טורי אבן מא

במיום אל יום הוא דמקרי הכי וכיון דנדר הכי מסתמא נתכוין לשנה זו שבשעת הנדר כמות שהיא יב"ח מיום אל יום כפי קביעת שנה זו דכה"ג הוא דמקרי שנה וכדפי'. אבל התם בא' כיה"ח לאו לאיסור שנה זו כמות שהוא נתכוון דהא נזירות הרבה הוא דווקא כמנין ימי שנה של לבנה לפיכך אין הולכין אחר שנה זו של שעת נדרו כמות שהיא שהרי נזירתו נמשך שנים רבות אחרי' עד ל' שנים ולא נתכון שיהא איסורו נמשך שנה זו דוקא דמאי אולמא של שנה זו מכל השנים שלאחריו שמשך נזירותו נמשך נמי בהם. ובע"כ הא דקא' כיה"ל לשנה בעלמא דקרוי ימי הלבנה הילכך הלך אח' רוב שנים ולשון ב"א ומונה שנ"ד פעמים נזירות של ל' יום: וסייג לדברי דל"ג גבי מונה שס"ה ושנ"ד לתיבת ימים שהרמב"ם (בפ"א מה"נ) כתב כלשון זה האומ' הריני נזיר כיה"ח מונה נזיריותיו כמנין יה"ח. אם פי' שנות החמה מונה שס"ה נזיריות כל אחד. מהם ל' יום ואם פי' שנות לבנה מונה שנ"ד נזירות. וזה העתיק מברייתא זו דפ"ב דערכין גם נראה שגורס כמנין יה"ח: מ"מ גירסת ספרים דידן כיה"ח וכיה"ל נמי ניחא וכדפי'. ומה שק"ל מזה על פי' הר"ן פ"ח דנדרי' (ד' סא) גבי אלמא שנה כהשנה דמי ועלה מש"כ הר"ן בשם הרשב"א שם במתניתן יין שאני טועם השנה נתעברה השנה כו'. אכתוב בחי' למסכת נדרים

התלתן משתצמח. מתניתן היא רפ"ק דמעשרות התבואה והזיתי' משהביאו שליש ופיר"שי משתצמח אחר שנת צמיחתו הוא מתעשר ולא אחר שנת לקיטתו התבואה והזיתי' משיביאו שליש אחר שנת שהגיעו בו לשליש בישולם אם שני' אם שלישית וק"ל הא באילן בתר חנטה אזלינן למעשרות לענין חדש וישן וב' נכנסת לג' כדאמ' לקמן אילן בתר חנטה וכו'. ולקמן (דף טו) תני' אילן שחנטו פירותי' קודם ט"ו בשבט מתעשר לשנה שעברה ולקמן אמרינן ליקט אהרוג ערב ט"ו בשבט עד שלא תבא השמש וחזר וליק' משתבא השמש אין תורמי' ומעשרין מזה על זה ואלו התם מפרש שיעורא אחרינא דתנן מאימתי הפו' חיי' במעש' התאנים משיבחלו התמרי' משיטילו שאור החרובין משינקדו התלתן משתצמח והתבואה והזית משהביאו שליש ובשאר כל אילנות מפרש התם כל אילן שיעורו מאימתי מתחייבי במעשר. ולא אשתמיט באחד מהם לומר שיתחייב משעת החנטה ואפי' בתפוחין ואתרוגי' דקדים שיעור חיוב מעשר שלהם לכל האילנות תנן התם שחייבי קטנים וגדולים ואלו משעת חנטה לא קאמר. ובירקות תנן הקשואי' והדלועי' והאבטיחי' והמלפפופות חייבין גדולים וקטנים ואלו לענין חדש וישן ומע"ש ועני ירק בתר לקיטה אזלינן כדאמ' לקמן אבל האי דפ"ק דמעשרות לא מיירי כלל לזמן מעשרות לענין חדש וישן ומע"ש ועני. אלא ארישא קאי דתנן התם כל שתחילתו אוכל וסופו אוכל אע"פ שהוא שמרו להוסיף אוכל חייב קטן וגדול וכל שאין תחילתו ואוכל אבל סופו אוכל אין חייב עד שיעשה אוכל ועלה קאי כל הני שיעורי דסיפא מאימתי הפירות חייבין במעשרות פי' שכבר נעשה אוכל וקאמר התאיני' משיבחלו כו'

שנת השמיטה מאי עבידתיה ק"ל הא האי שנת השמיטה לאו אחג הסוכת דבתרי' קאי אלא אמקץ ז' שנים דלקמי' קאי ופירושי קמפר' האי מקץ ז' שנה דאמינא לך היינו שנת השמיטה וכאלו כתיב מקץ ז' שני' שנת השמיטה ביחד ותרווייהו אמקץ קאי כלומר מקץ ז"ש ומקץ שנת השמיטה דהיינו בחג הסוכות של ח' שהוא בתר ז"ש: ושנת השמיטה ותרווייהו צריכי כדא' בפ"ז דסוטה (דף מ) דאי כתב רחמנא מקץ ז"ש. ה"א נמנה מהשתא אע"ג דלא מתרמי בשמיטה כתב רחמנא שמיטה ואי כ"ר שמיטה ה"א בסוף שמיטה כ"ר במועד ואי כ"ר במועד ה"א מריש שתא כ"ר בחג הסוכות אלמא שנת השמיטה אז' שנה קאי דלא תימא נימנו מהשתא כמו דכ"ר בחה"ס לפ' האי במועד דל"ת מריש שתא. והשתא שנת השמיטה אז' שנים קאי ובחה"ס אבמועד קאי לפרושי ודוחק לומר דהא גופי' ק"ל אמאי קרי לי' מקץ ז"ש הא שמונה הוא דפשטא דמילתא דמשנת השמיטה בחג הסכות דייק לה דקא' שנת השמיטה מאי עבידתי' בחה"ס ח' היא. עוד קרא דירמי' דכתיב מקץ ז"ש תשלחו וגו' דמוקי לה בפ"ב דערכין [דף לג] ז' שנים לנרצע היינו לאחר ז"ש בשנת ח' אם פגע בו יובל כדפרש"י התם אלמא אורחי' דקרא הוא אתחילת שנה לקרוא מקץ שנה שלפני'. וי"ל דהכי דייק לה מכדי שנת השמיטה אז' שנים קאי לפרש וכן חג הסכות לפ' אבמועד קאי מ"ש דפלגינהו וכתב ברישא ז' שנים במועד והדר כתב שנת השמיטה לפ' ז"ש דרישא ובחה"ס לפ' במועד דסיפ' הל"ל מקץ ז"ש שנת השמיטה ביחד והדר לכתוב במועד בחה"ס נמי ביחד. ומדפלגינהו רחמנא ש"מ למדרש שנת השמיטה בחה"ס באפי' נפשי' לומר לך דחה"ס של ח' עדיין חומר שנת השמיטה עליו: וכ"ת א"כ ל"ל צריכותא דפ"ז דסוטה להאי שנת השמיטה ובחה"ס ת"ל דצריך לדרשא דשמעתין: וי"ל דמ"מ פשטא דקרא משמע דעיקר לסימנא דמצות הקהל דאיירי בי' עניינא קאתי דאי הא לחוד אתי לארויי' לענין מצות שמיטה דאתה נוהג מנהג ז' בח' לא ה"ל למכתב (הא בעניינא דמצות) [צ"ל אלא בענינא] שמיטה דמאי שייכי דיני שמיטה לארויי' בפ' הקהל. א"ו לגופי' למצות הקהל איצטריך להא דשנת השמיטה בחה"ס לסימנא דזמן הקהל אימת ואגב אורח' פלגינהו קרא ללמד הא נמי דאתה נוהג מנהג ז' בח'

מנהג ו' בז'. הקשה התוס' היכי יליף חיוב מעשר משביעי' הא כל האילנות הולכין בשביעית בתר חנטה וענבים נמי בכלל כדאמר לקמן אילן בתר חנטה כו' ואפ"ה לענין להתחייב במעשר שיעור אחר מפורש בפ"ק דמעשרות ולא היה להם להביא הא דלקמן דהתם לא מיירי לענין שביעית אלא לענין מעשרות מ"מ אמת הוא דלענין שביעית אזלין בכל אילנות בתר חנטה כדמוכח לקמן בסוגיא דאתרוג בת ו' שנכנס לז' ותנן אתרוג שוה לאילן לשביעית פי' שהולכין בו בתר חנטה כאילן ותי' התוס' דבכולהו ניחא דחזו בשיעור המפורש בהן אבל תבואה וזיתים קודם הבאת שליש נמי חזו כדאמר בפ' המוציא יין אנפיקנין שמן זית שלא הביא שליש שמשיר את השער ומעדן את הבשר ואמרי' בפ"ג דפסחים (דף מב) עמילן של טבחים פת תבואה שלא הביא שליש ומה"ט ניחא דק"ל אהנך טפי מנלן דאזלינן בתר שליש כיון דקודם לכן חזו ומייתי ראי' מז' דאפי' לז' לא משערינן עד ה"ש כ"ש למעשרות דהא שאר אילנות דאזלינן לשביעית בתר חנטה אפ"ה לא מחייב במעשר עד דמטו לשיעור המפ' בהם והא ל"ל דקרא דשנת השמיטה בחה"ס מיירי משאר אילנות דלא חזו עד שיעור המפ' בהם שהוא הבאת שליש שלהם כדפי' התו' אבל בתבואה וזיתים דחזו קודם הבאת שליש ניזל בתר ההוא שעתא דחזו דאטו תבואה וזיתים רמיזא בהאי קרא דשנת השמיטה די"ל דהא דתלה רחמנא לשנת השמיטה בחה"ס. בע"כ ה"ט כל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביא שליש לפני ר"ה כדאמרינן לקמן דהה"נ לזיתים אלא דחדא מנייהו נקט. אבל בכל שאר אילנות אין להם זמן אחד קבוע לכולן לומר דאם נלקטת בחג בידוע שהביא כך וכך לפני ר"ה ואפי' דבמין אחד אילן זה שהביא כשיעור זה לפני ר"ה ומתאחר בשולו ולקיטתו מאילן חבירו של אותו מין גופי' או מקדים לו ואפשר שאפי' באילן אחד נמי אין כל השנים שוות פעמים מקדים בשנה זו משנה שלפני' ופעמים מאחר כיון שכן מהשת' בע"כ הא דתל' רחמנ' לשנ' השמיט' בחה"ס אי אפשר לומ' דמיירי משאר כל האילנות דא"כ מאי פסק' דשנת השמיטה אחה"ס. אבל אי לא מיירי אלא בתבואה וזיתים הא וודאי פסקא דבכל מיני התבואה וכל האילנות זתים הכי הוי וכדפ': ומ"מ למאי דיליף בסמוך מועשת את התבואה לשלש כו' לא א"ש ואי משום דכתוב תבואה משמע תבואה דוקא א"כ זיתים מנלן ואי משום דזיתים נמי בכלל תבואה הן כדכתיב בתבואת היקב הא ענבים נמי בכלל תבואת יקב הם ועוד דתבואה בהדיא כתוב בהו ותבואת הכרם גבי כלאי הכרם וניזל בהו נמי אחר ה"ש לענין שביעית ולא בתר חנטה כשאר אילנות. וי"ל למאי דאפרש לקמן דהאי דדרש מועשת נמי אהאי קרא דבשנת השמיטה בחה"ס סמיך ניחא

דף יג ע"א וקדי' לי בצאת השנה כתבו התוס' ומ"מ בהאי קרא לחוד כחד לא סגי אם לא שנת השמיטה בחה"ס ולא פי' מ"ט לא סגי בהאי קרא לחוד ונ"ל דה"ט דאי מבצאת השנה השנה לחוד ה"א ה"מ לעני מעשר דהא בשאר האילנות אפי' ענבים דמעשר שלהם מה"ת אזלי בהו בתר ה"ש שלה' לגבי מעשר וא"כ הה"נ בתבואה וזיתים דבע"כ בהו מיירי האי קרא דחג האסיף בצאת השנה מדתלה לקציר החג אחר שנה היוצאת משום דבידוע שהביאה שליש לפני ר"ה והא ליתא אלא בתבוא' וזתים בלבד וכדפי' בסמוך אבל לענין שביעית ה"א דבתר חנטה אזלינן כשאר אילנות קמ"ל שנת השמיטה בחג הסכות דאפי' לענין שביעית בתבואה וזתים לא אזלי' אלא בתר ה"ש ולא קוד' לכן. ומהאי קרא דשנ' השמיט' בחה"ס לחוד לא סגי דה"א תשמיט ותיזיל עד חה"ס אמר רחמנא כדפריך לעיל אבל לא לענין הבאה שליש בתבוא' וזיתים דלא מסתבר לומר כן הואיל והן ראוין קודם ה"ש שלהן אבל השתא דגלי קרא אחג האסיף דבתבואה וזיתים נמי אזלינן בתר ה"ש אפ"ת דלענין מעשר מיירי מ"מ כיון דקודם ה"ש נמי ראוין ואפ"ה לא אזלינן בהו לענין מעשר עד הבאת שליש מגזה"כ מהשתא יותר ראוי למדרש להאי קרא דשנת השמיטה דענין הבאת שליש אזלינן בהו לגבי שביעית אע"ג דראויין קודם לכן אפ"ה גזה"כ כן כדאשכחן הכי גבי מעשר מלמידרש דבר חדש דתשמיט ותיזול עד חה"ס דשנת ח' מה שלא מצינו במקום אחר כיוצא בו שתהא שנה נכנסת בחברתה כלל: קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי. כתבו התוס' ואע"ג דירוש' היא להם מאבותיהם כדאמ' בע"ז פ"ד (דף נ"ג) דא"ר ואשיריהם תשרפו באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ יש לו במה שזרע ומ"מ דייק התם שפיר מאשירות מדורות ראשונים. $$ציור בספר$$ וא"י מאי קאמר אדרבה אשרות שמדורות ראשוני' קודם שניתן לאברהם הי' יכולין לאסו' ולק"ל התם אלא על אשירות שלאחר שניתן הארץ לאברהם ואי יש לו חלק במה שזרע ונטע לק"מ הא ודאי יכול לאוסרו כיין שיש לו חלק בו ש ול"ל דק"ל מדאמ' תורה ואשיריהם תשרפו באש הכל במשמע ואפי' אילן העולה מאיליו וזה אין לנכרי חלק בו כיון דלא טרח לנטעו. הא ליתא דהעולה מאיליו לכ"ע אינו אסור משום