טורי אבן עג

לא עלתה לו לפטרו לאחר שנעשה ב"ח. והי' נ"ל דהכי פריך שכיון דכשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו והא תנן המתעסק ל"י לכ"ע אפי' אם מצות א"צ כונה והרי שוטה אינו אלא במתעסק בעלמא כדמוכח בפ"ק דחולין (דף יב) גבי קטן יש לו מחשבה וכדפי' התוספות התם והרי חש"ו חד דין אית להו כדתנן לקמן והשתא היכא דבר חיובא הוא אפ"ה במתעסק ל"י ק"ו לשוטה דלאו ב"ח הוא כיון דאינו אלא מתעסק בעלמא דל"י ונ"מ להני ב' פרושים אם הי' גדול בשעת חיוב המצוה אלא שהי' עבד דדינו כאשה דפטור ממ"ע שהזמן גרמא ועשה אותו מצוה ובו ביום נשתחרר דלפ"א לא יצא י"ח במה שעשה המצוה קודם שנעשה ב"ח ולפ"ב יצא כיון שהי' בן דעת בשעה שעשה המצוה לא ה"ל מתעסק ואע"ג דלענין אכילת מצה אין נ"מ בין הני ב' פרושי' דהא אפילו נשים חייבות באכילת מצה כדאמר בפ"ב דפסחים מ"מ נ"מ לענין מצו' שופר ולולב בכה"ג דאמרן. מיהו ע"כ פי' א' אמת דהא אמרינן לקמן (דף כט) דמי שחציו עבד וחציו ב"ח אף לעצמו אינו מוציא משום דלא אתי צד עבדות דידי' ומוציא צד חירות דלנפשי' ומיני' דכ"ש כשכולו אינו ב"ח כגון קטן ושוטה דלא אתי שעת פטור דידי' ומפיק שעת חיובא אחר שנתגדל והביא ב' שערות או אחר שנתפקח. והא דק"ל מההיא דהי' לו בני' בגיותן ונתגייר לק"מ דש"ה דשבת בעינן והא איכא. ואע"ג דר"י פליג אדר"ה התם וס"ל בהיו לו בנים ומתו דלא קיים פ"ו מ"מ בהי' לו בנים בהיותו נכרי מודה דהא איכא שבת

אמר רב אשי שכפאו פרסיי'. כתב הר"ן בשם הר"א דדווקא כה"ג יצא שיודע הוא שעכשיו הוא פסח וזו מצה אלא שאין מכוון לצאת אבל קסבור חול הוא ואכל מצה או קסבור לאכול בשר ואכל מצה וודאי לא יצא דאם איתא ל"ל למנקט כפאו פרסיים לנקוט חד מהני גווני א"ו כדאמרן: ולי אין ראיי' זו מוכרחת דוודאי הני דשלחו לאבוה דשמואל לא נחתי לרבותא דא"כ ה"ל לאשמועינן הא דתוקע לשיר דהוי רבותא טפי ורבא נמי דנחית לרבותא דאפי' תוקע לשיר לא יצא כדמסיק. לא נחית אלא לאשמועינן דהא דתוקע לשיר שוה למצה בהא מילתא דמיירי בי' במצה אבל ל"נ לאשמועינן מילתא חדתא דלא איירי בי' דהא ז"א קאמר מ"מ בעיקר דינא נ"ל דיפה כיון דהא קאמר בסמוך בשלמא מתכוון משמיע ול"נ שומע קא סבר חמור בעלמא הוא ש"מ דכה"ג שאין יודע שזה הוא קול שופר ל"י וא"כ ה"ה אם א"י שזה מצה דלא יצא דמ"ש דהא אין חילוק בין שופר למצה דהא רבא מדמי שופר למצה לענין לצאת וא"כ ה"ה שלא לצאת דמי מצה לשופר ובפ"ק דחולין (דף יג) אמרינן מנין למתעסק שפסול בקדשים פי' רש"י ותוס' כגון קסבור שהוא חולין ובהדיא אמרינן הכי בספ"ד דזבחים (דף מו) חטאת ששחטה לשם חולין כשירה. משום חולין פי' קסבור שהוא חולין פסול כדבעי מני' שמואל מר"ה מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול הרי משום חולין דהיינו קסבור שהוא חולין מתעסק מקרי. א"כ הה"נ לקסבור שאינו מצה ה"נ מתעסק ותנן לקמן מתעסק ל"י והה"נ קסבור חול הוא ואכל מצה נמי ל"י ולא מסתבר לחלק בין קסבור חמור הוא או חולין הוא לקסבור חול הוא

דף כח ע"ב והאי מתעסק הוא קמ"ל. דאע"ג דמתעסק הוא יוצא דמצות אצ"כ. כפי' רש"י ולא ה"ל לפ' כן דוודאי מתעסק ל"י כדתנן לקמן פ"ג אלא ה"פ קא משמע לן דתוקע לשיר ל"ד למתעסק

אלמא קסבור רבא מצות אין צ"כ. והק' התוס' אמאי ל"פ מדאמר ר' יוסי יוסי בפ"י דפסחי' [דף קיד] אע"פ שטבל בחזרת מצוה להבי' מצה וחזרת ודייק התם מדתנא מצוה אלמא לאו משום הכירא דתינוקות הוא אלא משום דמצות צ"כ משום די"ל לעולם מצוה משום הכירא ונ"ל $$ציור בספר$$ דבע"כ צ"ל כן דהא בפ"ג דסוכה (דף מא) תנן ר' יוסי אומר יט"ר של חג שחל בשבת ושכח והוציא את הלולב לרה"ר פטור מפני שהוציא ברשות ואמר אביי ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב ופריך הא מדאגבי' נפיק בי' ושני אביי כשהפכו ורבא שני בשהוציא בכלי ובע"כ הא דפריך מדאגבי' נפק היינו למ"ד מצות אין צריך כונה דלמ"ד צ"כ לק"מ דהא לא כוון לצאת והשתא מאי פריך הא ר"י ס"ל מצות צריך כונה מדקאמר מצוה להבי' כו' והא דלולב אדר"י קאמר אביי להאי ל"ש אלא שלא יצא בו א"ו לאביי ורבא ל"ל האי דיוקא דפ"י דפסחי'. וכ"ת מנ"ל להמקשה להקשות מדאגבי' נפיק דילמא אל להאי דיוקא ולר"י מצ"כ. י"ל דאביי ורבא גופייהו אקשי להא מדאגבי' נפיק למאי דס"ל מצות אצ"כ ולא ניחא להו לאוקמי לר"י דלא כוותייהו וכה"ג כתבו תוספת רפ"ב דב"מ (דף כא) גבי וכמה אר"י קב לד' אמות דר"י גופי' פריך להא וכמה כדמוכח התם מן הסוגי' וכה"ג בכ"מ

מצות א"צ כוונה. ומקשו הכא מדמבעי' לן בספ"ק דברכות (דף י"ג) היכי דנקט כסא דשכרא בידי' וסבור דחמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשכרא מאי בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה ומאי מיבעי ליה הא מצות אצ"כ ומאי נ"מ בהא דפתח אדעתא דחמרא. ותי' הר"ר יונה דהא דמצות אצ"כ ה"מ במצוה התלוי במעשה שהמעשה הוא במקום כוונה אבל במצוה התלוי באמירה בלבד צריך כוונה דכשאינו מתכוון ואין עשה מעשה ה"ל כאלו לא עשה שו' דבר מן המצוה $$ציור בספר$$ וק"ל דא"כ מאי פריך מהי' קורא בתורה דאם לא כיון לבו לא יצא הא ק"ש שאני דתלי בדיבור וצריך כונה לכ"ע ובשם הר"ש תי' דאע"ג דמצות אצ"כ הנ"מ בסתמ' אבל מתכוין להדי' שלא לצאת אינו יוצא והכא הא מתכוון שלא לצאת כלל משכרא אלא מחמרא דווקא. ול"נ דלמ"ד אין צריך כונה אפי' מתכוון בהדי' שלא לצאת אפ"ה יוצא דהא בפ"י דעירובין [דף צה] תנן המוצא תפילין מכניסן זוג זוג רג"א ב' ב' ומוקי לה בגמ' במצות צריך כוונה פליגי תנא קמא סבר מצות אצ"כ לא לצאת ולא לעבור על בל תוסיף ואי מכניסן ב' ב' אע"ג דאין מתכוון למצוה עובר בב"ת ור"ג סבר מצות צ"כ בין לצאת בין לעבור מש"ה מכניסן ב' ב' וכיון דאין מתכוין למצוה אין עובר. ואי במתכוין בהדי' שלא לצאת אינו יוצא אפי' למ"ד מצות אצ"כ א"כ לת"ק נמי יכניס ב' ב' ויכוון להדיא שלא לצאת וכמו שאין יוצא בכה"ג ה"נ אינו עובר דהא לצאת ולעבור חדה מחתה אינהו א"ו ש"מ דלצאת ולעבור אפי' במתכוין להדיא שלא לשם מצוה יוצא והה"נ דעובר מש"ה לת"ק דמצות אצ"כ א"א בב' ב' בשום ענין משום ב"ת ועוד איכא התם לישנא דלצאת לא בעי כוונה ובלעבור פליגי לת"ק אצ"כ ולר"ג צ"כ. והשתא כיון דלעבור קיל מלצאת דלצאת לכ"פ אצ"כ ולעבור לר"ג צ"כ ואי למ"ד לצאת אצ"כ במתכוין להדיא שלא לשום מצוה מודה דלאו כלום הוא כ"ש לעבור אפי' למ"ד אצ"כ אי מתכוין בהדיא שלא לשם מצוה דלאו כלום הוא א"כ לת"ק אמאי זוג א' אין ב' לא אפי' ב' ב' יכניס ויתכוון להדיא שלא לשם מצוה ובלישנא בתרא אמרינן התם דפליגי בלעבור שלא בזמנו דלת"ק עובר והשתא לת"ק יכניס ב' ב' ויתכוון להדיא שלא לשם מצוה ותו אינו עובר. א"ו ש"מ כל היכי דאצ"כ בין לצאת בין לעבור אפי' מתכוון להדי' שלא לשם מצוה כסתמא דמי ויוצא ועובר וה"נ משמע להדיא בהא דמסיק לקמן במתן דמי' לר"י דעובר בלא מתכוון בב"ת ואמאי יתכוון להדי' שלא לשם בכור את הנוסף על מתן א' של בכור א"ו אפ"ה עובר בב"ת אע"ג דמתכוון שלא לשם בכור להדיא

וראיתי להתוס' בפ"ג דסוכה (דף ל"ט) לענין ברכות לולב דצריך עובר לעשייתו והא מדאגבי' נפיק שפי' דמכוין לשמה עד לאחר הברכה ואע"ג דמצות אצ"כ בע"כ לא נפיק וק"ל מכל הני דאמרן ועוד מסיימי התוס' בהאי דפרק ג' דסוכה גבי שכח והוציא הלולב לרה"ר בי"ט ראשון של חג כשחל בשבת ופריך מדאגבי' נפיק ושני אביי כשהפכו ורבא שני כשהוציא בכלי והל"ל בנתכוון שלא לצאת משו' דמיירי באדם שאינו בקי והולך אצל בקי ללמוד ומסיים עלה הרא"ש אבל הא יודע שאין יוצא בהן אלא דרך גדילתן. ודברי תימה הן דמאן מפיס דבהא ידע ובהא לא ידע ועוד אדרבה איפכא מסתברא דבהא דמצ"כ מסתמא רגיל ע"ה לידע יותר מהא דדרך גדילתן דכוונה נוהג בכל המצות של כל השנה הנוהגת בכל בכל עת ושעה והאי דדרך גדילתן אינו נוהג אלא בד' מינים שבלולב שאינו נוהג אלא בחג פעם אחת בשנה ומיהו יש לדחות לאביי דמוקי לה בשהפך דכיון דמיירי בע"ה הא לא ידע דין כוונת המצוה לכווין בהדי' שלא יצא י"ח אבל דהא דהפכו איתרמי לי' ממילא דלא במתכוון דהא אפש' אפי' בע"ה וכן הא דרבא שהוציא בכלי אפשר דאיתרמי לו כן. מ"מ למאי דפי' הסוגי' מרווח יותר וכן ראיתי להר"ן בשם הר"א למ"ד מצות אצ"כ אפי' עמד וצווח שאינו רוצה לצאת אפ"ה יוצא בע"כ מיהו למאי דפי' לעיל כסבור שאינו מצה ואכלו ל"י לכ"ע לק"מ דסבר חמרא הוא ונמצא שכר דהא דמי לסבר שאינו מצה ותמהני על הר"ן שכתב כדברי הר"ש במתכוין שלא לצאת ל"י לכ"ע מכח ההוא קושיא דכסא דחמרא כיון דכתב כדברי הר"א דכסבור שאינו מצה לא יצא לכ"ע תו ל"צ לדברי הר"ש דהא לק"מ מיהו כ"ז לשיטת גי רש"י ותוס' בהאי סוגיא דכסא דחמרא אבל הריא"ף וסייעתו יש להם גי' אחרת בהאי סוגיא ולגירסתן אין לו ענין להא דמצ"כ ואין לי להאריך כאן בזה

מאי לאו אם כיון לבו לצאת הק' הרמב"ן בס' המלחמות לימא האי אם כיון לבו לאו כוונת מצוה קאמ' אלא בכונת הלב מיירי וכמ"ד רפ"ב דברכות (דף י') דפר' א' או פסוק אחד צריך כוונה ומחמת קושיא זו ר"ל דלמ"ד מצות אצ"כ אצ"כ כלל והני תנאי ואמוראי ס"ל כמ"ד מצ"כ. ואני תמה מה ענין זה לזה דכונה דהתם קרא לה שם כוונת הלב. והיינו שיכוון וידע ויבין הדברים שמוצא מפיו ודבר זה תלוי בכוונת הלב ואע"פ שאינו מתכווין לצאת ומעל לבבך נ"ל התם וכוונה דהכא היינו שמכוון לצאת י"ח אותו מצוה אפי' שאינו משים הדברים על לבו אלא שמפנה לבו לדברים אחרים ותדע לך דהא רבא פסק התם כר"מ דפסוק אחד צריך כוונת הלב ובשמעתין ס"ל דלצאת ל"ב כוונה. וה"נ ס"ל בפ"ג דסוכה גבי שכח והוציא את הלולב דיצא י"ח ועוד אי הא אם כיון לבו כוונ' הלב דפליגי תנאי התם ולא מכוונת לצאת מיירי איך פסיק ותני במתניתן אם כוון לבו דמשמע אסתם ק"ש קאי שהן ג' פרשיות הא ליכא למ"ד התם דמצריך כוונה