טורי אבן ל

בחק של קיה"ח ומשמע בחק של דין כדאמרי' רפ"ב דביצה (דף ט"ז) כל מזונותיו של אדם קצובין לו ונפקא לן מחק לישראל וחק לישני דמזוני הוא. וה"נ משפט דרשינן לי' הכא אדין של מעלה ולאו"ה. וברפ"ג דריש לה אקידש החודש והכא ה"ק אין לי חק של דין אלא לישראל כו'

יובלת בעשרה בתשרי הוא. כתבו התוס' לר"א דאמ' לעיל ד' ר"ה בד' ר"ח פריך הא דאמ' ר"ח לעיל רגל שבו ר"ה לרגלים המנ"ל הכא הכי ול"נ דא"א לומר כן הכא דהא אחר יובלת קתני לנטיעה ולירקות ולהני ודאי ר"ה שלהם א' בתשרי הוא ואי ליובלות ר"ה עשרה בתשרי הוא הו"ל למיתני יובלו' בתר הני שהרי קדים ר"ה דידהו לשל יובלו'. ובע"כ צל"כ דאל"כ לר"א נמי לק"מ דאפ"ת יובלות בי' בתשרי אכתי איכא ד' ר"ה בד' ר"ח דהא א' בתשרי ר"ה הוא לשנים ולשמיטין ולירקות ואיכא למימר דיובלת לאו אד' ר"ה קאי כמו שלא קאי ארגלים שהוא בט"ו בניסן אלא ודאי כדפרי' והשתא פריך לכ"ע

וקדשתם את שנת החמשים מה ת"ל פרש"י מכיון שאמר שבע שבתות שנים והעברת שופר בחודש השביעי יודע אני שהיא שנת החמישי'. וק"ל הא קרא דוקדשתם מיבעיא ליה שצריך לקדש שנה הנ' לומר מקודש השנה וכדאיתא בסמוך ורבנן שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים וגם לרבנן קשה מנ"ל למעוטי חדשים מקידוש דלמא לגופי' איצטרך לומר ששנת היובל צריך קידוש: ונרא' לי דשנה יתירה דריש דהוה מצי למכתב וקדשתם את שנת החמישי' לחוד שנה ל"ל א"נ המ"ל וקדשת' את החמישים שנה. שנת ל"ל. אלא לדרשא

מר"ה ועד יוה"כ לא הי' עבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדין. נ"ל דה"ט דר' ישמעאל או דס"ל כר"י לקמן דמצות יובלת תלוי בתקיעת שופר או אפי' כרבנן דאף בשמיטת קרקעות נמי תלוי מ"מ ת"ש נמי בעי. והיינו דקאמ' תקעו ב"ד בשופר היינו ביוה"כ עבדים נפטרים לבתיהם הלכך מר"ה ועד יו"הכ מצות יובל תלוי וקיימא אי תקעו שופר ביוה"כ לרבי יהודא ולרבנן שמיטת קרקעות עם תקיעת שופר חייל יובל למפרע מר"ה ואי לא לא חייל ובטל יובל זה לגמרי מש"ה אין עבדים נפטרים מר"ה לגמרי לבתיהן דלמא לא עבדין ביוה"כ הא דמעכב את היובל ומ"מ לא משתעבדין דדלמא עבדי להו וחיילי יובל למפרע מר"ה ודמי הא מילתא לי"ט של ר"ה דתלוי וקיימא דאי מקדשין ב"ד את החודש ביום ל' חל י"ט למפרע מתחילת הלילה ואי לא לא מש"ה אסור במלאכה ביום ל' של אלול מבערב מספק כדאמר לקמן בפרק ד' וה"נ דכוותי' והא ל"ל דר"י דס"ל מר"ה חייל יובל פליג על הני תנאי דלקמן וס"ל שאין שום אחד מהן מעכב למצות יובל דא"כ לקמן דפריך לרבנן הא כתיב יובל ה"ל למפרך נמי לר"י הא כתיב היא וה"ל להגמ' לפרש היא לר"י למאי אתי אלא ודאי כדפי': ואין לפרש שמצות יובל מר"ה ועד יוה"כ חל בהחלט ואינו תלוי בתקיעת שופר אלא הימים הבאים מיוה"כ אי תקעו שופר קדשו ואי לא בטל היובל להבא מיה"כ ואילך אבל הימים דלמפרע מר"ה ועד יוה"כ לא בטילן. דאין זה סברא דא"כ לפעמים אין יובל נוהג אלא ימים מועטי' הללו שמר"ה ועד יוה"כ בלבד בדלא תקעו. ועוד דא"כ סברת ר"י הפוכה לגמרי משל רבנן דלרבנן ימים הללו שמר"ה ועד יוה"כ קילי מכל השנה ולעולם הן חול דיובל אינו חל לעולם עד יוה"כ. ולר"י אלימא טפי דקדושי לעולם בלי תנאי משא"כ מיוה"כ ואילך דקדושתן תלוי בתנאי דתקיעת שופר ואי לא תקעי לא קדשי. אלא וודאי כדפרי' עיק': וכ"ת הא אמר לעיל (דף ח') כי קחשיב מידי דלא תלוי במעשה כו' ופריך והרי יובלות ומשני ר"י היא ולמאי דפי' הא אפי' לר"י יובלות תלוי במעשה בת"ש המעכבו לק"מ דהא דקאמר מידי דתלוי במעשה לא חשיב היינו שהמעשה קדמה לשנה וא"א לשנה לחול בשום ענין אא"כ קדמה לה מעשה ואר"ה דעומר וב' הלחם קאי התם דא"א לשנ' להתחד' בי"ו בניסן ובו' בסיון להתי' החד' במדינ' ובמקדש אא"כ קרבו לעומר וב' הלחם קודם. אבל יובל השנה מתחלת קודם למעשה שהשנה תלוי בו שהשנה מתחדשת לר"י בר"ה והמעשה שתלוי בה השנה בא ביוה"כ מאוחר לה ובהכי ניחא לי מאי דקשה להתוס' התם אהא דפריך והרי יובלות מאי ס"ד הא לא מתוקמי כלל אלא לר"י לקמן. ולמאי דפי' א"ש דס"ד דאף לר"י תלוי במעשה הוי כיון דא"א אלא ע"י מעשה הבא אחריה. ומשני ר"י היא ואין זה קרוי תלוי במעשה כיון דחלות היובל קדים למעשה מיהו קושיות התוס' בלא"ה לק"מ וכדפי' התם

ושדות חוזרות לבעליהן. וק"ל הכא משמע דאפי' לר"י דס"ל דיובל מר"ה חייל אפ"ה שדות אינן חוזרות עד לאחר תקיע' שופר ביוה"כ ואלו בספ"ד דערכין (דף כ"ח) לא משמע הכי דאמר התם א' יובל ואחד שביעית משמטין כאחד. פירוש שמיטת קרקע דיובל ושל כספים בשביעית חלין כאחד. מפני שהיובל משמט בתחלתו ושביעית בסופו ופריך יובל בתחלתו ביוה"כ הוא ומשני הא מני ר"י היא דא' יובל מר"ה הוא דחייל. ש"מ דשמיטות קרקעות לר"י מר"ה הוא (הא) [צ"ל הא הכא משמע] דבת"ש דיוה"כ הוא דחוזרין ולא מר"ה וי"ל דלמאי דפי' א"ש דמצו' יובל מר"ה ועד יוה"כ תלוי וקיימא בספק אי תקעי ביוה"כ חיילא למפרע ואי לא לא חיילי. ולפי"ז שמיטו' קרקעו' מר"ה ועד יוה"כ נמי תלוי בספק אי תקעי ביוה"כ חל למפרע מר"ה נמצא שביעית ויובל משמטין כאחד ולפי"ז דין קרקעות כדין עבדי' מר"ה ועד יוה"כ דלא משתעבדין ולא נפטרין עד דאיגלי מילתא ביוה"כ אי חייל או לא חייל כדפי' בסמוך. ה"נ קרקעות מר"ה ועד יוה"כ תלוין ועומדין בספק ואין הלוקח משתמש בהן ולא חוזרות להמוכר עד דתיגלי מילתא ביוה"כ. וכיון דחילק ברישא גבי עבדים דלא משתעבדין ולא נפטרין מר"ה ועד יוה"כ סמיך בסיפא גבי קרקעות נמי אההיא חלוקה ול"צ לפ' דממילא משמע דמ"ש קרקעות מעבדים

דף ט ע"א ואי אתה מונה שנת חמישים אחת. פי' למנין שמיטה הבא אלא שנת השמיטה מתחיל לאחר היובל ומונה ששה שני' לבד שנת היובל והז' הוא שמיטה ראשונה של יובל הבא וק"ל א"כ לרבנן השמיטה הז' הסמוך ליובל לפני' עד שמיטה הא' דלאחרי' ה"ל שבע שנים שנת היובל ושש שני' של שמיטה ומשונה שמיטה זו משאר ששה שמיטות של יובל דליכא אלא ששה שנים בין זו לזו א"כ הא דכתב רחמנא גבי הקהל מקץ ז' שני' במועד שנת השמיטה וגו' בשמיטה א' שלאחר יובל היכי משכחת לה אי תקרא מקץ שבע שנים אינו בחה"ס דבתר שנת השמיטה אלא שנת השמיטה עצמו הוי ואי בחה"ס דבתר שנת השמיטה הוי לי' מקץ ח' שנים. אבל לר"י ניחא דלעולם משביעית לשביעית אינו אלא ז' שנים ואין שנת היובל מפסקתן דהא יובל עולה לכאן ולכאן. ובחי' למ' נדרים יתבאר זה כי שם עיקר מקומו: וש"מ משמעתן דלרבנן חייל היובל מיוה"כ ורבנן דרשי יובל היא לאפוקי מדר"י דאמר שנת חמישים עולה לכאן ולכאן ואני תמה תבואה שהביאה שליש באותן עשרה ימים שמר"ה של יובל עד יוה"כ איזה מעשר מפרישין עלי' שהרי סדר המעשרות הולכין אחר שני השמיטה א' וב' לשמיטה וכן ד' וה' מעשר שני ג' וששה מעשר עני ושנת השמיטה ויובל פטורין מן המעשר לגמרי והשתא לרבנן אותן עשרה ימים המה משנת היובל ומ"מ אין להם דין יובל וחייב במעשר איזה מעשר נוהג בהן אי נימא מ"ע הא נוהג בשנת מ"ח שהוא שנת ו' לשמיטה הז' ולא מצינו שינהג ביחד יותר משנה א' ואי מפריש למ"ש לא מצינו למ"ש שינהג ביחד יות' מב' שנים. והא שנת א' וב' שאחר היובל ינהוג מ"ש ואי ינהוג מ"ש באותן הימים נמי נמצא מ"ש נוהג ביחד יותר מב' שנים. ואי נימא שינהג באותן הימים מ"ש ותחשב לו לשנה שלימה ובשנת ראשון אחר היובל תחשב לשנה ב' של מ"ש ושנה ב' אחר היובל שהוא ג"כ שנה ב' למנין השמיטה לרבנן ינהג מ"ע. א"כ בטלת סדר השנים לשני השמטה לענין מ"ש ומ"ע ואין חוזר לכסדרן של א"ב וכן (ב"ה) [צ"ל ד"ה] מ"ש. וג"ו מ"ע. עד היובל הז' שהרי מיובל ליובל מתבלבל הסדר יותר. וה"נ למאי דאמ' בספ"ט דערכין (דף לב) דמשגלו שבט ראובן וגד בטלו היובלות ואמ' התם דבבית שני מנו יובלת לקדש שמיטי' פי' לרבנן דס"ל אין שנת היובל מן המנין מנו שנת הנ' ליובל ולא הי' ממנין השמיטה ותחילת מנין השמיטה חשבו משנה שאחר היובל נמצא משמיטה הז' הסמוך ליובל לפני' עד שמיטה ראשונה שלאחריו ז' שנים לבד ב' שני השמיטות ול"ד לשאר כל השמיטות שאין בין שמיטה לחברתה אלא ו' שנים והשתא לרבנן דרבי יהודה שנת הנ' הראוי ליובל ואע"ג שאין קדושת יובל נוהג מניחין אותו מלמנות לחשבון השמיטה וחייב במעשר וה"ל שבע שנים רצופין שחייבים במעשר וכן לרבי דס"ל שביעי' בזה"ז דרבנן רפ"ק דמ"ק (דף ב) וס"ל בפ"ק דחולין (דף ו') דקדושה ראשונה בטלה וקדושה שני' דעזרא קידשה לע"ל ולא בטלה מה תהא על שנת היובל לרבנן משגלו שבט ראובן וגד ועל שני כל השמיטות אחר קידוש עזרא לרבי דחייבין במעשרות מה"ת ואיזה מעשר נוהו בהן מ"ש או של עני והא אי אפשר וכדפי'

ובמסכת ידים פ"ד תנן עמון ומואב מה הן בשביעית שגזרו עליהן מעשרות מד"ס אבל שביעית אינו נוהג בהם אפי' מדרבנן וגזר ר"ט מפשר עני וראב"ע גזר מ"ש שלא לשנות מסדר השנים והואיל ובשישית נהג מ"ע אחריו בז' ראוי לנהוג מ"ש. וה"נ נימא דינהוג לרבי בשביעית מ"ש ואע"ג דמסיק ראב"ע התם דמדמי לה לבבל י"ל דה"ט דבבל עצמה דמ"ש בז' שלא לשנות מסדר השנים היא וא"כ ה"נ בא"י שקידשה עזרא ראוי למ"ש בז' מה"ט. והא דלא פליגי בא"י בזה"ז י"ל דס"ל שביעית בזה"ז מה"ת ואין נוהג בו מעשר כלל או ס"ל שביעית בזה"ז מד"ס ומעשרות מה"ת ולכ"ע מ"ש שלא לשנות מסדר השנים. והא דגזר ר"ט התם מ"ע היינו משום דהואיל והמעשרות שלהם מד"ס הניחם ש סמכו עניים עליהם בז' כדמפרש התם דהם אמרו והם אמרו אבל בשל תור' לכ"ע אחר סדר השנים אזלינן מ"מ בהא י"ל דלא אמרה תורה סדר המעשר' לסדר שני השמיטה אלא בזמן שהשביעית נוהג מה"ת דנמצא סדרן מכוון לסדר שני השמיטה לעולם דכיון דשנת שמיטה פטור מן המעשר נמצא משמיטה לשמיטה חוזרין חלילה ב' פעמים והשביעית מפסיק. דהא אינו נוהג בו מעשרות לגמרי. אבל בזמן שאין שביעית נוהג סדרן לעולם ב' שנים מ"ש והג' מ"ע והשנה הראוי לשמיטה ושלאחרי' מ"ש והשני לה מ"ע וכן חוזר