טורי אבן עא

פוסל משום ספר א' א"ר ולא ב' וה"ה גבי שופר אם שמע ב' קולות ביחד מב' שופרות ל"ל בה והא דקול פנימי שמע לא יצא לאו משום ב' שופרות ואף קול פנימי שמע אלא אפי' בשמע קול פנימי לחוד נמי ל"י מפני הפסק התקיעה וכדפי' רש"י

אבל אותן העומדים בבור יצאו פרש"י שהן קול השופר לעולם שמעו משמע מפי' דלהעומדין על שפת הבור איכא לאפלוגי בין קול שופר שמע לקול הברה דזימנין דשמעו קול שופר וזימנין לקול הברה אבל שבבור שומעין לעולם לקול שופר ולכאורה ק"ל על פי' רש"י מדאמ' רבה לקמן שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת על שפת הבור יצא ומסיק דמיירי בתוקע ועולה לנפשי' ופריך א"ה מאי למימרא ומשני זימנין דמפיק רישי' ואכתי שופר בבור וקא מעירבא קולא קמ"ל. והשתא אי בעומד על שפת הבור תלוי בהבחנתו ואי קול שופר שמע יצא א"כ איך ס"ד לחוש למפיק רישי' ואכתי שופר בבור הא אפ"ה אי קול שופר שמע יצא וכי ס"ד דגרע במפיק ראשו באמצע מהיכי שהוא על שפת הבור מתחילת התקיעה עד סופה והתוקע בבור. וכי תימא דקמ"ל דלא גזרינן בהא דרבה שמע ק"ש אטו קול הברה הא נמי בק"ו מהא דמשנתינו אתי' דל"ג הכי וי"ל דסד"א אע"ג דבשהוא עומד ע"ש הבור מתחילת התקיעה ועד סופה והתוקע בבור יצא אם אומר ששמע קול שופר דהתם וודאי קושטא קאמ' ואינו טועה ואמר בדדמי. ואי לאו שברור לו דשמע קול שופר לא הי' טועה לומר קול שופר על קול הברה אבל בתוקע לעצמו ועולה באמצע תקיעה ניחש דדילמא מפיק רישי' ואכתי שופר בבור וזימנין דקול הברה שמע וטועה ואו' בדדמי דק"ש שמע דל' אסיק אדעתי' דאפיק לרישי' ואכתי שופר בבור אלא שסבור דלא אפיק כשהי' שופר בבור ובכה"ג לעולה שומע לק"ש ולא קול הברה קמ"ל דל"ג. והאי מעורבב לקלא דקאמ' גבי אפיק לרישי' לאו מילתא פסיקתא היא אלא אזימנין קאי וכאלו קאמ' זימנין דאפיק לרישי' וע"י דאפיק זימנין דמיערבב קלא: והרא"ש פי' דהאי ל"ש לפרש המשנה בא וה"פ ל"ש אם קול הברה שמע אלא לאותן העומדים ע"ש הבור שהקול מתבלבל בבור קודם שיצא לחוץ ולעולם אין שומעין אלא קול הברה אבל לאותן העומדים בבור לעולם ק"ש הן שומעין ויצאו ואין סוגיות הגמ' עולה כהוגן לפי' זה דא"כ מאי תנ"ה דמייתי מדתני התוקע לתוך הבור יצא והתנן לא יצא ש"מ כדר"ה. הא לפי' כל חידושו דר"ה לחלק דשבבור שומעין לעולם ק"ש ושבחוץ ק"ה לעולם והא אין לדייק מרומיא דמתני' וברייתא אהדדי וגם לישנא דל"ש דקא' ר"ה לפי' לא א"ש כיון דר"ה לא חידש דבר חדש אלא לפ' המשנה אין דרך אמוראי לומר ל"ש על פירוש המשנה

למימרא דסבר רבה שמע מקצת תקיעה וכו' ק"ל הא שמע מקצת ל"ד לכמע מקצת בבור דהתם אותו מקצת גופי' דבבור זמן חיובא הוא לעומדים בבור אבל שמע מקצת תקיעה לחוד דמי לשמע מקצת קודם שעלה עה"ש וגרע מיני' דהתם מ"מ שמע כולה אלא ביון דלאו בזמן חיובא שמע ל"י. כ"ש היכא דלא שמע תחילתו או סופה דאידך מקצת לא שמע כלל לא כ"ש דלא יצא ואפ"ת דהא דדייק דסבר רבה בשמע תחילתה או סופה סגי לאו למימרא דלא שמע לאידך מקצת כלל א"ו ששמע לכולה. אלא שמקצת שמע בענין שאיי"ח כגון מתעסק כדלקמן דהשתא דמי שפיר לשמע מקצתה בבור דשמע בזמן חיובא ול"ד למקצתו קודם עה"ש דלאו זמן חיובא הוא מ"מ קשה מאי פריך מתקע בראשונה תסלק לי' בתרתי א"כ ראשונה ה"ל שמע תחילתו בלי סופו כלל והשני' ה"ל שמע (סופר) [צ"ל] בלא תחילתו כלל והא בהא אפי' רבה מודה דל"י מק"ו דמקצתה קודם עש"ה הלכך נ"ל דמכאן ראיי' דשמע מקצת תקיעה קודם עה"ש דל"י לרבה וכן בשמע מקצת תקיעה בבור דלמסקנא ל"י אפי' אי איכא שיעור תקיעה במקצת שלאחר עה"ש או במה ששמע חוץ לבור אע"ג אי לא ששמע אלא זה בלבד הי' יוצא כיון שיש בה שיעור תקיעה אפ"ה כיון שהאריך בה יותר מכשיעור כולה חדא תקיעה אריכתא והיא וכיון דמקצתן לאו כלום אידך נמי אינו כלום. מיהו למאי דס"ד השתא דמחלק רבה בין תקע מקצתה בזמן חיובא כגון בבור דיצא ובין תוקע שלא בזמן חיובא למקצתה דהיינו קודם עה"ש דל"י דהאי דשלא בזמן חיובא מגרע אותו של בזמן חיובא אע"פ שיש בו לחוד כשיעור תקיעה משא"כ אם המקצת בזמן חיובא אלא שהוא בגוונא שא"י כזה כגון מקצתו בבור שאין אותו מקצת מגרע לשיעור תקיעה שכהוגן והשתא כ"ש היכי דלא שמע אלא מקצת תקיעה ויש בה כשיעור אע"ג דלא שמע התו' דל"ל בה דהשתא בשמע מקצתו בבור דהתוספת שמע בפסול דבכה"ג בשמע שלא בזמן חיובא מגרע התוס' את של זמן חיובא אפ"ה אין התוס' הפסול בזמן חיובא גורע לשיעור תקיעה ששמע בהכש' אע"ג דאיכא שמיעת פסול עמו. כ"ש היכא דלא שמע אלא מקצת תקיעה דאפי' אי שמע לכולו אין כאן צד פסול כ"ש דאין התוס' שלא שמע מעכב על השיעור ששמע ועוד נ"ל דבע"כ הא דשמע מקצת תקיעה קודם עה"ש וכן מקצתה בבור למסקנה דל"י היינו אפי' יש באותו מקצת של הכשר שיעור תקיעה דאי בדליכא שיעור תקיעה אלא בין הכל אדק"ל ארבה מהא דתקע בראשונה הא בע"כ דתקע בראשונה בדתקע שיעור תקיעה דאל"כ לאו כלום הוא וכיון דמשך בשני' כשתים ה"ל פי שני' כשיעור תקיעה. אדק"ל לרבה לדידן נמי תקשה דהא אכתי נשאר בכל א' כשיעור תקיעה למאי דלא אסיק המקשה השתא דפסוק' תקיעה מהדדי ל"פ:

ועוד ק"ל גבי ב' חצוצרות מן הצדדין קא' למימרא דב' קלא משתמעי ומשני להכי מאריך בשופר ודייק למימרא דאי שמע סוף תקיעה וכו' ופריך מהא דתקע בראשונה ומהתוקע לתוך הבור. ומש"ה הדר בי' ומאי קושי' דילמא שופר מאריך כש"ת דאחר הפסק חצוצרות א"ו אפי' כה"ג ל"י. ועוד מצידה תברא דהאיך אפשר לומר דס"ד דלרבה בשמע מקצת תקיעה דיצא בדלית בי' כש"ת הא תקיעה צריכה שיעור כדתנן לקמן ספ"ד (דף לג) אלא ע"כ לרבה נמי ל"י בשמע מקצתו אלא בדאית בה ש"ת ומיני' לדידן אפי' בכה"ג לי':

וכ"ת לפי"ז מאי פריך מהתוקע לתוך הבור אמאי ליפק בתחילת התקיעה מקמי דלא ליערבוב קלא והא בע"כ ערבוב קלא בא קודם שתקע שיעור תקיעה דהא מתני' פסק ותני התוקע לתוך הבור וכו' ל"י. ומי לא עסקינן אלא בדתקע ש"ת מצומצם ואפ"ה ל"י אלמא ערבוב קלא בא קודם שיתקע ש"ת. א"כ לרבה נמי ניחא דע"כ ל"ק רבה דבמקצת תקיעה נמי יצא ודייקינן לה מדאמר רבה שמע מקצת תקיעה בבור וכו' דיצא אלא בדאיכא במקצת ששמע בבור ש"ת אבל במתני' דליכא ש"ת מקמי דלערבוב קלא מודה רבה דל"י. לק"מ דודאי מתני' פסק למילתא ומיירי בין תקע ש"ת מצומצם בין האריך הרבה יותר מש"ת ובכולן פסיק ותני אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע ל"י. ומשמע אפי' בתקע יותר מכשיעור ושמע כש"ת לקול שופר ובהמותר הוא דשמע לקול הברה אפ"ה לא יצא אע"ג דשיעור תקיעה הי' קול שופר וע"ד דפי' לעיל והיינו דלא כרב'. ולמאי דפי' א"ש דלמסקנ' מוקי לה להא דרבה בתוקע ועולה לנפשיה. והשתא תקשה אדמפליג רבה בין שמע מקצת קודם שעה"ש לשמע מקצת בבור ליפלוג בדידי' בין שמע מקצת בבור ובין תוקע לנפשי' א"ו משום דהא דשמע מקצת קודם שע"הש מיירי אפילו במקצת שלאחר ע"הש שהיה תקיעה אפ"ה ל"י. וזה נלמוד מדברי רבה גופי' דאי בדליכא ש"ת אלא בין הכל פשיטא דל"י אלא ע"פ מיירי בדאיכא שיעור תקיעה בשל אחר שע"הש אפ"ה ל"י ואי אשמעינן כולה מילתא בתקיעה שבבור ה"א דרישא דשמע מקצת תקיעה בבור דל"י מיירי בדליכא אלא שיעור תקיעה בין הכל אע"ג דמילתא דפשיטא היא ה"א משום סיפא נקיט לה דקמ"ל דל"ג לדילמא מפיק רישי' אבל השתא דנקיט מקצתו קודם שע"הש דהוי רישא וסיפא תרי עניני ל"ש לומר דנקט רישא משום סיפא ורישא מיירי בדליכא אלא ש"ת בין הכל דא"כ מאי קמ"ל א"ו אפי' בדאיכא ש"ת בשל אחר שע"הש אפ"ה ל"י

כי קאמר רבה בתוקע ועולה לנפשי'. וק"ל א"כ למה שני לי' רבה לאביי לחלק במקצת קודם שע"הש למקצת בבור משום דהתם לאו זמן חיובא הוא כלל והכא מקום חיובא הוא כיון דמיירי בתוקע ועולה לנפשי' ת"ל דכל התקיעה היתה כהוגן. ודוחק לומר דה"ק הכא מקום חיובא הוא וכיון דתוקע ועולה לנפשי' ה"ל כל התקיעה במקום חיובא דא"כ לה"ל לחלק התם לאו זמן חיובא כלל הכא מקום חיובא דמשמע דמחלק לה"ט דהתם באותו שעה ליכא זמן חיובא כלל אבל הכא זמן חיובא הוא ואע"פ שמקצת שבבור לאו ממקום חיובא שמע הא כיון דתוקע ועולה לנפשי' כל התקיעה במקום חיובא היתה: ונ"ל דלמסקנא זו לא הקשה אביי לעולם להאי מ"ש דלעיל ולא אהדר לי' רבה הכי וכהג"מ בכמה מקומות ואחד מהן בפ"ק דבכורות [ד"ד] גבי פלוגתא דר"י ור"ל בקידשו בכורות במדבר דאקשי' לי' ר"י לר"ל כמה קושי' ולבסוף מסיק דלכ"ע קידשו ופליגי אי פסקו או לא פסקו ולפ"ז לא אקשה ר"י לר"ל מעולם להני קושי' דהתם. וכמ"ש התוס' שם

בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא וטעמא משום דס"ל מצוה להנות נתנו וה"ט דרבא מקמא דהדר בי' וה"נ ס"ל לאביי בפ"ב דנדרים דא' התם הא דאמר הנאת סוכה עלי' הא דא' שבוע' שלא אשב בסוכה א"ל רבא וכי מצוה להנות נתנה אלא א' רבא הא דא' ישיבת סוכה עלי הא דא' שבוע' שלא אשב בסוכה והא דרבא אמרה לבתר דהדר בי'. וק"ל הא תנן בפ"ב דמעילה [דף יב] ערבה לא נהנין ולא מועלין ר"א בר צדוק אומר נוהגין הי' הזקנים שנהנין ממנו בלולביהן ופי' התוס' ערבה שהי' מקיפין המזבח נהנין הי' מהם הזקני' בלולביהן דסבר מצוה לאו להנות נתנו והשתא תקשה להני אמוראי דס"ל מצוה לה"נ. ודוחק לומר דת"ק דא' לא נהנין פליג אדר"א דס"ל מצוה לה"נ ומ"מ לא מועלין משום דלא קידשו כדפי' התוס' דא"כ לא הי' רבא מתמה אאביי כ"כ וכי מצוה להנות נתנו אדרבה דאביי עדיפא דא' כרבנן ורבא הוא דא' כיחידאי ודוחק לומר כיון דאפי' לת"ק לא מועלין ע"כ הא דלא נהנין אינו אלא מדרבנן ובמקו' מצוה ל"ג רבנן ליתא הא כל דתיקן רבנן כעין דאוריית' תיקן כדאמר בכל דוכתא והרמב"ם בפ"ה [מה"מ] כתב ערבה הגדילה