טורי אבן ע

ניכר וכיון שא"א לצפות את העיקר משום כבוד המצוה מצפין מיהת לשופר הטפל דאפשר דהא מינכר בו הציפוי דלפטור בלא כלום א"א מפני כבוד המצוה אבל כיון דנוי דכבוד המצוה צריך זהב מ"ש הכא דכסף פירוש למה עשו הנוי משל כסף ומפני זה כיון דא"א לעשו' על העיק' דלא מינכר בע"כ צריך לעשותו על הטפל ואמאי הא כיון דגדול כבוד המצוה כ"כ עד שצריך ליפותו בשל זהב ה"נ בשל תענית נוי בשל זהב וכיון שכן הא אפשר לצפו' את העיקר דציפוי של זהב ע"ג הכסף מינכר שפיר דהאי אדום והאי לבן ומכאן דחצוצרות עצמן היו של כסף דאי של קרן כשופר בע"כ שופר דתענית אסופר דר"ה פריך הא לק"מ כמ"ש. א"ו כדפי'

התורה חסה וכו' ק"ל דאמ' בפ"י דמנחות (דף פ"ט) גבי נרות של מנורה דשיערו חצי לוג מאורתא עד צפרא א"ד ממטה למעלה שיערו דהתורה חסה א"ד מלמעלה למטה משום דאין עניות במקו' עשירות והא תקיעת שופרות עם חצוצרות בתענית הי' במקדש ולא אמרי' אין עניות משום חסה. וי"ל דאע"ג דהי' במקדש לא שייכי כ"כ למקדש דווקא דהא עיקר התקיעות נוהג נמי בגבולין אלא שלתוספת במקדש לתקוע בשניהם יחד. והא דהתורה חסה פירש"י דכתיב וצוה הכהן ופינו את הבית שלא יטמא כלי חרס שבתוכו שאין להם טהרה במקוה ואני תמה הא בפ"ז דמנחות (דף ע"ו) התורה חסה היכי רמיזא והשקיתה את העדה ואת בעירם והא דלא נ"ל הגמ' מוצוה הכהן משום דתנן בפ' י"ב דנגעים וצוה הכהן ופינו אפילו חבילי עצים ואפי' חבילי קנים דר"י רש"א עסוק הוא לפנוי פי' וכי כיון הכתוב לפנות את הבית שאתה מזקיקו לפנו' אפי' דברים שאינן מקבלין טומאה א"ו ה"ט דפנוי כדמסיק במתני' אר"מ וכי מה מטמא לו וא"ת כלי עציו וכו' מטבילן והן טהורין וכו' ועל מה חסה התורה על כ"ח וכו' ואם כן חסה התורה על ממונו הבזוי ק"ו על החביב הרי ר"י דמצריך לפנות אפי' דבר שא"מ טומאה ע"כ פינוי זה אינו משום חסה אלא גזה"כ הוא ואין ללמוד מכאן דהתורה חסה והא דחסה נ"ל מוהשקית ולפי"ז רש"י (אדר"י) [צ"ל אדר"ש] ור"מ נקוט דטעמא דפינוי משום חסה הוא ודווקא דבר המקבל טומאה ומשום כ"ח שאין להם טהרה במקוה

אפ"ה כבוד י"ט עדיף נ"ל דל"ד להא דאמ' רפ"ד דיומא (דף ל"ט) גבי קלפי דשל עץ היתה ושל חול ואמ' ואמאי לא עשה של כסף או של של זהב משום דהתורה חסה על ממונם של ישראל ולא אמ' כבוד י"ט עדיף ש"ה דקלפי אינו מעיקר מצוה כמו שופר של ר"ה דקלפי של גורלות אינן אלא מכשירי קרבן ולא שייך כבו' י"ט אלא בגופו של מצוה וגרע אפי' משופר של תעני' דמצופה פיהם מיהת בשל כסף אע"ג דמצות היו' בחצוצרו' ואלו קלפי אפי' של כסף לא עשו

לא הי' נוהגין וכו' ובהר הבית ואני תמה כיון דנ"ל מהריעו לפני ה' למה נוהגין כן בהר הבית הא אין לפני ה' אלא מקדש לבד והא גבי שחוטי חוץ כתיב לפני ה' ואם שחט בהר הבית חייב דאפילו סמיכה דאיתקש לשחיטה צריך עזרה דווקא כדמוכח להדיא רפ"ג דזבחי' (דף ל"ג) גבי סמיכת אשם מצורע והכי מוכח בכולה סדר קדשים דאין לפני ה' אצא בעזרה מיהו מצינן בפ"א דמס' ביכורי' ומנין שחייב באחריותן עד שיביאם להר הבית שנאמ' תביא בית ה' מלמד שחייב באחריותו עד שיבא להר הבית ש"מ שאם הביאם לשם שוב א"ח באחריותן וש"מ הר הבית בית ה' קרי

מתיב ר"ע שוה יובל לר"ה. ק"ל מאי פריך דילמא מהני' ר"י היא דאמ' בפ"ק בניסן נברא העולם ושמא י"ל דר"ע דפריך הכי מפ' להא דתנן בפ"ק בא' בתשרי ר"ה לשנים היינו לתקופה ור"א היא דא' בתשרי נברא העולם וכדמפ' לה ר"ז התם הכי וכיון דסתם לן תנא דידן כר"א ואפ"ה תנא הכא דשוה יובל לר"ה ש"מ דאפי' לר"ח ל"א זה היו' דא"כ אינן שוין וג"מ דמשני אשארא (ר"ה) [צ"ל ה"ה] דהמ"ל דההיא דלשנים כשאר אמוראי דלעיל או למלכי א"ה או לדין אלא נ"ל לשנויי הא דזה היום אפי' אדר"ז וכדס"ל לרב מינא

כמאן דלא כר"א. הקשה התוס' הא ע"כ לא שוי לכל מילי דהא תניא לקמן פ"ד שוה יובל לר"ה לתקיעה ולברכות אלא שביובל תוקעים בין בב"ד שקידשו את החדש וכו' וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע ולא תי' כלום. ואיני יודע מאי ק"ל דהא שוה יובל לר"ה קתני כלומר כל מה שנוהג בר"ה לענין תקיעות וברכו' דנוהג נמי ביובל מש"ה פריך אי תחילת מעשיך מצלינן בר"ה הא ביובל ליהא א"כ אין יובל שוה לר"ה לברכות אבל הא ל"ק דמה דאיתא ביובל וליתא בר"ה דוודאי איתא ביובל מה שאינו בר"ה

אם קול חיצון שמע לא יצא. פרש"י משו' דאיכ' מחיצת הפנימי מפסקת התקיע'. ומפרש"י משמע דקול חיצון ולא קול הפנימי קאמ' ואפ"ה לא יצא מפני הפסק התקיעה. והר"ן פי' אם קול פנימי לבדו שמע יצא ומיירי כגון שהוא עודף על החיצון שאין כאן אלא קול פנימי אבל אם קול חיצון נמי שומע לא יצא דה"ל קול ב' שופרות ואני תמה דוודאי הא דאמר אביי לעיל שופר א' אמר רחמנא ולא ב' או ג' שופרות היינו דווקא דומיא דפרה כדמסיק והא דפרה כיון דקאי גילדי גילדי מיתחזי כ"ב או ג' שופרו' דא"א לקול התקיעה לצאת אלא ע"י כמה גילדי ועוד דאין שיעור שופר בגילוד א' אלא ע"י צירוף ב' או ג' ושופר אמר רחמנא שיהי' שיעור שופר בא' וגם קול התקיעה יצא ע"י שופר א' ולא ע"י ב' ודיבוק שברי שופרות דפסול משום ב' או ג' שופרות נמי הוי כה"ג אבל כל היכי שיש שיעור שופר בא' לבד וגם הקול יכול לצאת ע"י א' מהן לחוד כשתוקע בב' שופרות מאי איכפת לן בקול היתר של שופר השני כיון דכל א' מן השופרות א"צ להשני לא לסייע להוצאות הקול ולא להשלמת שיעור שופר אין כאן משום ב' או ג' שופרו' דמאי איכפת לן בקול של שופר אחר כיון דבלא"ה נמי סגי. $$ציור בספר$$ וראיתי להתוס' בפ"ב דסוטה [דף י"ד] גבי הא דאמ' התם כתבו פי' למגלת סוטה על ב' דפין פסולה ספר א' אמר רחמנא ולא ב' או ג' ספרים שכתבו ה"ה אם כתב לה ב' מגילות ומחקה לתוך כוס א' וכן גבי גט אם נתן לה ב' גיטין אע"ג דכל חד וחד שלם הוא וספר בפ"ע הוא פסול ולא מיגרשי בתרוייהו משום ב' וג' ספרים כדאמ' ב"פ שור שנגח (דף מ') כופר א' אמ' רחמנא ולא ב' או ג' כופרים ובפ"ג דסוכה (דף ל"ה) לינקט תרתי תלתא פירי א' אמר רחמנא ולא ב' וג' פירות ואין להקשות מ"ש מנתן שופר תוך שופר אם קול פנימי שמע יצא ולא חשיב לי' כב' שופרות דהתם בשמיעה תליא מילתא והוא לא שמע אלא קול הפנימי ובעיני דברי תימא דוודאי אם הן כתב ב' מגילות ומחק לתוך כוס א' או נתן לאשתו ב' גיטין כיון דכל א' ספר שלם בפ"ע הוא ל"ל בה ול"א ספר א' אמר רחמנא אלא בכתב מגילה א' על ב' דפין דאין המגילה נגמר אלא ע"י צירוף הב' ספרים אבל אם כל א' לחוד הוא ספר שלם בפ"ע ל"ל בה אי איתנהו ב' ספרים. והאי דכופר א' אמר רחמנא אין לו ענין לכאן דהתם מיבעי לן שור של ב' שותפין כצד משלם את הכופר משלם האי כופר והאי כופר כופר א' א"ר פי' לא חייבה תורה על נגיחת שיר לאדם א' אלא חד כופר אבל לא ב' הילכך בשור של שותפין א"א דהאי ישלם כופר וכן אידך הוי לי' ב' כופרין על נגיחה א' אבל הא וודאי אם זה ישלם מעצמו כופר שלם וכן אידך דש"ד ויצא י"ח דאפי' בשור של אדם א' שנגח אם הבעל משלם ב' כופרין דבר תימה הוא לומר שלא יי"ח ואין מתכפר לו בזה אלא וודאי כדפי' וה"נ הא דאמ' פרי אחד אמר רחמנא לאו למימרא אי נקוט ב' או ג' אינו כלום אלא הכי קאמ' פרי א' חייבו תורה ליקח ולא ב' וג' דהכי אמ' התם פרי עץ הדר פי' שטעם עצו ופריו שווין הוי אומר זה אתרוג ופריך ואימא פלפלין ומשני דלא אפשר היכי ניעבד נינקוט חדא לא מינכרא לקיחתו נינקוט תרי או תלת א' אמר רחמנא פי' לא חייבה תורה לינקוט אלא א' וא"נ ליקח ב' או ג'. הילכך א"א לומר דפלפלין הוא דהא כיון דבא' לא סגי דלא מינכרא לקיחתו ואי לוקח ב' או ג' א' א"ר דמשמע דסגי בלקיחת פרי א' ומפלפלין א"א בחד כיון דלא מינכר בע"כ אתרוג הוא דמינכר לקיחתו בחד

ותדע דהכי הוא כדפי' דכל היכי דבחדא סגי ל"ל בה אפי' בב' וג' דהא תנן בפ"ט דגיטין (דף פ"ו) שנים ששלחו ב' גיטין שווין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו והשתא האיך מגרשה בשניהם לזו ספר א' א"ר ולא ב' ספרים. אלא וודאי כל כה"ג דכל א' בפ"ע ש"ד וכל אחד מיגרשה בדידה והשני היתר אינו מגרע כח הגט שלה משום ב' ספרי' מיהו יש לידחות ראיי' זו דנותן שניהם לזו דקאמר לאו בבת אחת משום ב' ספרים אלא נותן לה זה אחר זה דאין פאן משום ב' ספרים כיון דמעולם לא הי' בידה אלא א' מ"מ זה דוחק דא"כ ה"ל לפר' בהדיא שנותן לה בזא"ז עוד נ"ל להביא ראיה מסיפא דהתם דתנן ה' שכתבו כלל בתוך הגט איש פ' מגרש פ' ופ' פלונית והעדים מלמטה כולן כשרים וינתן לכל א' וא' תו תנן הי' כותב תופס לכל א' וא' והעדים מלמטה את שהעדים נקראין עמו כשר והשתא בה' שכתבו כלל אמאי תנתן לכל א' וא' ובהי' כותב תופס אמאי את העדים נקראים עמו כשר הא כיון דנכתבו ה' גיטין הללו בספר א' כשנותן לאחד נותן לה בע"כ כל הה' גיטין שהן ה' ספרים ור"א ספר א' אלא וודאי כיון דכל א' ואחד סגי לה בחד ספר שלה לחוד ל"ל בה משום ב' ספרים מיהו ראיי' זו מג' בבות אלו יש לדחות דע"כ לא אמרי' דב' וג' ספרים לא. אלא כל היכי דראוי להתגרש בכל א' וא' מספרי' הללו אבל בכל הני ב' בבי אין ראוי להתגר' אלא בא' מהם אותו שנכתו' לשמה אבל לא בשאר שלא נכתוב לשמה ואנן בעינן לשמו ולשמה הילכך השאר לגבי דידה לאו ספר מקריא וכמאן דליתא דמו וה"ל כאילו אין כאן אלא ספר א' אבל היכי שנותן לה ב' גיטן בב"א ושניהם נכתבו לשמו ולשמה אע"ג דכל א' ספר שלם בפ"ע אינו מגורשת מה"ט דספר א' א"ר ולא ב' או ג' ספרי' וכדברי התוס' ובהא נמי ניחא הא דפ"ב דסוטה דבעי רבא כתב ב' מגילות לב' סוטות ומחקן לתוך כוס א' מהו כתיבה לשמה בעינן והאיכא א"ד בעי נמי מחיקה לשמה והשתא ל"ל האי טעמא משום מחיקה לשמה ת"ל דה"ל ב' ספרים אלא משום דאין ספר של חברתה מעכב על של שלה משום ב' ספרים הואיל ושלא לשמה הוא: ומ"מ אעפ"י שאין ראיי' מכל זה שלא כדעת התוס' אפ"ה כיון דראיית התוס' אינו ראי' וכמ"ש זיל בתר סברא ומסתברא דאם כתב ב' גיטין או ב' מגילות לסוטה א' ל"ל בה ואין התוס'