טורי אבן רכב

בפ"ד דמנחו' (דף מ') תניא ר' מאיר אומר חייב אדם לברך ג' ברכות בכל יום שלא עשני עובד כוכבים ומזלות שלא עשני עבד שלא עשני אשה והא ברכות הללו המה על חסדי המקו' על בר ישראל בשעת הלידה שנברא איש ישראלי ואין ראויין לברכם אלא על החסד שבשעת הלידה וכיון שנולד זכר וישראלי שוב א"א להשתנו' לעובד כוכבים ומזלות עבד ואשה ואין מקו' לברך ברכות הללו בכ"י אפ"ה כיון דרמי חיובא של ברכות הללו עליו פעם אחת לברך על חסדי המקום שבתחילת ברייתו רמו רבנן חיובא עליו לברך בכל יום. ה"נ כיון דראה מאורות מימיו ורמי עלי' חיוב ברכת מאור פ"א באותו שעה שנהנה מהשת' לא פקע. ואע"פ שהשתא הוא סומא ונ"ל הנאה אפ"ה מברך. מ"מ לא דמי כל כך דש"ה דחסדי המקום שהוא זכר ישראלי של פעם אחת של שעת יצירתו גרם לו מ"מ על החסד של שעה גרם לו שנהנה ממנו לעולם בכל עת ושעה לפיכך יש מקום לברכות הללו בכל יום שהרי אכתי לא חלף ועבר הנאה זו שע"י עשיי' של שעת לידה ועדיין נהנה ממנו אבל בראה מאורו' כבר ועכשיו אינו רואה כיון דלר"י ל"ל הנאה מיני' מה מקו' לברכה זו ומה טיבה לברך השתא על הנאה שעברה כבר כיון דאין לו הנאה השתא בשעתי' בשעת ברכה והא על הנאה שעבר כבר בירך עלי' בשעתה בשעת הנאה. והשתא ל"ל לברוכי כיון דא"ל הנאה

ע"ב קטן פוחח מהו שיקרא בתורה פרש"י גדול פוחח הוא דאסו' משום לא יראה בך ערות דבר אבל קטן אינו מוזהר או דילמא לא פליג מתני' בין קטן לגדול וק"ל דאם איתא דטעמא דפוחח אינו קורא בתורה הוא משום ערות דבר אמאי פורם על שמע ומתרגם הא אסור משום ערות דבר: ועק"ל דאמאי מסיק דטעמא דקטן לא משום כבוד ציבור ת"ל דהאיך מניחין את הקטן לעשות איסור לא מיבעי למ"ד קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו דאסיר להניח לקטן לקרות בתורה אפי' היכא דלא שייך כבוד ציבור אלא אפי' למ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו כדאמ' בספי"ג דיבמות (דף קי"א) מ"מ בידים לא כדאמר התם והאיך מניחן אותו לקרות בס"ת בציבור ברשות דהא אין אדם קורא בס"ת בציבור עד שאומרים לו קרא שאין אדם מבזבז לו כדתני' בתוספתא שהביאו המפ'. ועוד נהי שהקטן אינו מוזהר על לאו דערות דבר מ"מ הציבור שבבה"כ א"א שלא יראו ערותו בשעה שקורא בתורה מיהו בהא י"ל דלדברי המפ' דבקטן שאינו ראוי לביאה לא מקרי ערוה י"ל דהאי קטן פוחח מיירי באינו ראוי לביאה דהיינו שאינו בן ט' שנים ויום א' לפיכך לא אסור לי' אלא משום כבוד ציבור אבל משום ערות דבר ל"ל בי' אבל קושיא א' ודאי קשה דגדול אמאי פורס ע"ש ומתרגם הלכך נ"ל דודאי בפוחח ליכא משו' לא יראה בך ערות דבר אפי' לפי' התו' דפוחח היינו שלובש בגדים קרועי': מ"מ ודאי מיירי בערותו מכוסה וה"ט דא"ק בתורה משום כבוד וכדפי' רש"י גופא במתני' ומבע"ל בקטן דאיכא למימר דאינו מוזהר על כבוד ציבור והא דקא' ותבעי לך ערום היינו דמ"מ ערותו מכוסה ומהתימא על פי' רש"י שתלה טעמא דפוחח משום לא יראה בך ערות דבר ובמתני' פי' משום כבוד ציבור

כהן שיש בידו מומין לא ישא את כפיו מה"ת בעל מום נושא ומדרבנן גזרו דלא וה"ט מפני שהעם מסתכלין בו תדע דהא בגמ' אמרינן מומין דאמ' בפניו ידיו ורגליו ואי מה"ת שאר מומין נמי לא ועוד דאמ' סומא בא' מעיניו לא ישא את כפיו ואם הי' דש בעירו מותר והא סימא באחת מעיניו נמי בעל מום הוא ואי מה"ת בעל מום לא כי דש בעירו מה הוי אלא ש"מ מדרבנן הוא מפני שהעם מסתכלין בו וכי דש בעירו תו לא מסתכלין בו והכי אמרינן להדיא בפ"ז דתענית (דף כו) אקרא דלשרת ולברך בשמו וכו' דאסמכתא נינהו ומה דק"ל מהא על פ"ז דסוטה (דף לח) וסוגי' כה תברכו בעמיד' יתבאר בחי' שם

מפני שהעם מסתכלין בו פי' רש"י ואמ' בחגיגה המסתכלין בכהני' בשעה שנושאין כפיהן עיניו כהות לפי שהשכינה שורה על ידיהן. וק"ל הא בגמ' אמר מומין שאמ' בפניו ידיו ורגליו ולה"ט אם יש מומין ברגליו אמאי אינו נושא כפיו. ושמא י"ל אגב שמסתכלין במומין שברגליו אתו לאסתכולי נמי בידו ששם איכא שריי' שכינה. מיהו התוס' שם בפ"ב דחגיגה הקשו על פרש"י דהא מסיק התם דוקא בזמן שבה"מ קיים שהי' מברכין בשם המפורש והכא בגבולין איירי מדפריך מהאי דהוי בשבבותי' דר"ה ור"י ופי' דאף בגבולין אסור משום היסח הדעת והכי מפ' בירו' הדא אמ' שאסור להסתכל בכהני' בשעה שה' מברכין את העם א' ר' חגא כלום אמ' אלא משום היסח הדעת אני מסתכל ולא מסחינא דעתאי. ונ"ל דרש"י יפה כיון משום דק"ל אמאי לא תנן במתני' אלא כהן שיש בידיו מומין. והא בברייתא בגמ' תני דאפי' בפניו ורגליו נמי לא ישא את כפיו ואמאי שיירו במתני' לפניו ורגליו א"ו מתני' מיירי במקדש מפני שהשכינה שורה על ידיהן ולה"ט ליכא קפידא אלא במומין שבידיו לחוד אבל לא בפניו ורגליו וכ"ת מ"מ אכתי ת"ל דאפי' במקדש בפניו ורגליו נמי לא מפני שמסתכלין בו ואיכא היסח הדעת. י"ל דנ"מ אפי' אי נושא כפיו בציבור שכולן זריזין וחכמים כר' חגי דאע"ג דמסתכלין אין מסיחין דעתן מ"מ אסור במומין שבידו במקדש משום דאפי' זריזין איכא למיחש דילמא מסתכלין בו ונהי דלהיסח הדעת בזריזין ליכא. משום איסור הסתכלות בשכינה איכא ותנא דידן מילתא דפסיקא נקט דבידיו במקדש בכל גונא אסור אפי' בזריזין אבל בפניו ורגליו בזריזין ליתא. ולמאי דפי' לפי' רש"י ליתא למה דפי' בתחילה דאגב שמסתכלין במומין שברגליו אתא לאיסתכלו בידיו. א"ו ל"ח לה דמה"ט לא תנן אלא בכהן שיש בידיו מומין לחוד וכדפי'. שוב ראיתי בפי' רש"י שבגמ' פניו ידיו ורגליו הנושא את כפיו חולץ מנעליו ואם יש בי מום מסתכלין בו ומתוך כך רואין את ידיו והיינו כדפי' בתחילה. ומ"מ אע"פי דרש"י לא כיון לזה הדבר נכון בעצמו מדשייר למומין דפניו ורגליו במתני' ש"מ כדפי'

מומין שאמרו בפניו ידיו ורגליו. משום דהנושא את כפיו חולץ מנעליו וכדפי'. ק"ל הא בפ"ז דסוטה (דף מ) אמר אין הכהני' רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן ומתקנת ריב"ז הוא רב אשי טעמ' שמא נפסק' רצועה בסנדלו והדר אזיל למיקטרי'. ואמרי בן גרושה ובן חלוצה הוא כלומ' כיון שאין נושא את כפיו יוציאו עליו לעז שהוא חלל וכיון דטעמ' דתקנתן דחליצו' סנדל לנשיא' כפים הוא מטעמ' דשמא נפסק' הרצוע' ומימנע מנשיאות כפים ויוציאו עליו לעז חלל. א"כ בישנו מומין ברגליו אמאי אינו נושא כפיו מפני תקנה זו דחליצת מנעל שיסתכלו בו הא השתא כ"ש שיוציאו עליו לעז חלל כיון דאינו נ"כ כלל לעולם. ומוטב שישא כפיו במנעליו דהא רוב פעמים לא שכיח פסיקות רצועה וליכא לעז ואף אם יתרמי לו פסיקת רצועה ויבא לידי לעז. הא השתא כשאינו נושא כפיו כלל איכא יותר חששא דלעז וה"ל כלפי לייא. שביטלו נשיאת כפים וודאי דאיכא לעז ודאי מפני ספק דילמא אתא לידי ביטול נשיאת כפים וספק לעז מיהו התם רצו רבנן להוכיח מהא תקנה דחליצת סנדל לדוכן דלעולם יהי' אימת ציבור עליך דקס"ד דמפני כבוד ציבור תיקנו כן. והא למעל' מהא הוכיחו הא מכהני' בשעת נשיאות כפים דפניהם כלפי העם וכו' ועוד הוכיתו מדאמ' דוד שמעוני אחיי ורבנן רצו להוכיח נמי מהא ודחי לה ר"א מה"ט דחששו לפסיקות רצועה כלומר מהא ליכא להוכיח אימת ציבור מ"מ אמת הוא ה"ט דאימות ציבור דהא כבר הוכיחו הא מכהני' ודוד וא"כ מומין שברגלו מעכבין מנשיאות כפיו דהיכי לעבד ישא כפיו במנעלים איכא משום כבוד ציבור ואי בלא מנעלים מסתכלין בו הלכך לא אפשר. אבל מ"מ למאי דדחי ר"א קשה דודאי טעמ' דמשום כבוד ציבור הוי הא תקנתא דאם לא כן תקשה מ"ט מומין שברגליו מעכבין לנשיאות כפים וכמ"ש ובדוחק י"ל דמשום לא פלוג השוו חכמי' את מידותיהן וכמו שכל הכהנים אינן נושאין כפיהם בסנדליהן משום חששא שמא נפסקה הרצועה. ואתי לידי לעז. ה"נ לבעל מום ברגליו לא התירו לישא כפיו בסנדלו. אע"ג דכשאינו נושא כפיו כ"ש דאיכא לעז ודאי לא פליג ומיהו אף ר"א לא אמ' אנא לדיחוי בעלמא דמהא ליכא למשמע מיני' לאימת ציבור אבל לפי האמת דעיקר הטעם משום אימות ציבור ניחא. וא"צ למדחיק כלל ובודאי מפני כבוד ציבור בטלו לחששא דלעז ודאי מזה שיש מומין ברגליו ואע"ג דזה הוי היפוך סברת ר"א דלא (שיש) [צ"ל חייש] לכבוד ציבור כלל וחייש אפילו לספק לעז דילמא נפסקה הרצועה. מ"מ לפי האמת דחיישינן לכבוד ציבור חמיר לן כבודם אפי' מלעז וודאי הלכך בעל מום ברגליו אינו נשיאת כפיו בסנדלו מפני כבוד ציבור אע"ג דאיכא לעז וודאי דאף ר"א לא אמר אלא לדיחוי בעלמא וכמ"ש

חיפני ובישני לא ישא כפיו וטעמא מפני שקורין לאלפין עינין כדמסיק ופירש"י אם הי' עושין ברכת כהנים היו אומרין יאר יער ה' פניו ולשון קללה הוא כו' משמע דאי לאו ה"ט שמהפכין הברכ' לקלל' היו נושאין כפיה'. וק"ל ותיפוק לי' משו' שפוגמין ברכתן ואומרין תיב' אחרת שלא ככתוב שהרי אהא דתנא אין מורידין לפני התיבה וכו' מפני שקורין לאלפין עיינין פירש"י ופוגמין תפילתן וה"נ ח"ל דפוגמין ברכתן וי"ל דאי לאו משום דעי"ד חילוף אלפין לעיינין מתהפכין מברכה לקללה לא הי' קפידא משום פגם הברכ' דהא לענין תפילה נמי לא קפיד תנא אלא להורידן לפני התיבה והיינו להוציא אחרים י"ח. וה"ט כיון דאפשר להוריד מן הקורין כהוגן ל"ל להוריד מן המחליפין וקורין אבל בפ"ע להוציאו את עצמן גופי' ש"ד וא"ל להדר להוציאן אחד מן הקורין כהוגן. וה"ג גבי ברכות כהנים אי לאו טעמא דמהפכין הברכה לקללה היו נ"כ דלא דמי למוציא אחרים אלא למוציא א"ע אבל כיון דאיכא היפוך ברכה לקללה לא ישא את כפיו

סומא באחד מעיניו כו' ואם היה דש בעירו מותר. נ"ל לאו דווקא סומא באחד מעיניו דהכי נמי אפילו סומא בשתי עיניו אם דש בעירו מותר ומשום רבותא דרישא נקט סומא באחד מעיניו. דאפ"ה לא ישא את כפיו וה"ה לכל המומין בדש בעירו מותר. מיהו הנ"מ במומין שבפניו וידיו כיון שהן מומין במקום גלוי ודש בעירו ורגילין לראות את המומין תו לא מסתכלין בו בשע' נ"כ אבל במומין שברגליו לא דכיון שמומי