא פסיק ותני אם כיון לבו דמשמע דכל ג"פ של ק"ש צ"כ ואי כוונת הלב מיירי ליכא למ"ד דבכולה בעי כוונה ועוד דבקורא בתורה מיירי ואתי ואטו בשופטני עסקינן דקורא ואינו משים על לבו הדברים שהוא קורא א"ו אם כיון לבו דקאמר היינו לצאת ובהא כל ג"פ שווין

בקורא להגי'. התוס' פי' רפ"ב דברכות היינו שאינו קורא התיבות כהלכתן וכנקודתן אלא ככתיבתן קרי כדי להבין בחסרות ויתרות כמו לטטפת מזזות ואם כיון לבו לאו דווקא אלא לא קרי כדין כנקודתן והלכתן ואין טעם לפי' זה ורש"י פי' בקורא להגיה אף קרי אין כאן אלא מגמגם וגם זה אינו במשמע אבל ע"ד שפי' ניחא וה"פ מאי לאו אם כיון לבו לצאת דקס"ד דהי' קורא בתורה היינו כדרך קריאה ולמוד שמגמתו להבין מה שהוא קורא דאל"כ טורח זה למה א"כ הא ודאי איכא כוונת הלב ומה אם כיון לבו דקתני בע"כ לצאת קאמ' וש"מ מצ"כ ומשני לקרות והשתא לפי"ז אם כ"ל בכוונת הלב מיירי הדר פריך לקרות הא קרי ומשני בקורא להגיה פירוש לאו כדס"ד דקורא ללמוד דא"כ א"א בלא כוונת הלב להבין מה שקורא וא"כ האי אם כ"ל אכוונת לצאת קאמר דתקשה לך. אלא בקורא להגיה מיירי דבזה א"צ לידע ולהבין מה שהוא קורא ואינו משים לבו להבין אלא לדקדק אם אין טעות בכתיבה ולהגי'. והא דמשני בתחילה לקרות היינו הך תי' בתרא גופי' דקאמ' להגי' דמסיק ולקרות דקאמר היינו דהי' קורא בתור' להגי' דאין כאן כוונת הלב והאי דאם כיוון לבו דקאמר היינו אם כיון לקריאה גמורה כסתם קורא בתורה אלא דהמקשה לא הניח לאסיק התי' שפיר וקדים ואקשי לי' והא קרי ואז ביאר לו המתרץ בקור' להגי' איירי מתני' והאי אם כ"ל דקאמר לקרות כדרך הקורין בתורה ללמוד קא'. וכן דחק הגמ' בכ"מ שאכתי לא סיים המתרץ דבריו קדים ומקשה לי' ובתי' בתרא גומר התרצן לבאר לתי' קמא והיינו דל"ק אלא בקורא להגי' דלא הדר בי' מתי' קמא אלא מסיק ומבאר לתי' קמא ואלו לפרש"י ותוס' הדר בי' מתי' קמא לגמרי ועוד קשה איך טעי בתחילה לתרץ דלקרות קא' האי אם כיון לבו דהא וודאי קאמר קרא דהא היה קורא קאמר ולמאי דפי' הכל ניחא והשתא לפי המסקנ' האי אם כ"ל בכוונת הלב מיירי. וראיתי להרשב"א בחי' רפ"ג דברכות בקורא להגיה פי' האי לפי שצריך לכוון מיהא לקרי וכ"כ הר"י בן גיאת דה"ל כוונה זו כנתכוון שומע לשמוע ומשמיע להשמיע שאינו כוונה גמורה אלא שצריך מיהא כוונת שמיעה נראה מדבריו דאפי' למ"ד אצ"כ אפ"ה מודה דכוונת שומע ומשמיע מיהו בעינן וכדברי י"מ שאכתב לקמן גבי איכוון ותקע לי' ושם יתבאר דליתא להאי סברא כלל הלכך המחוור כדפי'

לא לשמוע והא שמע סבור חמור בעלמא הוא. פי' האי לשמוע דקאמ' בתחילה היינו שיתכוון לשמיעת קול שופר ולא קול של חמור וע"ד שפי' בסמוך האי דקורא להגי' מיהא ק"ל תינח קול שופר איכא למימר כסבור חמור בעלמא הוא אבל קול מגילה דקאי עלה נמי האי אם כ"ל מא"ל דהכא ל"ל סבר חמור הוא על קול אדם קורא תיבת ואותיות

אבל נתכוון שומע ול"נ משמיע המ"ל. פי' התוס' לא המ"ל כגון של"נ המשמיע להוציא השומע דס"ל כדדייק לי' בסוף הסוגי' משמי' לעצמו דומיא דשומע לעצמו אלמא לא ב"כ משמע מדבריהם אפי' אי תקע לשיר יצא דמצות אצ"כ אפ"ה אפשר לומר דכונת משמיע להוציא השומע בעינן דאי כוונת המשמיע קיל מכוונת לצאת השתא לצאת לא ב"כ למ"ד תוקע לשיר יצא כ"ש דאא"ל אליבא דידי' כוונ' משמי' הא ממילא ש"מ דתוקע לשי' ל"י $$ציור בספר$$ ולהאי פי' דס"ל לקמן משמיע ב"כ להוציא השומע לא פליג אדרבה דא' תוקע לשיר יצא: אבל אאל"כ ומצידה תברא דהא פריך לקמן אדר"ז דא' משמיע ב"כ מהא דנתכוון שומע קתני משמיע דומיא דשומע מה שומע שומע לעצמו אף משמיע משמי' לעצמו ומשום הא קושיא מוקי לדר"ז בתנאי וכיון דמוכח מהא ברייתא דבמשמיע לעצמו סגי איך ס"ד מיהא להוכיח דמצ"כ השתא כוונת משמיע דחמיר לא בעינן כ"ש דכוונה מצו' דקיל מיני' ל"ב א"ו כוונת מצוה חמיר מכוונת משמיע וקס"ד אע"ג דכוונת משמיע לא בעינן אפ"ה כוונת מצוה דעדיף מיני' בעינן

הרי הוא עובר על בל תוסיף בפ"י דעירובין (דף ק') הקשה התוס' וליתי עשה דמתן ד' ולידחי ל"ת ותי' דלא דמי לכלאים בציצת דהכא ע"י פשיעה הוא בא ויוכל הי' להתקיי' בלא דחיית הלאו $$ציור בספר$$ וק"ל הא בפי"א דזבחים (דף צ"ד) אמר כל הנוגע בהם יקדש להיות כמוה הא כיצד אם פסול' היא תפסול ופריך ואמאי ליתי עשה ולידחי ל"ת והא התם נמי בא ע"י פשיעה מה שבלע הכשירה מן הפסולה ואפ"ה פריך דלידחי. אבל יש לתרץ קושי' התוס' כדמשני רבא התם אההיא דיקדש דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש שנאמר ועצם לא תשברו א' עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח ואמאי ניתי עשה ולידחי ל"ת אלא אין עשה דוחה את ל"ת שבמקדש וה"נ האי עשה דמתן ד' במקדש הוא אינו דוחה ל"ת דבל תוסיף אע"ג דב"ת אינו מיוחד למקדש דווקא דהא אית' בכל המצות ול"ד לל"ת דשבירת עצם ודאכילת פסולי קדשים שמיוחדין למקדש דווקא מ"מ הכא כיון דלאו דב"ת בקדשים הוא ה"ל כלאו שבמקדש דאלים ואין עשה דוחה לה. ועוד נ"ל דהא דקא' אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש לאו משום דאלימא ל"ת דידה מכל ל"ת דעלמא דא"כ הא עשה שבמקדש נמי אלים מכל עשה דעלמא. והשתא כמו דעשה דעלמא הקל דוחה לל"ת דעלמא הקלה וה"נ לעשה דמקדש דחמיר לידחי ל"ת דמקדש החמור דכך שוה עשה החמיר נגד ל"ת חמורה כמו ששוה עשה הקל נגד ל"ת הקל' וכמו דהתם דוחה ה"נ לידחי א"ו גזה"כ הוא דהאי כללא דעשה דוחה ל"ת ליתא במקדש. מהשתא א"ל דקים להו לרבנן דעשה דמקדש דגלי קרא דאינו דוחה לל"ת. אפי' ל"ת דעלמא נמי לא דחי ואע"ג דר' אשי שני התם יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה לאו למימרא דל"ל ה"ט דרבא דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש הא רבא מייתי לה נמי משבירת עצם אלא ר"א ה"ק גבי יקדש ל"נ לה"ט דהא בלאו הכי אינו דוחה דה"ל עשה ולא תעשה:

מיהו מפי' רש"י שם פ"י דעירובין משמע די"ל כאן דעשה דוחה לא תעשה דאמר התם תני חדא אם עלה פי' באילן בשבת מותר לירד וכו' ורצה לומר התם דאתי כר' אליעזר דאמר קום עשה עדיף ה"נ מותר לירד ופירש"י ר"א סבר קום ועשה מצוה. עדיף אע"ג דבהאי מצוה איכא צד עבירה דעבר אבכור אבל תוסיף אתי עשה דחטאת דכתיב ונתן על קרנות ודחי לב"ת דבכור אלמא ס"ל דה"ט דר"א משום דאתי עשה ודוחה ל"ת. וקשה על פי' זה א"כ מאי פריך ר"י לר"א הרי הוא עובר על ב"ת ול"ל לר"א לשנויי לא נאמר ב"ת אלא כשהוא בעצמו ת"ל דעשה דחי לה לל"ת דב"ת:

וי"ל משום דבפ"ח דזבחי' שם מסיק דיש בילה לר"א ופליגא בין בבלול בין בכוסות והא דעשה דוחה ל"ת ל"ש לומר בכוסות דבשלמא בבלול שנבללו ונתערבו מתן א' עם מתן ד' בתוך כוס אחד כיון דיש בילה כשנות' במתן ד' בשטה דעובר על הבכור בב"ת מקיים עשה דמתן ד' ושפיר אמ' דעשה דחי לה אבל בנתערבו הכוסות זה עם זה ואינו יודע איזה של מתן א' ואיזה של מתן ד' כשנותן מכוס של מתן א' מתן ד' עובר עליו בב"ת ואין כאן קיום עשה מש"ה שני לי' ל"נ ב"ת אלא בשהוא בעצמו:

מ"מ ק"ל אם אות' דשייך כאן לומר אתי עשה ודחי ל"ת מ"ט דר"י דאמ' ינתן מתן א' אפי' בבלול כדי שלא לעבור עליו ב"ת מה בכך ליתי עשה לידחי ל"ת א"ו אין לומר כאן דוחה ל"ת וכמ"ש משום דה"ל עשה ול"ת שבמקדש:

מיהו בע"כ צ"ל דעשה דמקדש דחי לל"ת דעלמא שהרי בפר"א דמילה (דף קלב) אמ' דמילה שלא בזמנו אינו דוחה י"ט ול"א אתי עשה ודחי ל"ת ומייתי לה אביי מדכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת וי"ט והשתא מנ"ל דאין עשה דמילה דוחה י"ט הא ש"ה גבי עולות חול ה"ל עשה דמקדש מש"ה אינו דוחה לל"ת די"ט משא"כ עשה דמילה הוי עשה דעלמא דוחה לל"ת דעלמא א"ו עשה דמקדש דוחה ל"ת דעלמא והשתא מייתי לה אביי שפיר מלא עולת חול בי"ט דאין עשה דמילה דוחה י"ט והא ל"ל דלא אמרינן עשה דוחה ל"ת אלא היכי דעקירת הלאו עם קיום העשה הוא בדבר א' כגון כלאים בציצת דמטיל בסדין של פשתן חוט של צמר שהוא תכלת דבהאי חוט שעובר בלאו של כלאים מקיים נעשה של