טורי אבן כט

וחדא תיקם בדוכתי' גבי מ"ב בשעת עשי' דווקא כדגלי בי' קרא. וגבי מ"ד אמ' מסברא דלא פטור אלא קודם מירוח אבל לאחר מירוח כיון דכבר חובת מעשר עליו ע"י לקוח לא פקע. דמ"מ אכתי קשה דהתינח מעשר בהמה דגלי קרא לשעת עשי' בהדי' א"כ י"ל דדווק' הוא ולא תיתי לאידך נד בהקיש' מטעמא דפי' אבל גבי (מ"ר) [צ"ל מ"ד] דכת' רחמנא סתמא זרעך למעוטי לקוח נפטרי' גבי' בכל ענין קודם מירוח מסברא ולאחר מירוח מהקישא ואע"ג דהאי הקישא עשר תעשר גבי מ"ד כתי' ומשמע דאתי להקיש מעשר בהמה לו ולא לדידי' למ"ב. הא בפר' ב' דפסחי' (דף כ) גבי הקישא דנערה המאורסה לרוצח קאמר ה"ז בא ללמד ונמצא למד מה רוצח כו' ומה נערה המאורסה כו' ה"נ הא מקיש מ"ב למ"ד נמי לענין מן החדש על הישן דלא ולל"ב דרבא שם בפ"ב דבכורות הוקש נמי לענין (מן) [צ"ל ממין] על שא"מ דלא: עק"ל לר"ע דדריש רפ"ח דבכורות (דף נ"ג) והבאתם שמה וגו' ואת מעשרותיכם בב' מעשרות הכתוב מדבר אחד מ"ב וא' מ"ד ונפקא לן מיני' דכמו דשל דגן אינו בא מחוץ לארץ אף של בהמה כן. והשתא הקישא דעשר תעשר ל"ל ת"ל מאידך הקישא דמעשרותיכם דמעש' בהמה מן החדש על הישן לא כמו מעשר דגן וי"ל משום דאיכא ק"ו דמעש' בהמה מן החדש על הישן שפיר דמי כדאמ' התם ומה כבשים ועזים שהן כלאים זה עם זה מעשרין מזה ע"ז חדש וישן שאינן כלאים זע"ז לא כ"ש. ואפשר לומר דאתי ק"ו ומפקא מהקישא להא מילתא דחדש וישן. ואע"ג דאין היקש למחצה אפ"ה כיון דאיכא לאוקמי להקישא לד"א דבח"ל לא לא מפיק מק"ו והוי הקישא למחצה כמ"ש התוס' בפ"ה דבכורו' (דף ל"ג) דילפי ב"ש דבכור בעל מום אסור לזרים מדאיתקוש לחזה ושוק וב"ה מתירין לזרי' ק"ו (מתמי') [צ"ל מטמא] ופי' התוס' דמש"ה אתי ק"ו ומפקא מהקיש' דא"ל הקישא לבכור תם (אכתי) [צ"ל אתי]. ובה"ג בכ"מ כדפי' התוס' שם וה"נ דכוותי'. אבל השתא דהקיש מעשר בהמה למ"ד והא האי הקישא דעשר תעשר בע"כ האי הקישא מפיק מק"ו דהא לא איצטרך לד א אלא להא דמן החדש על הישן דלא: מיהו לל"ב דרבא שם בפ"ח דבכורות דהקישא דעשר תעשר אתי נמי לענין דאין מעשרין מן הבקר על הצאן ואפ"ה דרשינן לי' נמי למן החדש על הישן דלאו ולא אמרינן אתי ק"ו ומפיק מהקישא קשה עשר תעשר (אדי"ע) [צ"ל אדר"ע] ל"ל ת"ל הכל מהקישא דמעשרותיכם

סמוך לגמרו עשירי. פירש התוספ' אע"ג דתנן בפ"ק דמעשרות התבואה והזתים משיביאו שליש מ"מ אין דרך ללקטן אלא כשנגמר. וא"י מה ענין לקיטה לתשרי דהא קציר חיטים הוא קודם לפסח. וה"נ אמר לעיל איזה חודש שיש בו אביב זה ניסן וה"נ משמע בפ"ה דב"מ (דף עג) אנא נטרינן לי' עד אייר ומרווחנא לי' בכמה פי' שכ"ע מקדימים לקצור חטים מניסן ואנן נטרינן עד אייר אלמא המאחר לקצור עד שיתבשל לגמרי אינו מאחרו יותר מעד אייר וקציר שעורים קודם לשל חטים כדאמ' בפ"ק דסנהדרין גבי ולחם שעורים שמא תאמר חטים ת"ל שעורים פירוש שממהרין להתבשל מן החטים וכן זמן בישול פירות האילן הוא קודם לעצרת כדמוכח בפ"ק דסנהדרין שם גבי על ג' דברים מעברין את השנה על האביב ועל פירות האילן וכדפי' רש"י התם. ואכתי איכא טובא עד תשרי והאיך קאמר הכא דתשרי הוא סמוך לגמרו של מעשר דגן. ורש"י פי' סמוך לגמרו דכל ימות החמ' מניחין ליבש בגונ'ר שבשדו' ואמת הוא דמה"ט קרא חג האסיף לסוכת כדאמ' לעיל איזה חודש שיש בו אסיפה כו' מ"מ ק"ל וכי מפני שמיבשין התבואה בשדות עד סמוך לתשרי קרי לי' סמוך לגמרו דמאי תלי טעמא בהכי: ול"נ לפ' סמוך לגומרו דקאמ' היינו סמוך לגמרו לחיוב מעשר דאמ' בפ"ז דב"מ (דף פ"ח) א"ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשרות עד שיראה פני הבית ולר' יוחנן פני החצר וכיון דכל ימות החמה מונח בשדה להתייבש עד סמוך לתשרי עד אותו שעה אין גמרו למעשר עד שמכניסו לרשותו לחצירו ולביתו ואפי' למאי דר"ל התם דבחטין ושעורים גורן בהדיא כתיב בהו וא"צ ראיית פני הבית וחצר מ"מ מירוח בעי ואין מירוח אלא לאחר שנתייבש בשדה והוא סמוך לתשרי והשתא יליף למ"ב נמי דסמוך לגמרו למעשר (עישרו) [צ"ל עישורו] ממעשר דגן דהיינו לאחר שנולד דקודם שנולד אין שם מעשר חל עליו אפי' לר"ש דאמ' בפ"ט דבכורות מחוסר זמן דהיינו קודם יום ח' משנולד נכנס לדיר להתעשר מ"מ מודה דאין שם לקוח חל על העובר דא"ק תעשה בשעת עשי' מיעוט הכתוב ובמעי אמו לאו שעת עשיה היא כדאמר התם והשתא לא מיבעיא לר"ש דסמוך ללידה דהיינו אלול לר"מ או תשרי לר"ש הוי סמוך לגמרו למעשר שהרי חיוב מעשר משנולד הוי. אלא אפי' לרבנן דאינו נכנס להתעשר עד אחר ז' ימים ללידתו אפ"ה כיון דאינו אלא ז' ימים לחוד משנולד שפיר קרי לי' סמוך לגמרו למעשר

לשטרות דתנן שט"ח המוקדמי'. ק"ל למנ"מ בהא דקבעו ר"ה א' בתשרי משום שטרות להתחיל מנין השנים מא' בתשרי הא בלא"ה י"ט הוא ואין ישראל כותבים בו שטרות ובין למאי דפי' התוס' גבי ר"ה בא' בניסן למלכי ישראל דנ"מ שמא ישכח הסופר ויטעה יום א' ואם עמד בא' בחדש יטעה ויסבר שעמד בב' בחדש ולשנה הבאה יכתוב בא' בחדש בשנ' א' למלך ובאמת הוא שנה ב' מוקדם שנה שלימ'. ובין למאי דפרש"י דנ"מ היכא דההלואה לא הית' בזמן הנכתב בשטר ולידע אי ההלוא' קדמה לזמן השטר ומאוחר הוא זמן השטר קדי' הוא ומוקד' הא הכא ליכא למיחש חששא של פי' התוס' דאפי' עמד המלך בא' בתשרי ויטעה ויסבר שעמד בב' ליכא למיחש לתקלה כיון דאין כותבין שטרו' בא' בתשרי. ולא ה"ל לתקן לר"ה אלא ב' בתשרי דאז אפשר לבא לידי טעו' שיטעה בין ב' לג' וה"ה תקלה דפרש"י דאם הזמן בא' בתשרי וההלוא' לזמן אחר לידע הי קדי' ליכא למיחש הכא כיון דאין כותבין שטרות בא בתשרי. ואע"ג די"ל הואיל והוצרכו לתקן יו' מיוחד למלכי' מטעמא דפי' רש"י לפי שיטתו וכן התוס' לפי שיטתם. תיקנו בא' בתשרי שהוא ר"ה בלא"ה לכמה מילי לשמיטין כו' כדתנן. אבל ב' בתשרי אינו ר"ה לשום דבר. אפ"ה לישנא דאחד בתשרי לשנים לא א"ש דלעולם לא משכחת לה להא ר"ה שיתחילו למנו' שנה החדשה בו ביום לשטרות כיון שהוא י"ט ואסור לכתוב ואין זה ר"ה לשטרות כיון שאין כותבין בו שום שטר וי"ל דנ"מ אם כתוב איזה שטר קודם א' בתשרי ואיחר זמנו על א' בתשרי דמונין לשנה החדשה מהיום אתי שפיר לישנא דר"ה. וגם בכה"ג תקלה במקומה עומדת לפי' התוס' למאי דפי' לעיל בשם הר"ן דלאו משום תקלה תיקנו כן. א"ש

ע"ב איזה חג שהחדש מתכסה בו הוי או' זה ר"ה. התוס' פי' בשם הר' משולם שהחדש מתכס' בו שאין חטאת ר"ח קרב בר"ה כדכתי' מלבד עולת החדש ולא כתיב מלבד חטאת ועולה. והקשה לו ר"ת דבריש תוספתא דשבועות תניא ל' שעירים מקריבים ישראל בכל שנה וחשיב י"ב בר"ח. ולי י"ל כסברת ר' משולם דשעיר ר"ח לא קריב בר"ה למאי דס"ל לר"י ברפ"ק דשבועות דבין של רגלים בין של ר"ח כפרתן שוה לכפר על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף וכיון דכפרת שעיר של ר"ח ושל ר"ה שווין קרב א' (שעי') [צ"ל שני] למה בה. כדתניא בפ"ק דזבחים (דף ז') רש"א ב' שעירי עצרת למה באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו נזרק דמו של א' שני למה קרב על טומאה שאירע בין זה לזה אמור מעתה ראוי' הי' ישראל להקרי' קרבנותיהן בכל עת ובכל שעה אלא שחיסך הכתוב ודווקא התם דגלי קרא בהדיא להביא משום טומאה שאירע בין זה לזה אבל בר"ה דלא גלי אדרבה מדכתיב עולת החדש וחטאת שיירי' א"ל דא"צ אלא א' בלבד ולא חייש קרא לטומאה שאירעה בין זה לזה מפני החיסך כמו שחס מלהקריב בכל עת ובכל שעה. מיהו ה"ט ל"ש אלא לר"י דס"ל כפרת שעיר ר"ח וכן של רגלים שוין וכן לר"מ דאמ' התם כל שעירי' כפרתן שווים אבל לר"ש דאמר התם דשל רגלים מכפרים על שאין לו ידיעה כלל ושל ר"ח על טהור שאכל את הטמא כיון דאין כפרתן שוה צריך להקריב זה וזה זה לכפר על שלו וזה לכפר על שלו והשתא ההיא דתוספתא ר"ש היא וההיא דשמעתין ר"מ ור"י היא ומיהו לר"ש בן יהודא דאמר התם של ר"ח מכפר על טהור שאכל את הטמא מוסיף עליו של רגלים שמכפרין על הטהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה א"ל נמי דבר"ה קרב שעיר של ר"ח:

וכ"ת תינח של ר"ח בעי לשל ר"ה דמרובה כפרתו משל ר"ח אבל תסגי לי' בשל ר"ה בלבד דהא בכלל מאתי' מנה י"ל כיון דתנן רפ"י דזבחי' (דף פ"ט) כל התדיר מחבירו קודם את חבירו מוספי ר"ח קודמין למוספי ר"ה נמצא לפי סדר הקרבתן לק"מ ראשון קרב שני למה בא כיון דשל ר"ח קרב ראשון וקודם לשל ר"ה שני של ר"ה מפני תוספ' כפרתו לכפר על שאין בו ידיעה והא ל"ל דתסגי בשל ר"ה לחוד ושל ר"ח ל"ל. די"ל כיון דשל ר"ח קרב קודם ובשעת הקרבתו מכפר כפרתו לא רצה הכתוב לשנות ר"ח של ר"ה משאר כל ר"ח ואח"כ בא של ר"ה ומירק כפרתו רגלי' לכפר על שאין בו ידיעה:

אבל קשה על הא דפי' דלר"מ ור"י דס"ל דשעיר של ר"ח ושל ר"ה כפרתן שוה ואין צריך להקרי' שעיר של ר"ח ור"ה ובשל ר"ה לחוד סגי. למה לי דכתב רחמנא לשעיר כלל גבי סדר קרבנות ר"ה. כיון דכפרת של ר"ח ושל ר"ה שוין ודין הקרבתן שוה לשתוק קרא מיני' וממילא ידענו דמקריבן בו שעיר מידי דהוי אשאר ר"ח דמקריבין בו שעיר ומה לי' קרב משום ר"ה ומה לי' אם קרב משום ר"ח. וכיון שכן אפשר לומר להפוך דלר"מ ור"י כיון דכפרתן שוה בע"כ קרב של ר"ח ושל ר"ה דאלת"ה שעיר דגבי ר"ה דכתב רחמנא ל"ל. ת"ל משום ר"ח. א"ו דזה וזה קריב. וכ"ש לר"ש דאמר של ר"ח מכפר על טהור שאכל את הטומאה ושל רגלים על שאין בו ידיעה וכפרתו של זה אינו ככפרתו של זה וזה קרב לעצמו וכן זה. אבל לר"ש בן יהודא דשל ר"ח מכפר על טהור שאכל את הטומאה ומוסף עליו של רגלים שמכפרים על זה ועל שאין בו ידיעה י"ל דמקריב את של ר"ה ודיו וא"צ לשל ר"ח דאית' בכלל מאתי' מנה. והשתא שמעתין דאמ' מהחודש מתכסה בו שאין קרב של ר"ח ר"ש בן יהודא היא וההיא דתוספ' כשאר תנאי

אין לי אלא לישראל לאו"ה מנין ת"ל משפ'. ק"ל הא ודאי האי חק לישראל דדווקא לישראל ולא לאו"ה דהא בקידו' החודש איירי כדאמ' בסמוך מלמד שאין ב"ד של מעלה נכנסין לדין אא"כ קידשו ב"ד של מטה את החודש. ולקמן רפ"ג אמ' אימת הוי חק בגמר דין וקרא לי' משפט מה משפט ביום קידוש החודש ביום וי"ל דהאי כי חק משמע הכי ומשמע הכי משמע