טורי אבן כה

שם בחידושי הרי מצות שמחה משכחת לה בלתי מצות סמיכה וביאת עזרה. אלא ודאי דר"ז מיבעיא לי' מן כל פטורי ראיי' אפי' אנשים אי איתנו בב"ת ונקט אשה מטעמא דפי'. מיהו י"ל דמש"ה מיבעיא לר"ז מאשה לחוד ולא משאר פטורי ראי' משום דאשה פסיקא לי' לעולם אפי' אין לה בשר מנ"ונ וצריכא להביא שלמי' מיוחדים לשם שלמי שמחה. אפ"ה אינה בביאת עזרה כיון דפטורה מן הסמיכה משא"כ שאר פטורי ראי' שהן אנשים וחייבין בסמיכה לא פסיקא ליה דהא אם מביאים שלמים מיוחדים לשם ש"ש ישנן בביאת עזרה משום סמיכת הש"ש. וכבר פי' למעלה דאע"ג דלאביי גופי' אשה אינו עוברת בב"ת אפ"ה לא תני לה במתני' דפ"ק דקדושין גבי מצות ל"ת שנשים חייבות חוץ מבל תקיף דבדבר שאינו תלוי בביאת מקדש כצדקה ושאר מתנות עניים אשה נמי עוברת בב"ת. ועוד דשנה בלא רגלים אפי' בדברי' התלוים במקדש כקרבנות אפי' אשה דליתה לא בראיי' ולא בשממה עוברת בב"ת כיון דאין ב"ת זה תליא בביאת מקדש כלל

דף ז' ע"א בעל מום מי מצי אכיל לי': מכאן נ"ל להוכיח הא דתנן רפ"ד דבכורות (דף כ"א) הבכור נאכל שנה בשנה בין תם בין ב"מ שנאמר לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה דהאי קרא ארישא דתם קאי אבל ב"מ א"צ מן התורה לאכלו בתוך שנתו דווקא דהא קרא לפני ה' אלקיך תאכלנו כתיב ואין זה אלא בבכור תם שנאכל לפנים מן החומה דאלו ב"מ נאכל בכ"מ. וכה"ג מצינו בפ"ק דבכורות (דף ט') דתנן התם שנאמר ופטר חמור תפדה בשה מן הכבשים ומן העזים והאי שנאמר לא קאי אמאי דסליק מינ' אלא ארישא והכי משמע סוגי' דידן מדפריך ב"מ מי מצי אכיל לי' פי' דעד ח' ימים אסור לאכלו דילמא נפל הוא דעד ח' ימים בבהמה אינו יוצא מידי ספק נפל כדאמ' בפי"ט דשבת (דף ק"מ). והרי הא דאסור באכילה תוך ח' משום ספק נפל אינו אלא מדרבנן דאלו מן התורה אזלינן בתר רוב וולדות ורוב וולדות אינן נפלים וכמ"ש התוס' פ"ק דחולין (דף י"א) ורפ"ג דבכורות (דף כ') ובכמה מקומות ודבר ברור הוא והשתא אם איתא דבכור ב"מ מצוותו לאכלו בתוך שנתו דווקא מה"ת מאי פריך ב"מ מי מצי אכיל לי' הא וודאי כיון דמה"ת מצי אכיל ביום שנולד מיום הלידה מונין לו שנה אע"ג דמדרבנן אין יכול לאכלו עד יום ח' היינו לחומרא אבל לא להקל על ד"ת. אלא ודאי ש"מ דבכור ב"מ הא דנאכל בתוך שנתו אינו מה"ת אלא מדרבנן והן אמרו והן אמרו וכל דתיקן רבנן כעין דאורייתא תיקן וכמו דבכור תם שראוי' להקרבה מונין לו משעה שנראה להרצאה מה"ת ה"נ ב"מ שעומ' לאכילה מונין לו מדרבנן משנראה לאכילה מדרבנן. וזה שלא כנראה מדברי קצת מפרשים שאפילו בעל מום אינו נאכל מן התורה אלא בתוך שנתו דווקא

ואימא מרחשון ומאי ז' ז' לאייר. דאע"ג דהא מקרא דחדש האביב כבר נ"ל דאין אייר ראשון דהא בעינן אביב וליכא וממילא דאין ז' מרחשון אלא כיון דמיני' ובי' דחי לה כה"ט דלעיל גופי' בעינן אסיף וליכא כדאמר התם בעינן אביב וליכא ה"ט ניחא לי יותר

ולעיבורי' מניסן מנינן ורמינהו. ק"ל דפ"ק דסנהדרין (דף י"ד) מסיק הא דאין מעברין השנה לפני ר"ה דחשובי מחשבין גלוי לא מגלינן פי' מחשבין העיבר קודם ר"ה אבל אין מגלין אותו והשתא מאי פריך הכא דהא איכא למימר דא' בניסן ר"ה לעבורין דקודם לכן אפי' חשובי לא. וי"ל דחשובי אפי' קודם א' בניסן נמי ש"ד כדמוכח התם גבי ר"ע שעיבר (ב) [צ"ל ג'] שנים זא"ז דמסיק ב"ד ישבו וקבעו לכל א' וא' בזמנו לפרש"י בל"א התם. ועוד בלא"ה אין סברא לומר דקודם א' בניסן אפי' חשובי לא דמאי איכפת לן אי מחשבי זמן רב קודם ולא דמי לגלוי דאיכא חששא שמא בתוך המשך הזמן ישתכח העיבור ויאכלו חמץ בפסח דכיון שעיברו נתרחק הפסח חודש א' להלן אבל אם ישתכח החישוב אין כאן תקלה דאפי' אם השנה ראוי להתעבר כ"ז שלא עיברו ב"ד צ"ל בה כדאמ' סוף פרק ב' (דף כ')

אעפ"כ אין מעברין אלא אדר. פי' רש"י מדכתיב שמר את חדש האביב חודש הסמוך לאביב עבר שיבא אביב בזמנו והתוס' בפ"ק דסנהדרין שם פי' מדכתיב לחדש הי"ב הוא חדש אדר ואי מעברין אחד משאר חדשים לא הוי אדר י"ב וב' הטעמי' אינן מספיקין. אבל עיקר הדבר מבואר במכילתא פ' בא. ר' יונתן אמר שמור את החדש האביב חדש הסמוך לאביב אתה מעבר אבל לא שמענו מכמה מעבר כשהוא אומ' שמור את חדש חדש אתה מעבר והדין נותן הואיל והחדש מתעבר ושנה מתעברת מה חדש א' ממנויו אף שנה א' ממנויו כו' ומה חדש אין תוספת עיבורו אלא בסוף אף שנה אין תוספות עיבורו אלא בסוף

מאי עיבורין הפסקת עיבורין ק"ל הא אמ' בפ"ק דסנהדרין (דף י"ב) אין מעברין את השנה ביום ל' של אדר הואיל וראוי לקבוע בו ניסן א"כ ר"ה להפסקה לא פסיקא שיהא א' בניסן דכשאדר מלא ה"ל יום אחד קודם א' בניסן ול"ל דס"ל להאי תנא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר דא"כ למה לי למימ' דתנא דידן בהפסקה לא מיירי לימא דס"ל אדר זימנין מלא וזימנין חסר דהכי סתם לן תנא דידן לקמן (דף כ') כדדייק לה הגמ' מדתנן על ב' חדשים מחללין את השבת על ניסן כו' מש"ה לא פסיקא לי' לא' בניסן ר"ה לעיבורין. וי"ל דאע"ג דאין מעברין השנה ביום ל' של אדר מ"מ אם עברו בדעבד מעובר כדאמ' התם עיברוהו אין מקדשין את החדש ולר"נ אפי' אם קידשו מעובר ומקודש ואפי' לרבא דאמר התם אם קידשו בטל העיבור מ"מ בלא קידשו מודה דמעובר בדעבד. אבל בא' בניסן ר"ה לעיבורין לגמרי דאפי' עיברו אינו מעובר ומכ"מ אפי' לפ"ז צ"ל דס"ל להאי תנא דאדר לעולם חסר דאי זימנין מלא נמצא ב' ימים ר"ה, להפסקת עיבורין א' בניסן דעבד ול' של אדר לכתחילה וה"ל למחשבי' נמי לכתחילה של ל' באדר לר"ה כמו שחשיב לא' בניסן ר"ה לתרומת שקלים אע"פ שאם הביא מן הישן בדעבד יצא כדא' בסמוך מיהו לתנא דידן דקאמ' הגמ' דמש"ה לא חשיב לי' משום דבהפסקת לא מיירי. ול"ק משום דלא פסיקא לי' וכמ"ש ע"כ ה"ט דכיון דאם עברו מעוברת א' בניסן ר"ה גמור הוא דהא מפ' לקמן דהיינו טעמא דל"ח תנא דידן ר"ה לתרומת שקלים כיון דאם הביא יצא לא פסיק' לי' וכמו דר"ה דלכתחיל' לא חשי' תנא דידן לר"ה וכאלו אינו דמי ה"נ ל"ח לעכב על של דעבד מלמחשבי' בהדי ר"ה. ואי לאו דבהפסקה ל"מ ראוי למחשבי' לא' בניסן לר"ה לעיבורין ואין לכתחיל' של ל' באדר מעכב עליו ולמחשבי' לר"ה לתנא דידן ות"ק דברייתא

אבל מפני הדחק מעברין אחר ר"ה מיד אע"ג דתנא רישא א"מ לפני ר"ה ומשמע דיום ר"ה גופי' כלאחריו ומעברין והדר תנא מעברין אחר ר"ה משמע דר"ה כלפניו ואין מעברין לק"מ משום דמסיים ברישא אם עברו אינו מעובר הא בר"ה עצמו א"ע מעוברת ובסיפא דתני אחר ר"ה אמפני הדחק קאי דמעברין אפי' לכתחילה ודווקא אחר ר"ה אבל ביום ר"ה עצמו אפי' מפני הדחק א"מ לכתחילה. מ"מ צריך טעם מ"ש יום ר"ה מלאחר ר"ה מיד דמפני הדחק בזה אפי' לכתחילה ש"ד ובזה לכתחילה לא

הן העידו. כתבו התוס' אההיא דפ"ק דסנהדרין גבי עיברו ביום ל' של אדר דאמ' התם מעובר ומקודש ואקשי לי' רבא מכדי מפורי' לפסח ל' יום הוי ומפורי' דרשינן בהל' פסח וכי מטי ריש ירחי ומרחקינן להו אתי לזלזולי ה"נ ה"מ לאקשוי' אמתני' דעדיות. ולדידי לק"מ דלרבא ה"ט דידהו דס"ל דמעברין כל אדר משו' דלא ס"ל דשואלין בהל' הפסח קוד' לפסח ל' יום ומפורים דרשינן בהל' פסח אלא ס"ל כרשב"ג דפליג בפ"ג דפסחי' (דף ו') ואמר דאין שואלין אלא ב' שבתות בלבד דהיינו מר"ח ניסן כדאמ' התם ואי מעברין עד ניסן לא אתי לזלזולי דהא עדיין לא התחילו לדרו' אבל התם פריך לר"נ ממעשה בכל יום דדרשינן ל' יום קודם והיינו דל"ק התם כהכא דאמר מר שואלין כו' דא"ל כרשב"ג ס"ל אלא דרשינן קאמ' כלומ' והא מעשה בכל יום כת"ק דרשב"ג. וכ"ת למה מוקי בשמעתין בפלוגת' חדשה ולא מוקי דפליג בפלוגתא דרשב"ג ורבנן י"ל כי היכא דלא תקשה הלכתא אהלכתא דקי"ל כרבנן דרשב"ג וקי"ל כל עדו' הלכה היא כדאמ' בפ"ק דחולין (דף י"ט) בסוגיא דמוגרמת

אתי לזלזולי בחמץ. ק"ל הא אפי' אי מעברין עד הפורים איכא הא זלזול גופי' דהתינוח במקום הועד שמעברין ידעי מן העיבור ביומו ולא דרשי בה' הפסח אבל רחוק ממקום הועד אין יודעין שעיברו ודרשי ואתי לזלזולי ואין תקנה לחשש זה אא"כ מעברין בכדי שיתפרסם העיבור ע"פ השלוחים בכל מקום קודם זמן התחלת הדרשה ואז לא יתחילו לדרוש בשום מקום עד זמנו וי"ל דוודאי במקום שאפשר להם לידע בתוך זמן שדורשין דהיינו קודם שיכלו ל' יום שדורשין ואז יפסקו מלדרוש הימים הנותרים עד תשלום ל' יום שדורשי' ודאי ל"ח לזלזולי דכמו שע"י תחילת הדרשה ידעי ע"י החכם שדרש שיהי' פסח לסוף ל' יום ה"נ בסופו כשיפסוק החכם מלדרוש בתוך ל' ימי הדרשה יבינו שנתעבר השנה ולא הגיע עדיין זמן הדרשה דכמו שסמכו תחילה ע"י החכם הדורש לעשות פסח לאחר ל' יום כן יסמכו עליו שנתעבר ע"י שפסק החכם מלדרש דודאי על החכם יסמכו בכל ויצייתו וליכא למיחש לזלזולי אבל לשלוחים לאחר שיכלו ימי הדרשה לח יצייתו שנתעבר. והשתא ניחא דאם יעברו אחר פורים אפשר שיכלו זמן ל' יום שדורשין בגולה קודם שידעו הרחקים מן העיבור אבל אם יעברו קודם לכן א"א שלא יוודע לכל כד"א לקמן (דף כ') כל ספיקא לקמן שדינן ופריך וליעבד נמי ארביסר דילמא חסרו לאב ואלול ומשני ב' ירחי חסירא קלא אית לי פי' אם חסרו גמי לאב כבר יצא הקול עד המועד אפי' לרחוקים אם חסרו ובע"כ מדלא עבדו ר"ה מיום כ"ט לאלול ש"מ דאם חיסרו לאב עד ר"ה שהוא יום ל' לאלול אם חיסרו לאלול קלא א"ל לכל וש"מ בכ"ט יום קלא איכא לכל וכיון שכן אם מעברין השנה אפי' בפורים שהוא ל' יום לפסח של בני הגולה י"ו יום מפורים שהוא יום י"ד לאדר עד ר"ח ניסן אם אדר חסר והוי ר"ח ניסן ביום ל' לאדר וי"ד דניסן עד הפסח של בני הגולה שעושין ב' י"ט של פסת מספ' דלא ידעו בקבי' דירחא אם חסר אם מלא ועושין פסח אחר י"ד יום ליום ל' לאדר מספיקא דלמא חיסורו לאדר. ובע"כ זמן הדרשה שלהם בהל' פסח מתחיל להם בפורי' דה"ל י"ו יום עד ל' אדר. וי"ד של ניסן קודם הפסח שלהם נמצ' ביו' כ"ט מימי הדרש' שלהם סמוך לערב א"א שאין יודעין מן העיבור אפי' היותר רחוקי' ולמחר ביום ל' ימנע החכם מלדרש בהל' פסח