טורי אבן מב

אשירה הואיל ואין בו תפיסת ידי אדם כדאמ' בפ"ג דע"ז (דף מו) בסוגיא דנכרי' העובדים את ההרי': ול"נ דוודאי כל התבואה והאילנות שהי' בא"י בשעת כניס' לארץ ה"ל ישראל ונכרי שותפי' בו דיש לנכרי חלק במה שזרע ונטע ומ"מ למ"ד יש ברירה נוטל ישראל חלקו ומותר דאמ' זהו חלקו המגיעו וכדתני' רפי"א דחולין (ד' קל"ה) ישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי משום דס"ל אין ברירה רשב"ג א' שלו חייב ושל נכרי פטור דס"ל י"ב כדמפ' התם וה"נ חצי אשירו' המגיע לחלקו של ישראל למ"ד י"ב מותר ור"א דקשיא ליה אמאי א"ר ואשריה' תשרפון. לטעמא אזיל דס"ל י"ב בפ"ט דבכורות (דף נז) גבי אחים שחלקו לענין מעשר בהמה דאם קו ט' כנגד ט' אמ' זהו חלקו המגיעו דיש ברירה משום הכי ק"ל אמאי אמר רחמנא לשרוף כל האשירו' יטול הישראל חציים לחלקו ולישתרי. ואע"ג דהא דר"א אזלא התם אליבא דרב דא' ישראל שזקף לבינה כו' ומפיק לה ר"א מתחילתה של א"י והא רב אין ברירה ס"ל בפ"ה דביצה (דף לח) גבי ב' שלקחו חביו' ובהמה בשותפות מ"מ א"ל הא דפריך אין א"א דשא"ש לאו אליבא דרב ס"ל א"ב פריך אלא למאי דס"ל י"ב ואליבא דרב מוכח לה מהא דמסיק התם בביטולא בעלמא סגי וחבריא דרב כהנא ס"ל כמ"ד א"ב ואפי' לאחר חלוקה חלקו של ישראל כחלקו של נכרי דמי מש"ה ק"ל קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי

קצירכם ולא קציר נכרי ומשמע כמו שממעט קציר נכרי ה"ה נמי של הפקר דהא לאו קצירכם הוא. וק"ל לפי"ז אין עומר בא בשביעית שהכל הפקר ותנן בפ"ד דשקלים שומרי ספיח' בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ואשומרי ספיחין לצורך העומר קאי דאמ' בפ"י דב"מ (דף קי"ח). מיהו י"ל דקצירכם אינו ממעטו אלא של נכרי לחוד אבל של הפקר אע"ג שאינו של ישראל הואיל ואינו של נכרי אינו ממעט וכה"ג צ"ל גבי הא דאמ' רפ"ק דבכורות (דף ב') דממעט שותפי' נכרי מן הבכורה משום שנאמ' בישראל אבל לא באחרים מ"מ משמע דשל הפקר חייב בבכורה מדאמ' התם רב מרי בר רחל הוה מקנה אודנייהו לנכרים וטורח זה למה יפקירם וממילא יהי' פטורין מן הבכורה אלא ודאי אין דין הפקר שוה לדין של נכרי בכל מקום אע"ג שיש מקומות ששוין הן ובח"א יתבאר זה: מיהו בלא"ה אין זה קושיא דיהא שביעית פטור מן העומר מטעם הפקר הא בלא"ה פריך בפ"ט דמנחו' (דף פ"ד) דלאכלה אחר רחמנא ולא בשרפה ומשני רחמנא אמר לדורותיכם אלמא א"א לבטל עומר בשביעית מיהו ק"ל הא קצירכם מ"ל להא דדרוש בפ"ב דפסחים (דף כ"ג) דחדש מותר בהנאה אע"ג דא"ר אבוהו כ"מ שנאמר לא תאכל אסור בהנאה משום שנאמר קצירכם שלכם יהא. ואפי' לחזקי' דל"ל התם דר"א מפר' התם לקצירכם דכל ישראל משמע והכי מפרש התם לתרומתכ'. מ"מ כ"ע לא דרשי לקצירכם קציר נכרי והתוס' הקשה התם הא איצטרך לכדדרשינן בפר"י (דף ע"ב) קצירכם ולא קציר מצוה וחזקי' נמי לשני הכי ותי' מדלא כתי' ראשי' קצי' והמ"ל קצירך וכתי' קצירכ' ש"מ תרתי. ואכתי תקשה ומנלן למדר' ולא קצי' נכרי דהא תלתא לא ש"מ שהרי ליכא אלא תרי יתורא

ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול ק"ל אמאי מעיקרא לא אכול הא אפי' דבר טמא אישתרי להו בז' שכבשו כ"ש חדש דהא אמר בפ"ק דחולין (דף י"ז) בעי ר"י אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לארץ מהו ומתמה אימת אלימא בז שכבשו השתא דבר טמא אישתרי להו דכתיב ובתים מליאים כל טוב וא' רב קדלי דחזירי בשר נחירה מיבעי וקאמ' אלא לאחר מכאן מיהו לשנויי בתרא דהתם כי אישתרי שלל של נכרי' דידהו ל"א. א"ש הא דמעיקרא ל"א כיון דא"י מוחזקת היא ה"ל כדידהו ואע"ג שיש לנכרי נמי חלק במה שזרע הא ס"ל לחבריא דר"כ דאין ברירה וכדפיר' בסמוך ולשנויא קמא דהתם דאינו מחלק בין שלל של נכרים לדידהו הא דמעיקרא לא אכול לאו משום איסור חדש אלא דל"צ שהיו מסתפקין עדין מן המן שבכליהם כדאמ' בסוף פ"ק דקדושין (דף ל"ח) אדמ"ד משיב לאחר ירושה וישיבה משמע עי"ל דלא הותר להם אלא איסור שא"א לבוא לעולם ליד היתר כמו בשר נחירה ודבר טמא אבל איסו' שאפשר לבוא לידי היתר כמו חדש לא דלמה לו למיכלו בעודו עומד באיסור ותדע דהא א' בפ"ב דכתובות (דף כ"ה) דבז' שכבשו נתחייבו בחלה ואמאי הא אפי' דבר טמא אישתרי להו. ול"ל דנתחייבו בחלה היינו אם גילגול בז' שכבשו והניחו לאחר מכאן כדמשני אאברי בשר נחירה דפשטא דקרא משמע שאם אכלו מיד שבאו לארץ נתחייבו בחלה כדכתיב בבואכם אל הארץ וגו' והי' באכלכם מלחם הארץ וגו' אלא ודאי איסור שיש לו תקנה לבא לידי היתר לא הותר להם והרי עיסה הטבולה לחלה יש לה היתר ע"י הפרשה והא דתנן רפ"ק דערלה עת שבאו אבותינו לארץ מצאו נטוע פטור נטעו אע"פ שלא כבשו חיי' והא ערלה אין היתר לאיסורו צ"ל דמיירי במצניע מפי' הללו של ערלה לאחר ז' שכבשו

וראיתי להרמב"ן בפי' התורה על פסוק זה ובתים מלאים כל טוב שפי' כי הטובה ההוא שכל מה שימצאו בבתים מותר להם אפי' היו שם דברים הנאסרים כגון כתלי דחזרי או כרמים נטועים כלאי' או ערלה כו' והשליט אותם בכל הנמצא בארץ במותר ובאסור. הנה הותר להם כל האיסורים זולת איסור ע"ז כו' והנה ההיתר הזה עד שאכלו שלל אויביהם וי"א ז' שכבשו וכ"כ בגמ' פ"א ממסכ' חולין. ומדבריו למדנו שאפי' איסור ערלה הותר להם ובע"כ ההיא דפ"ק דערלה עת שבאו כו' מיירי במצניע לאחר ז' שכבשו וכדפי'. ובשם הרמב"ם כתב שכל חלוצי צבא משנכנסו לגבול נכרי' מותר להם לאכול נבילות וטריפות ובשר חזיר וכיוצא בהן אם רעבו ולא מצאו מאי לאכול אלא מאכלי האסורים וכן שותה יי"נ. מפי השמועה למדו ובתים מליאי' כל טוב ערפי חזירי וכיוצא בהן. ולפ"ד דמשוי חלוצי צבא של דורות לשל כיבוש לא הותר לכולן אלא בשעת הדחק שאין להם מה לאכול משל היתר. א"ש הא דמעיקר' לא אכלו דמיירי בשהי' להם של היתר מיהו ק"ל דלפ"ד מאי פריך אההיא דאברי בשר נחירה אלימא בז' שכבשו השתא דבר טמא כו' מאי קושיא הא דבר טמא לא אשתר להו אלא בשעת הדחק שאין לו מה לאכול אבל אבר בשר נחירה דמבעי' לי' משום שמא הואיל אישתרי קודם לכן אישתרי לה"ט אפי' שלא בשעת הדחק שרי ול"ל לדחוקי בלאחר מכאן. אלא ודאי בז' שכבשו בכל ענין שרי להו: ומ"מ נ"ל דאין ללמוד מהם לשאר חלוצי צבא להתיר להם דבר איסור כלל דאצלם הוראת שעה היתה וגם הרמב"ן השיג עליו בזה ואין זה מקומו

דף יג ע"ב אל תקרא לשלש אלא לשליש. הק' התוס' דהשתא הדרא קושי' דלעיל לדוכתא דילמא לא עייל כלל ואמר רחמנא תשמט ותזיל עד חה"ס. ותי' דהאי תנא ל"ל דרשא דלעיל וק"ל א"כ תקשה לי' הא דפריך לעיל שנת השמיטה מאי עבידתה בחה"ש ח' היא. ולמאי דפרישת לעיל ניחא דאי מהאי קרא דועשת ה"א ה"מ לענין מעשר אבל לענין שבעי' אפי' קודם לכן נמי וכדפי' לעיל גבי קרא דבצאת השנה א"נ דאי מהאי קרא דועשת ה"א דאפי' ענבים בתר שליש אזלינן בין למעשר ובין לשביעית דענבי' ג"כ בכלל ועשת את התבואה דגם הן תבואה כדכתיב ותבואת הכרם ולפיכך כ"ר שנת השמיטה בחה"ס למימרא דלענין שביעי' נמי בתר הבאת שליש אזלינן מיהו דוקא בתבואה וזתים מדתלה רחמנא לתבואה של חה"ס אחר שנת השמיטה ש"מ מפני כיון שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה דאכתי שביעי' היא והא ליתא אלא בתבוא' וזיתים בלבד אבל בענבים לא דבהו לא פסיקא לן הא כדפי' לעיל

כיצד הוא עושה צובר גרנו לתוכו ק"ל הא בפ"ג דמנחות (דף לא) תניא אר"ש שזורי פ"א נתערב לי טבל בחולין ושאלתי את ר"ט ואמר לי קח מן השוק ועשר עליו קסבר דאורייתא ברובה בטל ורוב ע"ה מעשרין הן וה"ל כתורם מן הפטור על הפטור והשתא כיון דר"ש שזורי ס"ל יש בילה ל"ל ליקח מן השוק יצבור גרנו לתוכו ונמצא מעשר מן החיוב שבתערבות על החיוב שבו ודוחק לומ' דר"ט סבר אין בילה ולא רצה ר"ש שזורי להורות כדבריו במקום ר"ט רבו ועוד דהתם מייתי להא דר"ש שזורי דפול המצרי דשמעתין וא' ר"ח התם כ"מ ששנה ר"ש שזורי הלכה כמותו ובתר הכי מייתי הא עובדא דטבל שנתערב בחולין ומסתפק שם אי הלכה כמותו בהא ואר"פ אין וקשי' בה ר"ח מסורא פשיטא מי קא' הלכ' כמותו במשנתינו כ"מ ששנה קא' והשתא איך אפשר לומר דהלכה כמותו בהא עובדא ובהא דפול המצרי הא ה"ל תרתי דסתרן אהדדי דמהא ש"מ דאין בילה ובהא דפול המצרי ס"ל דיש בילה דל"ל דהא דקבע הלכה כמותו כי האי עובדא לא קאי אהא דש"מ אין בילה דבהא דבילה ודאי הלכה כרש"ש משמי' דנפשי' דס"ל יש בילה גבי פול המצרי אלא קבע הלכה במאי דש"מ מהאי עובדא רוב ע"ה מעשרין הן ועוד דפריך התם ולימא קח מן הנכרי ומשני קסבר אין קנין לנכרי בא"י להפקיע מן המעשר וה"ל מן החיוב על הפטור ובהא קבע הלכה כהאי עובדא. הא ליתא דהתם איכא חד לישנא להיפ' דא"ל קח מן הנכרי דיש קנין ולא מן השוק דאין רוב ע"ה מעשרין והשתא הא דקבע ר"פ הלכה כמותו לא מסיימי אי אלישנא קמא דאין קנין ורוב ע"ה מעשרין אי אלישנא בתרא דיש קנין ואין רוב ע"ה מעשרין $$ציור בספר$$ והשתא נפל פיתא בבירא דאין שום נ"מ בהאי פיסקא דר"פ כיון דלא פי' אהאי לישנא קבע הלכה אי אקמא דש"מ הכי אי אבתרא דש"מ איפכא. ובע"כ הא דפסק ר"פ כהאי עובדא אינו (שלא) [צ"ל אלא] מה דש"מ לתרתי לישני דהיינו דאין בילה דבין אי א"ל קח מן השו' או מן הנכרי עכ"פ ש"מ אין בילה דאי יש בילה טורח זה למה יצבור גרנו לתוכו דהא דקא' הגמ' קסבר מדאוריית' ברובא בטל הא מילתא דפשיטא היא דבטל ברובא והאי קסבר אסוף דבריו קא גריר קסבר מדאורייתא ברובא בטל ורוב ע"ה מעשרין פי' קסבר דוב ע"ה מעשרין ולאפוקי מלישנא בתרא דל"ל הא רובא וכיון דרוב ע"ה מעשרין ממילא ש"ד לעשר משל ע"ה דהא מדאורייתא לכ"ע ברוב בטל ומהשתא ליכא שום נ"מ במאי דפסק ר"פ כי האי עובדא אלא בהא בלבד דש"מ דאין בילה וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דהא רש"ש בהא דפול המצרי ס"ל דיש בילה: וי"ל דע"כ ל"ק רש"ש דיש בילה אלא בטבל דרבנן כמו פול המצרי אבל בטבל של תורה כגון של דגן לא. וכה"ג מצינו בשילהי פ"ה דביצה (דף לח) דאיכא למ"ד בשל תורה אין