טורי אבן כב

וקרא דכי תדור דרבי לכולן איירי מלא אפריש וקרא דמוצא שפתיך מלא אקרי' וכיון דלא רבי לכולן אין לנו לב"ת באלו דלא רבי. מיהו לרב ושמואל דס"ל דשיעבודא לאו דאורייתא מהשתא בע"כ קרא דכי תדור דכתי' בסיפא דהאי קרא מעמך דממעט ליורש מב"ת בע"כ מיירי בדאפרי' המוריש מחיים וכדפי' בסמוך. ש"מ דקרא דכי תדור מיירי מאפרי' ולא אקרי' א"כ ע"כ על כולן עובר בבל תאחר בדאפרי' דהא בהאי קרא רבי לכולן. מיהו לר"י ור"ל דס"ל התם דשיעבוד' דאורייתא אכתי יש לומר אימא איפכא וכדפי': ויש לומר דוודאי בהני א"צ ב' קראי ללא אפריש ולדומיא ללא אקריב אלא כיון דגלי קרא דעוברין עליהם בב"ת בהכי סגי וממילא הכל בכלל דהא דגרע אמר ולא אפריש מאפריש משום דס"ד דיבורא לאו כלום והא מתנת ענים לבד מצדקה לאו בדיבור שלו נתחייב אלא בע"כ רמי עלי' רחמנא וה"נ מעשר שני לא ע"י דיבור פיו רמי עלי' אלא מאליו. וה"נ לא גרע גבי הני אפרי' מלא אפריש דל"ל גבי הני מדאפרישי בי' גזא דידהו הוי דבשלמא גבי קדשי גבוה ה"א מדאפרישי בי' גזא דרחמנא קיימי משום דכתי' לה' ארץ ומלואה דמה"ט ס"ל לר"ל דאינו חייב באחריותן בקב"ה כמ"ש לעיל. אבל הני לקט שכחה ופיאה דמצות נתינה אינו אלא להדיוט פשיטא דכל זמן שלא נתן עובר דוודאי לא בגזא דידהו הוי עד שיתן להן ויזכו בהו וכן מ"ש ליכא טעמא לפטרו מדאפרישיה מה"ט גופא ופשיטא דעובר בב"ת לאחר הפרשה עד שיאכל הן או פדיונם בירושלים. ואפי' למ"ד מ"ש ממון גבוה הוא הא עיקר מצוותו אינו אלא לאכלו בירושלים וגם בידו לפדותו ולהוציאו לחולין ולאכול הפדיון בירושלי' ולא ולא שייך לומ' גבי' בי גזא דרחמנא וה"נ הא דפירשתי דמשכחת לה בקרבנות חובה אמר ולא אפריש באמר אחר הרי עלי לפטור חובתו של פלוני הא ל"ש גבי הללו מתנות עניים וכן גבי מ"ש וצדקות אע"ג דל"ל גבי' דגריע אפריש מטעם בי' גזא. אפ"ה כיון דשייך גבי' למימר אמר ולא אפריש שהרי חיובו ע"י דיבורו בא ולא מאיליו מש"ה איצטריך ב' קראי לצדקות. דאלו חד כיון דלא מסיימי קרא ה"א דמיירי מאפריש ולא נתן אבל אמר ולא הפריש ה"א דדיבורא לאו כלום. ושלמי פסח ובכור לא משכחת לה בלא הפריש אלא בלא אקריב לחוד וכן מעשר בהמה דאינו עובר עליו בלא אפריש אלא בלא אקריב לחוד כמש"ל. וגם לא שייך למימר בהא הרי עלי לפטור את פלוני מאלו. בחד רבוי' לב"ת סגי: ומדברי הרמב"ם נ"ל שיטה אחרת בהא ויתבאר במילואי'. וגם שם יתבאר הני תרי קראי דגבי עשויים למה לי

כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה נ"ל דאכל רגל ורגל עובר בעשה זו דהא בכל רגל ובאת שמה קרינן בי'

אלא וולדה בעצרת היכי משהי לה ק"ל דילמא חל אותו עצרת בשבת ואין קרבן יחיד דוח' את השבת והא י"ט של עצרת כיון דאינו אלא יום אחד ואם אי אפשר להקריב בו ביום אין עובר בעשה זו דובאת שמה והבאת כיון דאי אפשר בהבאה ולא דמי לפסח וסוכות אע"ג דכולו רגל בעינן לעשה ול"ת דב"ת והא א"א לז' ימי רגל בלא שבת. מ"מ אפשר להקרי' שאר ימי הרגל אבל עצרת שאינו אלא יום אחד אם חל בשבת כיון שא"א להקריבו ביומו מעתה אין כאן משום עשה וה"ה לל"ת דב"ת ונ"ל מכאן דאע"ג דעצרת אינו אלא יום אחד אפ"ה הואיל ויש לה תשלומין כל ז' לענין ראיי' וחגיגה דינו לענין ב"ת כשאר רגלים ומשך זמנו כל ז' לענין ב"ת. תדע דאמר ר"ש לעיל רגלים פעמים ד' פעמים ה' הא פעמים ו' נמי משכחת לה בנדר לפני הפסח דעצרת שאחריו חל בשבת וכיון דבעי ר"ש ג' רגלים כסדרן לב"ת וכיון דאותו עצרת אינו עולה לו למנין ג' רגלים שוב לא סגי בעצרת דשנה הבא להשלים ג"ר דה"ל שלא כסדרן דהא קדים סוכות לעצרת ובע"כ אינו עובר ב"ת עד שיעברו ג"ר של שנה הבא כולן דה"ל ג"ר כסדרן וה"ל ו' רגלים ולא עוד אלא דמ"ל פעמים ח' רגלים בנדר לפני עצרת ועצרת של שנה הבא חל בשבת דלא משכחת לה לג' רגלים כסדרן עד שיעברו ג"ר של שנת ג' לנדרו א"ו עצרת נמי כשאר רגלי' לענין ב"ת ואין יום שבת מעכב על ב"ח מלחול כשאר רגלים אע"פ שא"א לז' ימי הרגל בלי שבת וכדפרשית. מיהו ראיי' זו יש לדחות דר"ש לא חשיב אלא מה שאפשר להיות בכל השנים כמו נדר לפני חג או לפני עצרת דזה יכול להיות בכל השנים אבל מה שאפשר להיות עי"ד מקרה לפעמים ואינו ברוב שנים לא קאמר. וכה"ג אמרינן בסוף פרק ה' דסוכה (דף נ"ד) גבי מנין התקיעות כי קתני מידי דאיתא בכל שנה ע"פ שחל בשבת דליתא בכל שנה ל"ק. א"נ דבר שיש לו קצבה קאחשיב. אבל דאל עצרת בשבת דבר שאין לו קצבה הוא דהא אפשר כמה שנים זה אחר זה לחול בשבת בזמן שהיו קובעים ע"פ הראיי'. תדע דהא מ"ל פעמי' רגלים הרבה עד מאה ויותר מה"ט דבעינן כסדרן כגון שחלה הקרבן באחד מן הרגלים פעמים הרבה או שהיו הבעלים טמאים הרבה פעמים באחד מן הרגלים דכיון דאינן לא בראיי' ולא בשמחה אינן בב"ת א"ו דבר שע"י מקרה או שאין לו קצבה לא קאמר גם אין להביא ראי דאם חל עצרת בשבת עולה לג"ר של ב"ת דדחיק לקמן אליבא דת"ק דר"ש דל"ל לג"ר כסדרן שנה בלא רגלים היכי משכחת לה והשתא המ"ל אפי' בהקדיש קודם לפסח אלא שאותו עצרת חל בשבת דליכא ג"ר דקרא עד אחר עצרת של שנה הבא וכבר מלא לו שנה קודם פסח אלא ש"מ דעצרת קמא אע"פ שחל בשבת עולה למנין ג"ר. הא ליתא דאפת"ה אכתי משכחת לה שנה בלא רגלים במי שאין חייב לא בראיי' ולא בחגיגה אלא בשמחה לחוד וכהני דפי' לעיל דב"ת דידי' תלי מחמת דאיתי' בשמחה דקרינן ביה והבאת שמה מחמת שמחה כדאמר אביי לקמן גבי אשה מהו בב"ת ת"ל דהא איתא בשמחה הא להני בע"כ אין עצרת שחל בשבת עולה לי' למנין ג"ר דהא שמחת עצרת אינו אלא יום אחד ולא כל ז' שהן ימי חול והא משכחת לה בהני שנה בלא רגלים ואפי' בנדר קודם הפסח כשחל עצרת בשבת מיהו יש לדחות זה דמש"ה למ"ל לשנה בלא רגלים בכי האי גוונא משום דאיכא למ"ד בפ' ח' דפסחים (דף ע') שלמים ששחטו מעי"ט יוצא בהם משו' שמחה דלא בעינן זביחה בשעת שמחה ולדידי' אפי' חל עצרת בשבת שמחה נהוג בו בשלמים ששחטו מעי"ט. וא"כ אפי' הני דליתא בראיי' וחגיגה אלא בשמחה לחוד אפ"ה עצרת שחל בשבת עולה להן לג' רגלים דב"ת דהא איתא בשמחה בשלמים ששחטו מעי"ט. ועוד הא לר"ז מיבעי' לי' אי הא דאיתנן בשמחה מהני לב"ת והשתא אליבא דר"ז דלא מהני לב"ת לא משכחת לה שנה בלא רגלים בכה"ג דאמרן. מ"מ בלא"ה יש לדחות ראיי' זו דהא משכחת לה לאשכוחי שנה בלא רגלים בחלה הקרבן בעצרת כדפי' התוס' שם. או שהי' הבעלים טמאים באחד מג"ר דאינן לא בראיי' ולא בשמחה ובע"כ צ"ל כדפי' התוס' לקמן דהגמ' חד מתרי ותלתא טעמא נקט

מאי ואכלנו וולדה שלמים בחג דקתני חג השבועות ק"ל הא קימ"ל בפ"ק דביצה (דף י"ט) דנדרים ונדבות אין קריבין בי"ט וכ"ת דר' פפייס ס"ל כמ"ד דקריבין בי"ט א"כ מה פריך התם בפ"ג בתמורה (דף י"ח) א"כ מה אסהדות' דרב פפייס פי' מאי קמ"ל כיון דמייר' שהיו חולה בעצרת. א"נ כדר"א שאכלהו בעצרת טובא קמ"ל דנו"נ קריבי' בי"ט. ול"ל דאשנויי קמא (דר"א) [צ"ל דרב זביד] לחוד פריך הא ולא אשנויי דר"א. דא"כ ה"ל להגמ' למקבע הא קושיא בתר שנויי קמא דר"ז ולא בתר שנויי דר"א כיון דלאו עלי' קאי ואפשר לומר כיון דקי"ל בפרק קמא דחגיגה (דף ח') דישראל יוצאין י"ח בנו"נ משום מצות שמחה דרגל וההיא דאין נו"נ קריבין בי"ט פי' שם התוס' דמיירי בדקרב כבר לשלמי שמחה א"נ הא דיצאו י"ח שלמי שמחה בנו"נ היינו בהקריבן לש"ש דווקא והא שמחה שהיא מחובות הרגל לכ"ע קרב בי"ט והשתא כיון דלא מסתיים מהא דר"פ דהאי וולד הקריבו בתורת נו"נ וא"ל שהקריבו לצאת ידי חובת של ש"ש דלכ"ע קרב בי"ט. משום הכי פריך שפיר מאי אסהדותי' ומאי קמ"ל: מיהו למאי דפי' בחידושי בפ"ק דחגיגה דאפי' אם רוצה להקריב נו"נ בי"ט כדי לצאת ע"י אכילתן ידי מצות שמחה אפ"ה אין קריבין בי"ט הואיל ועיקר הקרבתן הוי משום שנדר ונדב כבר לא א"ש: והמחוור נ"ל מדקאמר ואכלנו וולדה שלמים בחג ולא קאמר והקרבנהו בחג ש"מ לא הקריבו בי"ט אלא מעינו הקריבו ואכלו בי"ט דזמן אכילת שלמים לב' ימים ולילה א' והשתא פריך שפיר מאי אסהדותי' דר"פ: וכ"ת אי לישנא דואכלנו משמע אכילה ממש והקרבה היתה מעי"ט א"כ רישא דקאמר ואכלנוהו בפסח דקאי אאם נמי ה"פ שאכלוהו בפסח והקרבתה הי' בע"פ. ובע"כ נולד כבר הוולד קודם הקרבה מחיים דאל"כ ה"ל יוצא דופן ופסול להקרבה כדאמרי' בפ"ב דחולין (דף ל"ז) וא"כ היכי קאמר בשלמא בפסח לא אכלנוהו אימר מח"ז הוי הא כיון שנולד עכ"פ בע"פ ראוי לאקרב' בוודאי בשביעי של פסח דה"ל משביעי ואילך לילדתו ואמאי לא אקריבו בשביעי לק"מ דכולו החג בעינן ללאו ועשה דב"ת ואפילו אם אינו ראוי יום אחד מן החג להקרבה א"ע בעשה וכ"ש (כז') [צ"ל בז'] ואפי' לא הי' מח"ז אלא ביום ראשון של פסח אינו עובר בעשה זו עד לאחר עצרת והאי בפסח ל"א אימר מח"ז הוי דקאמר לאו דא"א הי' להקריב בפסח משום איסור מח"ז דוודאי ביום ז' של פסח בע"כ הי' מותר להקריבו אלא ה"ק אימר מחוסר זמן הי' במקצת הפסח ושוב אינו עובר בעשה בפסח זה מש"ה לא חש להקריבו בכל זה הרגל אע"פ שמותר

ליתני בכל יום עובר בב"ת ואע"ג דבשנה בלא רגלים וודאי עובר עליו בכל יום ויום כמ"ש לעיל מההיא דרפ"ד דבכורות ואפ"ה לא קתני לה. י"ל דהאי תנא לא קתני אלא במאי דשוו שנה בלא רגלים לרגלים לבלא שנה אהדדי דהיינו לענין ב"ת. אבל לענין לעבוד עליו בכל יום ויום דלא שוו להדדי אע"ג דבשנה בלא רגלי' עובר בכל יום כיון דברגלי' בלא שנה אין עובר לא קתני מ"מ צריך טעם למאי דס"ד דברגלים בלא שנה אינו עובר בכל יום ובשנה בלאו רגלים עובר בכל יום דמאי שנא הא מהא

הניחא למאן דאית ליה כסדרן. ואע"ג דר"ש אמר לעיל רגלים פעמים ד' פעמים ה'. האי תנא ס"ל כר"ש בחדא דבעי ג' רגלי' כסדרן ופליג עליו בחדא בשנה בלא רגלים כפרש"י ובספ' המאור. תי' הא דקתני ברייתא עובר בב"ת דווקא ברגלים בלא שנה דסמיך לי' אבל בשנה בלא רגלים עובר משום תאכלנו שנה בשנה ואין שם ב"ת ומ"מ בין