טורי אבן רו

ואמאי א"ק כמקומו בט"ו הא לא גרע מבן עיר שעקר דירתו בליל ט"ו לכרך שקורא כאן וכאן וי"ל למאי דפי' רש"י גבי ב"ע שהלך לכרך ניחא שפי' וה"ה לבן עיר שהלך לכרך אם עתיד לחזור בליל ט"ו לא הוי מוקף למקומו וקורא בי"ד כחובות מקומו אע"פ שהוא בכרך אבל אין עתיד לחזור בליל ט"ו א"צ לקרות בי"ד וממתין וקורא עמהן והשתא י"ל דמשום בן עיר שהלך לכרך דנקט ברישא קוד' לבן כרך שהלך לעיר נקט קורא כמקומו אפי' א"ע לחזור עד קודם עמוד השחר בט"ו אפ"ה קורא בליל י"ד ולא בליל ט"ו ואם לאו שאין עתיד להחזיר עד יום ט"ו קורא עמהן בליל ט"ו ויומו הואיל והוא בי"ד וט"ו בכרך פרח מיני' חובות מקומו ונעשה מוקף בן יומו

והרא"ש פי' דהאי ל"ש אלא שעתיד לחזור בליל י"ד אבן עיר שהלך לכרך נמי קחי דאם עתיד לחזור בליל י"ד קורא בליל י"ד כחובות מקומו אבל אין עתיד לחזור עד יום י"ד פרח מיני' חובת מקומו וקרינן בי' מוקף בן יומו כיון שהוא בן כרך בקריאת מקומו ואף אם יחזיר לעירו יקרא ביום ט"ו. וק"ל כי אין עתיד לחזור עד יום י"ד אמאי א"ק במקומו כיון שהוא חזר ביום י"ד למקומו והוי קצת מן היום במקומו יקרא כחובת מקומו דמאי חזית לקרותו מוקף ב"י על שם תחילת היום של י"ד שהי' בכרך קרינן בי' פרוז ב"י ע"ש סוף היום של י"ד שהוא בעיר. וי"ל דלענין פרוז בן יומו ומוקף בן יומו אזלינן בתר תחילות היום דאותה שעה מפריח מיני' חובת מקומו ומיחל עליו חובת המקום שהוא שם לגמרי דתו לא הדר עלי' אע"פ שיחזור למקומו כאותו יום בסופו תדע שהרי הירושלמי אומר בן עיר שעקר דירתו בליל ט"ו לכרך נתחייב כאן משמע דייק' שעקר דירתו בליל ט"ו אבל אם לא עקר דירתו עד יום ט"ו לא נתחייב לקרות בט"ו אע"ג דבסופו הוא בכרך אלמא בתר תחילתו אזלינן וכיון שהוא בתחילתו בעיר אע"ג שעקר דירתו בסופו מעיר לכרך תו לא הדר עלי' חיוב של ב"כ שהוא שם בסוף יום ט"ו

מכדי כתיב היהודים הפרוזים היושבים בערי הפרזות ל"ל וכו'. ק"ל דאדרב' היושבי' בערי הפרזות לאו פרוז בן יומו במשמע וכדאמ' בפ"ק דב"ב (דף ח) החמרות והגמלות העוברת ממקום למקום ולנה בתוכה והודחה עמהן הן בסקילה וממונם פלט ואם נשתהו שם ל' יום הן בסייף וממונם אבד ומפ' טעמא משום דישיב' מתא לא מקרא פחות מל' יום וגבי עיר הנדחת יושבי העיר כתיב ומייתא לה מדתניא המודר הנאה מאנשי עיר כל שנשתהא שם י"ב חודש אסור להנות ממנו וכו'. מיושבי העיר כל שנשתהא שם ל' יום אסור להנות ממנו פחות מכאן מותר להנות ממנו וא"כ ה"נ נימא היושבים בעה"פ כל שנשתהא שם ל' יום ללמד דווקא במשמע אבל לא פרוז ב"י ומש"ה כתיב היושבי' בערי הפרזו' דביושבת שם ל' יום נקרא יושב בעיר פרוז

ורבנן הוא דאקילו עה"כפ כדי שיספיקו כו' וכ"ת הא לעיל בפ"ק (דף ד') במסקנא קאמר הא דאקילו מפני שמספיקין הוא י"ל דל"מ קאמר. ל"מ אי ה"ט דאקילו לטובתם מפני שמספיקין לא אטרחו רבנן לבא לעיר ביו' הקריא' השתא שהן בעיר אין כאן טורח ואין להם שום טובה ופשיטא דקורין עמהן אלא אפי' ה"ט דאקילו משום טובת עיירות כדי שיספיקו וה"א אפי' כשהן בעיר א"צ לקרות עמהן כדי שיהא פנויים להספיק קמ"ל דלא נקראת

ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ק"ל הא אמרינן בפ"ב דמכות (דף י"א) ספר שתפרה בפשתן פליגא בה ר' יהודא ור"מ חד אמר כשר וח"א פסול מ"ד פסול דכתיב למען תהי' תורת ה' בפיך איתק' כל התורה כולה לתפילין מה תפילין הלכה למשה מסיני לתפרן בגידין אף כל הת"כ לתפרן בגידין ואיד' כי איתקש למותר בפיך להלכותיהן לא איתקש ואמ' אמר רב חזינא לתפילה דבי חביבי דתפירה בכיתנא וכיון דרב לא פליג משמע דהכי ס"ל וכיון דאפי' תפילין לרב כשר לתופרן בחוטי פשתן כ"ש ס"ת דאפי' את"ל דמקשינן ס"ת לתפילין לכל מילי מ"מ כשר לתופרה בפשתן הא תפילין נמי נתפרין בפשתן וכיון דס"ת נתפרת בפשתן האיך אמר רב גופי' הכא דמגילה נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסול' ושמא הא דמסיק התם בחר מלתא דרב ולית הלכתא כותי' לאו סתמא דגמרא מסיק לה אלא מסיום דברי רב עצמו הוא מיהו ק"ל למ"ד ס"ת שתפרה בפשתן כשירה למאי נפקא מינה מגילה נקראת ספר ונקרא' אגרת שאם הטיל בה ג' חוטי גידין דכשירה כדמסיק הא בלא"ה אפי' כולה של פשתן נמי כשירה דהא ספר גופה בכה"ג נמי כשר. וי"ל נ"מ דקר' אגרת דאין מדקדקין בטעותי' כאגרת

יט ע"ב ומחו לה אמוחא בציבור שני. כלומר אבל ביחיד יצא תמיה לי הא מלתא טובא דמשמע בציבור הוא דלא יצא אבל ביחיד יצא מי איכא מידי דביחי' יצא ובציבור לא אטו מפני שהן בציבו' גריעי טפי. ועוד דל ציבו' מהכא ויהי' נחשב כל אחד ואחד ליחיד בפני עצמו ולא לצטרפו אהדדי ועוד כיון דאמרת בציבור לא יצא ממילא אין מצטרפין זה עם זה ומעתה נעשו כיחידים וכל אחד נחשב לעצמו ונתפרדה החבילה וממילא יצאו דהא אמרת דביחיד יצא. ועוד דהא טעמא דהקורא במגילה הכתובה בין הכתובים דלא יצא הוא משום דלא מפורסם ניסא דנראה כקור' במקר' והא בקריאת ציבור שהן בעשרה איכא משום פירסומא ניסא טפי מקריא' דביחיד כדאמרינן בפ' קמ' (דף ה') אליבא דכ"ע דשלא בזמנה אין קורין אותה אלא בעשרה ואיכא למ"ד דאפי' בזמנה צריך עשר' וטעמא משום דאיכא פרסומא ניסא בעשרה טפי מביחיד. וא"כ השתא ק"ו הדברי' מה ביחיד דליכא בקריאתו פ"נ כבציבור אפ"ה יוצא י"ח במגילה הכתובה בין הכתובי' ולית לן בה משום דנרא' כקורא במקרא בעלמא ציבור דאיכא משו' פ"נ יותר לא כ"ש דלא חיישינן להא פ"נ דלא לתחזי כקורא במקרא. ונ"ל דשמעת' זו מתפרשא ע"ד שמעת' דפ' קמא דא' בזמנה קורין אות' ביחיד ושלא בזמנה בעשרה וטעמ' משום דבזמנ' איכא פ"נ אפי' ביחיד משא"כ שלא בזמנ' דליכא פ"נ אלא בי' וכמ"ש שם והשת' הא דאמרינן הכא לא אמרן אל' בציבו' לאו למימרא דאיכא לאפלוגי בזמן א' בין ציבו' ליחיד דציבור לא יצ' ויחי' יצא דזה אי אפשר וכדפי'. אלא ה"פ בציבור שנו היינו בזמן שאין קורין את המגילה אלא בציבור והיינו שלא בזמנו דבעי פ"נ לפיכך אין קורין נמי במגילה הכתובה בין הכתובים דליכא פ"נ דנראה כקורא במקרא ואנן שלא בזמנו פ"נ בעינן וכיון דבעי ציבור משום פ"נ מגילה הכתובה בין הכתובי' ל"י דהא ליכא משום פ"נ ואע"ג דאיכא ציבור אין כאן משום פ"נ דמחזי כקורא במקרא וליכא משום פ"נ מעליא עד דאיכא תרתי ציבור וכתובה בפ"ע ולא בין הכתובים. אבל בזמן שקורין איתה ביחיד דהיינו בזמנה כיון דהשתא לא חיישינן לפ"נ דציבור ה"נ לא חיישינן לאידך פ"נ דכתובה בין הכתובים דבזמנה בכל ענין איכא מצד עצמו של יום משום פ"נ ואין צריך לפ"נ מצד אחר תדע מדלא מסיים אהא דקאמר בציבור שנו אבל ביחיד (ל"י) [צ"ל יצא]. א"ו דאין חילוק בהא מלתא בין ציבור ליחיד וכל היכ' דביחיד יצא בציבור נמי יצא והאי בציבור שנו דקאמ' היינו שלא בזמנו שאין קוראין אלא בציבור. ובשלא בזמנו ביחיד לא משכחת לה כלל דהא א"ק אותה ביחיד לגמרי ואל תתמה על מה שפי' דהאי בציבור שנו היינו בזמן שא"ק תלא בציבור דכה"ג פי' ר"ת אהא דאמר ריש פ"ק דערכין (דף ג) גבי כלאים דבגדי כהונה נהי דאישתרי בעידן עבוד' שלא בעידן עבודה לא אישתרי דבעידן עבוד' דקאמר היינו במקדש שהוא מקום עבודה ואפי' שלא בשעת עבוד' שרי כמ"ש התוס' בשמו בפ' כל הבשר (דף ח) ופ' התכלת ה"נ י"ל האי בציבור היינו בזמן שא"ק אלא בציבור שהא שלא בזמנו וכדפי' והר"ן כתב יש מפרשים לא אמרן אלא בציבור אבל ביחיד יצא וכן דעת הרי"ף ולישנא לא משמע הכי דא"כ הל"ל ה"מ בציבור ומדאמר ומתו לי' אמוחא משמע שהן מחלישין כח הדבר בעצמו לפיכך נראה דה"ק ומחו לי' אמוחא שאין לך לומר ל"י של"א אלא בציבור אבל ביחיד אפילו לכתחילה הלכך בציבור דעבד מיהו יצא אלו דבריו מיהו קצת קושי' לפי' אכתי קחה. והמחוור כדפי' והא דנקט לישנא דמחו לי' אמוחא דמפרש הר"ן דמשמע דמחלישין כח הדבר בעצמו ולמאי דפי' אא"ל דהאי ומחו לי' אמוחא שמחלישין כח הדבר בעצמו דוודאי אין ללמוד מבזמנו דביחיד לשלא בזמנו דבציבור דל"ד דשלא בזמנו בעי פרסומי ניסא משא"כ בזמנו לא בעי פרסומי ניסא דהא מה"ט שלא בזמנו אין קורין אותו אלא בי' אפי' דעבד נמי לא משא"כ בזמנה והאי ומחו לי' אמוחא אינו מוכרח לפרש שמחלישין כח הדב' בעצמו. והרי כל המפרשים פירשו לשיטתם דבדעבד נמי לא יצא בציבור אלמא ל"ל ההוא דיקדוקא דהר"ן מלישנא דמ"ל אמוחא. והטור (בא"ח סי' תרצ"א) בשם בעל העיטור פי' הא דאמר בציבור לא יצא היינו בבה"כ שהוא מקום ציבור ובעי פ"נ אבל שלא בבה"כ אפי' בי' יצא. ונ"ל שדוחקו לפ' כן כי היכא דלא ליפלוג הא אדר"א בפ' קמא (דף ה) דאמ' בין בזמנו ובין שלא בזמנו אין קורין אלא בי' והכא קאמר בציבור שנו אלמא קורין אפי' ביחיד לפיכך מפרש בציבור היינו בבה"כ מקים ציבור ולעולם אין קורין אותו ביחיד והוא ע"ד שפי' בצבור היינו זמן ציבור ופי' תמוה הוא וגם קשה לפירושו כל מה שהקשתי והנכון כדפי'

חוץ מחש"ו וה"ט משום דה"ל אינו מחויב בדבר וא"מ אחרים י"ח. וק"ל הא בפ"ב דברכות [דף כ'] דייק רבינא ממתניתן דהתם דהרהור כדיבור דמי והשתא אמאי חש"ו א"מ אחרי' י"ח הואיל והן אין מחויבי' בדבר הא אפי' בשומע מן המחויב א"א לו לצאת אא"כ מטה אזניו ושומע מה שזה מוציא מפיו דאל"כ לאו כלום הוא וא"כ בכה"ג בשומע מאינו מחויב בדבר מאי הוי דל מכאן קריאה זו דא"מ אפ"ה יוצא י"ח ע"י הרהור דנפשי' ואי אתה מוצא להא אלא לענין להוציא מי שחציו עבד וחב"ח לחוד למאי דתני' בתוספתא דאשה אינה. מוציאות איש י"ת מגילה ומש"ה [טומטום כצ"ל] אינו מוציא אפי' מינו כמש"כ התוס' לעיל [דף ד] וה"ה דלעצמו א"מ מה"ט דלא אתי צד עבדות דידי' ומפיק צד חירו' דידי' וה"נ אמרי' גבי תקיעות שופר בספ"ג דר"ה [דף כט] וכיון דמשח"ע אפי' בדיבור דידי' א"י להוציא את עצמו כ"ש בהירהור דידי' דא"מ א"ע ואין לו תקנה עד שישמע מפי אחרי' הילכך בעינן שישמע מפי המחויב בדבר אבל לא ממי שא"מ דהירהור דעצמו אינו כלו' דהא אפי' בדיבור אינו מוציא ב"ע