טורי אבן רכא

י חשיב כנכרי. ואע"ג דקטן אינו פורס הואיל והוי ב' דרבנן אפ"ה סומא שהוא ב' דרבנן מוציא אחרים כיון שהוא גדול ובר דעת עדין טפי מקטן ובסוף פ"ב הקשו התוס' דבפ"י דפסחי' (דף קי"ט) אמרינן דרב ששת ורב יוסף אמרי אגדתא בליל פסחים ומוציאין אחרי' משום דסברו מצה בזה"ז דרבנן ואמאי הא אינהו הוו ב' דרבנן דהא סומא פטור מלומר אגדה ומפקי אחרים דאינן אלא חד דרבנן ותי' דסומא עדיף מקטן שהרי נתחייב כבר מה"ת משא"כ קטן. ולה"ט דסומא עדיף משום דנתחייב כבר אי נולד סומא דל"נ במצו' מה"ת מעולם אפי' מדרבנן אין מחויב דדמי לגמרי לקטן. ק"ל א"כ למה מפ' בגמ' דה"ט דר"י דכל שלא ראה מאורו' לא יפרוס משו' דל"ל הנאה ורבנן א"ל הנאה כר"י. והשתא ל"ל לאוקמא בפלוגת' חדשה לימא דכ"ע ס"ל כר"י דסומא נמי א"ל הנאה מן המאור' אלא ר"י לטעמי' דפוטר סומא מכל המצות מה"ת. לפיכך א"מ דה"ל תרי דרבנן ודמי לקטן הואיל ולא נתחייב במצות מה"ת מעולם אבל ראה ונסתמא עדיף מקטן הואיל ונתחייב כבר אבל למאי דפי' התוספו' כאן דעדיפותא דסומא מקטן הואיל וגדול ובר דעת הוא א"כ אין לחלק בין סומא משנולד לראה ונסמא שניהם עדיפי מקטן מה"ט. ומהשתא בע"כ הא דלא ראה מאורו' מימיו דלא יפרוס לר"י בע"כ ה"ט משו' דל"ל הנאה וקק"ל דלר"י דפוטר סומא מכל המצות היכא אפשר לחייבו מדרבנן דהא כל מילי דרבנן אסמכוהו על לאו דלא תסור א"נ אשאל אביך ויגדך כדאמרי' בפ"ב דשבת (ד' כ"ב) והא לא שייך אלא מאן דאיתא במצות מה"ת ומוזהר בלאו דלא תסור ובשאל אביך. אבל מאן דפטור מכל מצות האמורות בתורה לא רמי חיוב' לשמוע דברי חכמים ותקנותיהן ולא רמי רחמנא אגודא דרבנן עלי' הואיל ואינו מצוה על עיקר ושורש דהני קראי גופייהו דנ"ל מהן דמצוה לשמוע לד"ח. ול"ד לקטן שחייב בחינוך מדרבנן דהתם לאו אקטן רמו אלא אאביו לחנכו במצות והאב מחויב לשמוע דברי חכמים. מיהו למאי דפי' התו' עוד בשם הירושלמי דהאי דכל של"ר מאורת מימיו דקאמ' ר"י ל"מ מסומא ממש אלא מיירי שהי' כל ימיו בבית אפל ניחא. ולפי"ז נמי א"ש ה"ט דפי' התו' בפ"ב אלא דעל פי' הירושלמי שדו התוס' נרגא שם בפ"ד דר"ה דבגמ' דידן ל"מ הכי אלא מיירי מס מא ממש מדמפרש בשמעתין טעמא דר"י משום דאינו נהנה מהמאורות ורבנן אית לי' הנאה כר"י שראה סומא ואבוקה בידו וכו' ובאדם שראה יפה אנא שנולד במערה ולא ראה מאורות מעולם ל"ש ה"ט. ואפשר לומר דהא דר"י פוטר סומא מכל המצו' מה"ת אינו אלא ממצו' עשה דהוי בקום ועשה אבל מצות ל"ת חייב מה"ת א"כ חל עליו תקנת חכמי' שהרי מוזהר על לאו דלא תסור ובסוף פ"ב כתבתי מה שפי' התוס' שם דרשות יוכל להוציא בד חיוב דרבנן כמו קטן מברך לאביו ועולה למנין שבעה ומוציא אחרים י"ח במגילה לר"י. אלמא ס"ל להתו' דהא דר"י מתיר במגיל' בקטן היינו משום דס"ל דרשות יוכל להוציא ב"ח דרבנן. ופירשתי שם הא דלא פליג ר"י אשוטה נמי ה"ט משום דשוטה הוי כמתעסק בעלמא ולא מהני אפי' באחרים עע"ג משא"כ בקטן דבאחרים עע"ג בר כוונה הוא. ואע"ג דשוטה נמי יש לו מעשה כדמשמע לפום ריהטא בפ"ק דחולין גבי העלם חש"ו ה"ז בכי יותן אלמא בר כוונה דיינינן לי' ע"י מעשה דהיינו במפרש בהדי' שעושה לשם כך. מ"מ ה"ט דלא פליג ר"י אשוטה ובמפרש בהדי' שקורא לשמה. י"ל ע"ד שפי' התוס' בשם הירושלמי דמקשה אהא דתנן בפ"ק דתרומות חש"ו שתרמו אין תרומתן תרומה ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן ומשני ונחשב לכם תרומתכם. את שכתב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ושאין כתוב בו מחשב' מעשה שלו מוכיח על מחשבתו פי' כיון דעיקר תרומה במחשבה וחש"ו אין להם מחשבה אין מעשה מוכיח על מחשבתו. וה"נ א"ל דס"ל לר"י הירהור כדיבור דמי וכיון דיוצא י"ח מגילה ע"י הירהור ומחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו וה"ל כמתעסק

מיהו ק"ל על דברי תוס' אלו אס"ד דס"ל לר"י דרשות מוציא ב"ח דרבנן הא אמרי' התם בפ"ב כולה ר"י היא וחסורי מחסרא וה"ק הכל כשירין לקרות את המגילה חוץ מחש"ו בד"א בקטן שלא הגיע לחינוך וכו' שר"י מתיר בקטן ומשמע התם דהכי הוי מסקנא דשמעתין אלמא לר"י נמי רשות אינו מוציא ב"ח דרבנן לכ"ע. ועק"ל דהא בתחילה רצו התו' להוכיח דסומא לר"י חייב מדרבנן מהא דפ"י דפסחי' דאמ' ראב"י סומא פטור מלומר הגדה ופריך מר"י ור"ש דהוי אמרי בל חד אגדתא בביתי' ומדמוציא אחרי' י"ח ש"מ דחייבין ומשני קסברי מצה בזה"ז דרבנן ש"מ דאינהו נמי מדרבנן חייבין ומסיימי ויש לדחות דרשות יכול להוציא ב"ח דרבנן וכו' הא ממסקנא דהתם מוכח להיפוך דאההוא דמשני קסברי מצה בזה"ז דרבנן פריך והא כל דתקון רבנן כעין דאוריית' תיקון. ומשמע וודאי לפי' התוס' דה"ק קסברי מצה בזה"ז דרבנן לפיכך סומא דרשות מוציא דרבנן ופריך והא כל דתקון וכו' פי' וכמו דאינו מוציא בשל תורה ה"נ בדרבנן אין מחויב א"מ אחרים י"ח. ומחמת קושי' זו מסיק דר"י ור"ש ל"ל דר"א דסומא פטור מלומר הגדה וש"מ לפי המסקנא דרשות א"מ בדרבנן. ועוד דא"א לפרש כן דהא אהא דמשני קסבר מצה בזה"ז דרבנן פריך מכלל דראב"י ס"ל מצה בזה"ז דאורייתא והא היא דאמר מצה בזה"ז דרבנן קסבר כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ולר"י ור"ש נמי הא ודאי כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ואי הא דמשני קסברי מצה בזה"ז דרבנן ה"פ דרשות מוציא דרבנן היכא דייק מכלל דראב"י ס"ל מצה בזה"ז דאורייתא הא הוא לא איירי כלל בסומא להוציא אחרים י"ת ול"ק אלא דסומא עצמו פטור מ"מ מודה דמוציא אחרים כר"י ור"ש משום דמצה בזה"ז דרבנן ורשות מוציא דרבנן דהא האי שנויא גופא דקסבר מצה בזה"ז דרבנן לפי' התוס' הוא הולך עד"ז. ומ"מ נ"מ בדר"א דסומא עצמו פטור מלומר הגדה והא ל"ל דהא דפריך לר"י ור"ש הא ודאי דכל דתיקון היינו לת"ק דר"י דרשות א"מ ב"ח דרבנן במגילה דא"כ לא היה פריך בפשיטות כ"כ הא ודאי דכל דתקון רבנן כיון דר"י ל"ל האי סברא. ומפי' רשב"ם נרא' שמפ' בענין אחר דהא משני קסבר מצה בז"הז דרבנן היינו דהא דסומא פטור מלומר הגדה הוא בזמן הבית דווקא אבל בזה"ז חייב מדרבנן שהרי אההוא דקאמר דכל דתיקון רבנן וכו' פי' כיון דבזמן שבה"מ קיים פטור השתא נמי פטור ואינו מוציא אחרי' ידי חובתם משמע דמפרש הא דמשני מצה בזה"ז דרבנן היינו בזה"ז סומא חייב מדרבנן אע"פ שבזמן הבית הי' פטור לגמרי אפי' מדרבנן. ופי' תמוה הוא דמאי ס"ד לומר דבזמן הבית שהיו הכל חייבין מה"ת הי' סומא פטור מדרבנן ובזמן הזה דקיל דכל עצמו דהגדה לכל אינו אלא מדרבנן שיהא סומא מחייב מדרבנן אין זה אלא כעין יציבא בארעה וכו'. ואע"ג שבמסקנא לא קיימא הכא מ"מ הדבר תמוה שיטעה המתרץ בתחילה בזה. אבל ל"נ לפרש האי שמעתא כפשוטה היא דלמאי דמשני בתחילה קסבר מצה בזה"ז דרבנן היינו לומר כיון דאינו אלא מדרבנן וסומא נמי חייב מדרבנן מש"ה מוציא אחרי' בזמן הזה דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ופריך מכלל דר"א סבר מצה בזמן הזה כו' דמדאמר סומא פטור מן התור' אע"ג דבז"הז ליכא נ"מ בדבר אי הוי ס"ל מצה בזה"ז דרבנן דמ"מ סומא נמי חייב מדרבנן ושוה לכל אדם ובע"כ ס"ל מצה בזה"ז דאורייתא והשת' איכא נ"מ בהא דסומא פטור מלומר הגדה מן התורה דאינו יכול להוציא אחרי' דלא אתא דרבנן ומפיק דאוריית' והא איהו אמר מצה בזמן הזה דרבנן א"כ סומא דרבנן מוציא אחרי' בז"הז דכולהו אינו אלא דרבנן דהא וודאי הא דאמ' סומא פטור מלומר הגד' בזמן הזה קאי ולד דו' קאמר ועד"ז פירש"י רפ"ק גבי ור"י אליבא דמאן ומשני כל תקון רבנן כו' פי' וכמו שסומא פטור בזמן הבית דהוי מצה מה"ת ה"נ בזמן הזה דמצה אינו אלא מדרבנן אפ"ה סומא פטור אפי' מדרבנן והדר פריך ור"י ור"ש הוא ודאי כל דתיקנו כו' וא"כ סומא אפ"ת דמצה בזמן הזה דרבנן א"י להוציא אחרי' כיון דהוא פטור אפי' מדרבנן אין רשות מוציא בר חיוב אפי' בדרבנן ומסיק דר"י ור"ש ל"ל להא דר"א ומכאן ראי' ברורה דרשו' אין יכול להוציא בר חיוב דרבנן שלא כדברי התו' והשתא למסקנא לר"א דס"ל דסומא פטור מלומר אגדה ל"ש בזמן הבית ל"ש בזמן הזה דס"ל לר"א דמצ' בזה"ז דרבנן אפ"ה סומא פטור כעין בשל תורה. וע"ד שפי' הרשב"ם התם והא כל דתיקן וכו' וכיון שבזמן בה"מ פטיר השת' נמי פטור וא"מ אחרים. והכי מסתבר דאין סברא אדר"י לומר דאע"ג דסומא פטור מה"ת אפ"ה מדרבנן חייב דהא נשים דמה"ת פטורי' מכל מ"ע שהז"ג ואפ"ה לא גזרו רבנן לחייבן כ"ש על סומא דאינו פטור לראב"י אלא ממצה ואגדה לחוד דבע"כ לא ס"ל לר"א כר"י דסומא פטור מכל המצות דא"כ קרא לפטרו מאגדה ל"ל וא"כ אינו בדין לחייבו מדרבנן. ול"ד לסומא אליבא דר"י דחייב מדרבנן דש"ה דכיון דפטור מכל המצות מה"ת חייבוהו רבנן שלא יראה לגמרי כנכרי כדפי' התוס'

פוחח פירש"י במס' סופרים מפ' כל שכרעיו נראין והתוס' פי' זה אותו שלובש בגדים קרועי'. וק"ל על פירש"י דבגמ' משמע דפוחח אסור משו' לא יראה בך ערות דבר גבי בעיא דקטן פוחח לפירש"י ובכרעיו נראין מאי ערות דבר איכא ובגמ' אפרש לההיא בבא

סומא פורס ע"ש ומתרגם. ק"ל אמאי שייר לעובר לפני התיבה בסומא מה דינו כדתני להו גבי פוחח וקטן דבשלמא קורא בתורה שייר דמילתא דפשיטא היא דא"ק כיון דאינו רוא' בס"ת וכן נושא כפיו לא פסיקא לי' כדאמר לקמן סומא בא' מעיניו לא ישא את כפיו ואם הי' דש בעירו מותר וה"ה לסומא בב' עיניו בדש בעירו מותר וכמ"ש שם. אבל אמאי לא תנא דין עובר לפני התיבה דש"ד ואי משום דמילתא דפשיטא היא דעובר מש"ה לא תני לה הא קתני מתרגם אע"ג דמילתא דפשיט' היא ואמאי לא תנא נמי לעובר

כל שלא ראה מאורו' מימיו לא יפרוס. טעמא דר"י מפני דל"ל הנא' מן המאורות. ק"ל לה"ט אפי' בראה כבר אם השת' אינו רואה אמאי מברך דמאי אהני מה שראה כבר דהא כיון שאנו מברכי' בכל יום ויום על המאורות ש"מ דעל הנאות המאורות של אותו יום ושעה מברכי' והאי כיון דהשתא הוא סומא ולית לי' הנאה בשעתי' אמאי מברך מיהו מצינו כה"ג