טורי אבן כד

ט' ימים דניסן לעולם מלא שנ"ו ו"ט הם שס"ה נמצא משכחת לה לפעמים מאחר חה"מ עד שילהי אדר ב' שס"ה ימים ואע"ג דרוב פעמים לא משכח' לה מ"מ כיון דמ"ל לפעמים נקט לה ול"ל בה. מיהו י"ל דס"ל לרש"י כמ"ש למעלה דבשנה לענין ב"ת בעינן שנה שלימה מיום אל יום ומשעה אל שעה נמצא אפי' אי אקדשי בתחילת ליל מוצאי חה"מ שהוא ליל כ"ב בניסן לא מלא שנה בשילהי אדר שני דהא אע"ג דמלא שנה למנין ימים אם יצאת יום אחרון של אדר שני דה"ל שס"ה ימים מיום אל יום אכתי משעה אל שעה לא מלא בשילהי אדר עד ליל ר"ח ניסן עד אותו רגע שכבר עבר בליל מוצאי חה"מ קודם הנדר. מ"מ אפ"ת הכי לישני דהגמ' דווקא הוא ע"ד דפי' דחסרון משהו לאו אורחא דגמ' לדקדק בצמצם כל כך אע"ג דמשמע שם בערכין דאין עושין שמונה מעוברי' בשנה אא"כ היתה שנה שלפניה מעוברת והא דשניהם מלאי' דה"ל ח' מעוברין ואותה שנה מעוברת היכא מ"ל. מ"מ למדקדק היטב שם באותו סוגיא בפי' רש"י ותוס' יראה שאפשר להיות והדברים ארוכים ואין להאריך כאן בזה

כדתני ר' שמעי' פרש"י ומשכחת לה שנה בל"ר כגון שניהם מלאים ואירע עצרת בה' בסיון והקדיש למחרתו בו' בסיון ולשנה הבאה היו שניהם חסירים ואירע עצרת בז' בסיון והשנה מליאה ביום ששי בסיון משהקדישה ועדיין לא עבר עצרת עליו ואני תמה ל"ל לאוקמי בשניהם מלאים ולשנה הבאה שניהם חסרים הא אפי' אי בשעת הקדש הי' א' מלא וא' חסר ואירע עצרת זה בו' בסיון ולשנה הבאה שניה' חסרים. א"נ בשעת הקדש שניהם מלאים ולשנה הבאה א' מלא וא' חסר והקדיש בעצרת זה נמי מ"ל שנה בלא רגלי' דכיון דעצרת הבא נדחה יום א' לאחריו בחודש סיון מעצרת זה של שעת הקדש. כי הדר לשנה הבאה יום זה בחודש סיון. שנה מלא ועדיין לא עבר עליו עצרת דאע"ג דהקדי' אשתקד בי"ט עצמו של עצרת. אין עצרת זה עולה למנין ג"ר כדאמר רבא לעיל כגון שהומ' בתו' הרגל וחיללו ועבר עליו כל הרגל דש"מ דאין ב"ת אלא בכל הרגל לר"מ דס"ל ברגל א' עובר בב"ת ומדר"מ נשמע לרבנן דאמרי ג"ר לב"ת דג"ר שלמים בעינן ואי עבר כבר מקצת מן הרגל בשעת הקדישה צריך להשלים כנגדו מרגל זה לשנה הבאה. ולא תימא דווקא אם עבר מרגל זה קודם הקדשה יום שלם או יותר הוא דצריך השלמה כנגדו אבל אם לא עבר אלא מקצת יום מקצת יום הנותר הוי ככולו וא"צ השלמה והשתא בהקדיש בעצרת דאינו אלא יום א' למ"ל לשנה בלא רגלים דרגלים קדמה טובא לשנ' דהא ג' רגלים כלו בפסח הבא ליתא דאפי' נדר בליל ראשון של איזה רגל ליכא כולו רגל ואין רגל זה עולה למנין ג"ר כדמוכח לקמן (דף ז') גבי והרי רגלים דלא חייל מאורתא וכדפי' התו' שם וכמ"של: וכ"ת דס"ל לרש"י דמיד כשמגיע ליל י"ט ראשון של רגל ג' לאלתר עובר בב"ת כדמשמע לכאורה ממה שפי' לקמן גבי ב"ת ממילא חייל ודלא כמו שפי' התוס' דבריו וכיון שכן בע"כ צ"ל דעצרת של הקדש קדים לשל שנה הבא ב' ימים דאי לא קדים אלא יום א' הא דתני בברייתא אחד בכור וא' כל הקדשים בשנה בלא רגלים עובר בב"ת והשתא בבכור שנה בלא רגלים המ"ל. דהא מונין שנה של בכור אלא בשעת הרצאה דהיינו מתחילת יום ח' ללידתו והא אם יום ח' שלו חל בעצרת רגל זה עולה למנין ג' רגלים דהא איכא כולה רגל ומיד בפסח שאחריו כלו ג' רגלי' וליכא שנה בל"ר דהא רגלים קודמים לשנה טובא ואי אירע יום ח' שלו ביום הסמוך לעצרת שלאחריו אי לא נדחה עצרת הבא מעצרת זה אלא יום א' לאחריו. כי מטא ליה עצרת הבא חל שנה ורגלים כאחת ואכתי שנה בל"ר למ"ל הא ליתי' דבע"כ אינו עובר בב"ת אלא עד שעברו ג' רגלי' לגמרי ולא בתחילת רגל ג' כדמוכח בפ"ב דביצה (דף י"ט) גבי (א') [צ"ל אין מביאין] תודה בחה"מ וכמ"ש שם וגם לישנ' דרש"י דנקט והקדשו ל"מ דמיירי בבכו' דהא בכור קדש ממילא ואין צריך להקדישו אלא ע"כ משאר קדשים איירי ובהא בנדחה עצרת הבא לאחריו מעצרת דשעת הקדישה יום א' סגי אפי' את"ל דבתחילת רגל ג' חייל ב"ת ובדאקדיש בתוך י"ט של עצרת עצמו כגון דאקדשה בשעה ו' לכי מטי שעה ששית של אותו יום לחודש שנה מלא רגלים לא מלו עד לאורתא

מאן תנא דפליג אדרב שמעי' פירש"י ת"ק דל"מ בשנה בל"ר אחרים היא. וק"ל הא לאחרים נמי מ"ל לשנה בל"ר בהני גווני גופי' דהא אמר בפ"ב דערכין (דף ט) אין ר"ה חלה אלא או ביום הנף או לאור עיבורו ומוקי ליה כאחרים ופריך לאחרים ביום הנף למ"ל ומשני כגון שהיתה שנה מעוברת ועיבור שנה ל' יום דל ירחא בהדי ירחא מ"ל ביום הנף. ופרש"י דל ירחא דקייטא ועביד לי' חסר לבהדי ירחא דעיבור דעבדת לי' מלא דכי היכי דעבדי שבט ואדר א' מלאים ביחד עבדינן נמי ניסן ואייר חסירן ביחד דהא אמר' ואם הי' שנה מליאה ה' וכיון דעיבור שנה ל' אי לא עבדינן תרי חסירן בהדי הדדי ה"ל ו' בין ר"ה לר"ה דהא כי מוספת חד ירחא מלא על ירחי שתא מאחרת לי' לר"ה תרי יומי הרי לאחרים במי זימנין דניסן ואייר שניהן חסירין בשלה מעוברת ועיברוהו ל' יום. והשתא מ"ל שנה בל"ר כגון בשנת הקדש היתה כסדר השנים כולן דאחד מלא וא' חסר והוא הקדישה בעצרת ואין עצרת זה ממנין ג"ר דב"ת כיון דכבר יצא מקצתו קודם הקדישה דאנן כולה רגל בעינן לענין ב"ת. ולשנה הבא היתה שנה מעוברת ועיברו ל' יום ועשאו ניסן ואייר שניהם חסירן. דהשתא חל עצרת בשבעה בסיון וכי מטא ששה בסיון שנה מלא רגלים לא מלאו עד למחר: ורש"י נראה דלטעמי' אזל דבר"ש אסבר לה לשנה בל"ר בהיו שניהן מלאים ולשנה הבא שניהם חסרים דמתאחר עצרת השני מן הא' ב' ימים. ולאחרים למ"ל בין עצרת לעצרת אלא יום אחד בשנה מעוברת. אבל ב' ימים לא משכחת לה כלל אלא דהא גופי' קשה דאפי' אי ליכא בין עצרת לעצרת אלא יום א' בלבד נמי משכחת לה שנה בל"ר וכמ"ש בסמוך ועק"ל הא בלא"ה משכחת לה לשנה בלא רגלים לכ"ע. כגון בחלה הקרבן ברגלים או שהיו הבעלים פטורים מן הראי' ומן השמחה כדפי' לעיל וא"כ אמאי לא איירי הת"ק משנה בלא רגלים בכה"ג. לכן נ"ל לפרש הא דקאמר מאן תנא דפליג אדר"ש מילתא באפי' נפשי' היא ולא קאי אדלעיל כלל אלא ה"ק דהא דר"ש לאו כ"ע מודים בו אלא אחרים פליגא עלי' ואהא דאר"ש עצרת פעמים ה' דמיירי בשניהם מלאים קאי דפליגא אחרים דלדידהו שניהם מלאים למ"ל כלל אבל בשניהם חסרים לאחרים נמי מ"ל וכדפי'

או דלמא הא איתא בשמחה. ק"ל מאי ס"ד דר"ז כיון דפשיטא לי' דאשה איתה בשמחה ולית ליה הא דאביי דאשה בעלה משמחה פשיטא דאיתא בב"ת. ונ"ל דהכי מבעי' לי מי אמרינן דהאי ובאת שמה אביאת עזרה קפיד הא ליתא אלא באנשים שחייבין בראיית פנים בעזרה או ובאת שמה אירושלים קאי ואשה נמי מחוייבת לבא לירושלים משום שלמי שמחה שאינו נאכל אלא בירושלים. ואביי דאמר לי' תיפק לי' דהא איתא בשמחה פשיטא ליה דאביאת ירושלים קפיד דהא בהאי קרא דמעשר דגנך וגו' כתיבי ואין צריך ביאת מקדש אלא נאכל לפנים מחומת ירושלים: וכ"ת מאי ס"ד דר"ז דאביאת מקדש קפיד הא מעשר כתיב י"ל דס"ד כיון דקרא אביאה קפיד א"ל בכל חד אביאת מקום הכשירו קפיד ומעשר דהכשירו בירושלים שהרי אין בו עבודת מזבח ומצות הבאתו כדי לאכלו בירושלים בביאת ירושלי' תליא הבאתו דכיון דבא לשם קרינן בי' ובאת שמה והבאה שמה דהא אוי להכשר מצוותו אבל קדשי מזבח כיון דקפיד קרא אובא' שמה א"ל דביאת ירושלי' כלום דהא א"א להביא שם אכתי להכשר מצוותו ומה לי ירושלים ומ"ל שא' עיירו' לענין קדשי מזבח ולא קרינן בי' ובא' שמ' אלא בביא' עזר' דראוי להביאו לש' ולהקריבו כמצוותו א"ד כיון דכייל קרא דקדשי מזבח עם מ"ש בא ביאה דובאת שמא נימא מה ביא' דמעש' מירושלי' איירי איירי אף ביאה דקרבנותכן

לדבריו דר"ז קאמר אבל לאביי גופי' אשה אינו בב"ת דהא ליתה בשמחה מ"מ לדידי' נמי נ"מ במאי דקאמר ת"ל דהא איתה בשמח' באיש דליתא בראיי' ואיתא בשמחה כגון מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר וכל הני דחשיב רפ"ק דחגיג' דפטורין מן הראיי' וה"ה נמי דפטורין מן החגיגה וכמ"ש שם בחידושי ומ"מ בשמחה חיבין דישנן בב"ת מה"ט דאביי דת"ל דהא איתא בשמחה ור"ז (דאין נקט) [צ"ל דנקט] בבעי' דידי' באשה לחוד דאגב אורחא קמ"ל דאשה איתה בשמחה לאפוקי מדאביי דאמר אשה בעלה משמחה וכן פי' התוס' בבעי' בר"ז דהא ליתא בראיי' וה"ה זקן וחולה ומי שאין לו קרקע וכל הפטורים מן הראיי' ול"ל דע"כ לא מיבעי' לר"ז אלא באשה דאע"ג דאיתה בשמחה מ"מ א"ל דאביאת עזרה קפיד קרא והא שלמי שמחה נאכלים בכל העיר וא"צ ביאת עזרה אבל איש אע"ג דפטור מן הראיי' אפ"ה כיון דאיתא בשלמי שמחה בע"כ צריך לבא לעזרה כדי לסמוך על ש"ש שלו והא קימ"ל רפ"ג דזבחים (דף ל"ג) כל הסומך ראשו ורובו הוא מכניס לפיכך א"א לטמא לסמוך כדאמרינן התם ואפי' למ"ד התם ביאה במקצת לא שמי' ביאה דראשו ורובו שמי' ביאה לכ"ע וא"כ הה"נ לענין ובאת שמה לגבי ב"ת שמיה ביאה א"כ אע"ג (איש דאינו) [צ"ל דאיש אינו] בביאת עזרה משו' אכילת ש"ש דהא נאכלין בכל העיר אפ"ה ישנו בביאת עזרה בע"כ משו' סמיכתן. ולמ"ד בפ"יא דמנחות (דף צ"ג) דהיינו טעמא דתנן התם סומא אינו סומך דיליף סמיכה סמיכה מעול' ראיי' ומשמע לכאורה דמאן דליתא בראיי' ליתא בסמיכה וא"כ פטורי ראיי' אינן אפי' בסמיכה דש"ש ומ"מ אין זה מוכרח בשאר פטורי ראיי' לבר מסומא שיהיה פטורין מסמיכה ויש לדון בזה כמ"ש בחידושי למס' חגיגה. וכ"ש למאן דיליף התם הא דסומא אינו סומך דאתי' סמיכה סמיכה מזקני העדה דאין ענין לפטור לשא' פטורי ראיי' מן הסמיכה וכיון דחייבן בסמיכה דע"כ צריכין ביאת עזרה משום סמיכה דש"ש משא"כ באשה דהא קי"ל בני ישראל סומכין ולא בנות ישראל סומכות כדאמר לקמן בפ"ד (דף ל"ג). וע"כ לא קאמר ר"י התם אלא דנשים סומכות רשות אבל חובה ליכא למ"ד הילכ' אשה אינה אפי' בביאה סמיכות ש"ש. הא ליתא דה' אמר בפ"ק דחגיגה (דף ח') ישראל יוצאין ידי חובתן בנו"נ וברור ומעשר בהמה והכהנים בחטאות ואשמות ובחזה ושוק של שלמים והא בבור ומעשר א"צ סמיכ' כדתנן בפי"א דמנחות שם וגם מהא דכהנים יוצאין ידי חובת ש"ש בחזה ושוק של שלמי ישראל ש"מ דה"ה ישראל יוצאין ידי חובן בשלמים של חבירו וא"צ להקריב שלמים מיוחד לשם מצות (סמיכה) [צ"ל שמחה] וכמ"ש