טורי אבן רה

מיהו לשון יוונית החשוב' כל לשונות ולמעלות אשורית אינו מגעת הואיל וממוצעת היא במעלה בין אשורית לכל לשון לפיכך יש לה קצת דין אשורית וקצת דין כל לשון וכשירה למכירין בו כאשורית ולאין מכירין פסולה ככל לשין. והשתא פריך שפיר מהא דתניא קרא גיפטי' כו' יוונית לא יצא מני דה' לכ"ע בין לרבנן ובין לרשב"ג לרב ושמואל יש חילוק בין יוונית לכל לשון והאי תנא משוי להו אהדדי דמשמע דיוונית וכ"ל דין א' להם וקא' הא ל"ד אלא להא גיפטית לגיפטית וכו' פי' וכ"ל כשר למכיר בו ופריך עלה אי הכי רב ושמואל כו' ומשני כי קא' רב ושמואל אליבא דרשב"ג וכו' והשתא כיון דכל לשון כשירין למכיר בהן והאי ככתבם אינו ממעט אלא לאינו מכיר בהן. הילכך לרשב"ג דיש מעלה ללשון יוונית על כל לשון גבי ספרים די לך למעט מככתבם לכל לשון חוץ מלשון יוונית לא"מ בהן אבל לרבנן דלשון יוונית וכ"ל שווין הן לענין ספרים כי מיעט קרא ככתבם למעוטי כ"ל לאינו מכיר בהן בע"כ לשון יוונית נמי בכלל מיעוט זה דהא אין לו שום מעלה על כל לשון. וכ"כ בזה בפ"ק מה שיש בו די

היכי דמי אלימא דכתיבא אשורי' וקרי לי' יוונית היינו ע"פ אר"א כו'. ק"ל אמאי אר"א להא אסיפא ולא ארישא דקראה תרגום דמיירי נמי הכי כדמ"ל סתמא דגמ' וי"ל למאי דפי' ניחא דלא מיבעי רישא דקראה תרגום דבע"כ מיירי בדכתבה הרגום דאל"כ היינו ע"פ דהא ל"ל דמיירי בקראה תרגום מיעוטא דמגיל' דמשו' ע"פ במיעוטא ל"ל בה דהא מיעוטא לא סגי בלי קריאת תרגום אותן תיבות הכתובים במגילה בלשון תרגום ומאי פסקא דקתני קראה תרגום דל"י א"ו בקראה רובה תרגו' מיירי ובע"כ בכתובה תרגום דאל"כ היינו ע"פ אבל סיפא סד"א דמיירי בכתובה אשורית וקראה יוונית מקצתה דמשו' ע"פ במקצתה ל"ל בה אפ"ה קמ"ל ר"א דבכתובה יוונית מיירי דאל"כ היינו ע"פ משום דתנא קראה כולה או רובא במשמע

לא הוי ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך נ"ל דט"ס הוא מתחילה גרסינן לא הוי ידעי רבנן מאי וטאטתי' ואח"כ הא דיהבך דאמאי מפסיק בין הני דידעי לה ע"י אמת' דבי רבי בהא וה"ג לה נמי בפ"ג דר"ה וכאן ט"ס הוא

י"ח ע"ב וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם הרי"ף פי' שהמתרג' מוסיף דברים כדי לברר טעמו של פסוק ונמצא קורא אותן הדברים ע"פ כך זה הקורא אם קראה פסוק או אותיו' ע"פ יצא וא"י למה דחק לפרש שהמתרגם מוסיף דברי' ע"פ ולמה לא פי' כפשוטה בלי שהוספת דברי' אלא משום שכל מתרגם אינו רשאי לתרגם בכתב אלא ע"פ דווקא כדא' בירו' הביאו הרי"ף בעצמו פרק בני העיר ר' שמואל בר יצחק על בי כנישתא חמא חד סופר מושיט תרגומא מן גו ספרא א"ל אסור לך דברי' שנאמ' בפה בפה בכתב בכתב. אלמא מדינא אסור לתרגם בכתב אלא בע"פ דווקא. וה"נ משמע מפרש"י שכתוב כמתורגמן המתרגם ע"פ

ל"ק הא בכולה הא במקצתה פי' אם חסרה מקצתה וקרא ע"פ יצא. אבל כולה לא ומשמע וודאי דרובה ככולה דמי דבכולה דקאמר ל"ד דהא תני היו בה אותיות מטושטשות כו' אלמא מיירי ביש בה קלת אותיות כתובים כהוגן ואפ"ה אם אין רישומן ניכר פסולין מיהו מספקא לי היכא דחסרה חציה אי כרובה דמי ופסולה או כמקצתה דמי וכשירה. והה"נ לענין קרא ע"פ נמי פשיטא דרובה ככולה דמי אבל בקרא חציה ע"פ מספקא לי אי כרובה דמי ולא יצא או כמקצתה דמי ויצא. והקשה הרשב"א בחי' מהא דאמר לקמן הלכה כר"מ דאמר כולה ואפילו למ"ד מאיש יהודי צריכא שתהא כתובה כולה והכא שרינן. אע"ג דמחסרא עד פלגא ואיני יודע מאי ק"ל אטו הא דאמר אפי' למ"ד מא"י צריכה שתהא כתובה כולה לעכב קאמר ולומר שאם המגילה חסירה מראשה ועד איש יהודי פסולה בדעבד. אלא הא קמ"ל דלמ"ד מאיש יהודי אבל א"צ לקרות' מראשה עד שם אע"ג דליתא בקריאה מ"מ בכתיבא איתא בין למצוה במיעוט בין לעכב ברובה דאי חסרה מראשה עד א"י לחוד אע"ג דבדעבד יצא דה"ל חסרה מקצתה מ"מ לכתחלה לא ואי חסרה נמי מאיש יהודי מקצתה ואי מצטרפת להא מקצת עם ההוא חסרון דמראשה עד איש יהודי ה"ל רובה דעבד נמי לא דאע"ג דעד א"י אינה בקריאה אפ"ה בכתיב' מיהו איתא בין למצו' בין לעכב מחמת החסרון ולא ה"ל בכלל קרא ע"פ כגון בכותב פסוק' פסוקא וקרא לה כדלקמן. א"נ כגון שחסר מיעוט המגילה דמא"י עד סופה דמשום קרא ע"פ במקצתה דעבד ש"ד דכיון דמצות קריאה אינו אלא מא"י ואילך אין קריאת ע"פ פוסל אלא ברוב דמא"י ואילך אבל מצות כתיבה דאיתא בכל המגילה אפילו עד איש יהודי מצטרפות לפסלה מחמת חסרון רובה ואפי' למ"ד כולה משכחת לה פסול חסרון בלא קריאות ע"פ כגון שקרא מג' מגילות כל אחת חסיר הרוב המגילה אלא מה שחסר בהא יש באינך ובין שלשתן כתובה המגילה כולה דמשום קרא ע"פ ליכא ומ"מ מחמת פסול חסרון איכא דהא כל אחת חסרה רובה ומיעוטה כמאן דליתה דמי

והר"ן בשם הרשב"א הקשה קושי' זו אהא דקא' בסמוך גבי הי' כותבה דקא' אלא דכתב פ"פ וקרא לה ומי יצא כו' ואפי' למ"ד מאיש יהודי צריכא שתהא כתובה כולה דהכא משמע שאם חסרה מראשה עד א"י פסולה דע"כ הא דקאי צריכה שתהא כתובה כולה לעכב קאמר דאי לכתחילה מאי פריך דכתב פסוקא פסוקא וקרי לה ומי יצא ומאי קושי' מתניתן אם כיון לבו קתני. ואלו לעיל קאמר הא בכולה הא במקצתה דאם חסרה מקצת כשרה. ותי' היכא דתחילת המגילה וסופה כתובה אלא דבאמצע היא חסירה כל כמה דלא חסרה רובה כשיר' דאינה נראית כספר חסר אלא כספר שלם שיש בו טעיות ומגילה כיון שנקראת אגרת אין מדקדקין בה לפוסלה בכך. אבל כשחסר ממנה מראשה עד איש יהודי אעפ"י שהוא מעוטה נראה כספר חסר וצריך שיקרא אותו בספר שלם. ולכאורה גם זה אינו מוכרח דאפי' תימא דחסרון מקצות אפי' התחלה וסיפ' אינו מעכב דעבד אפ"ה פריך שפיר אלא דכתב פ"פ וקרי לה וכיון דכבר נכתב הפסוק קודם הקריאה אין זה ע"פ ומי יצא והא א' רב אפי' למ"ד מא"י צריכה שתהא כתובה כולה אלמא אפי' מתחילתה עד א"י אע"ג דלית' בקריאה כל עיקר אפ"ה איתא בכתיבה למצוה ולהצטרף לרובה ולעכב על מיעוט של השאר שישנן בקריאה כ"ש הני קראי שישנן בקריאה שחיסרון הרוב שלא נכתב מעכב וא"כ בכתב פ"פ וקרא לה לא סגי אפי' דעבד ומ"מ כי דייקת שפיר אא"ל כן דא"כ מאי פריך מהא דרב הא מ"מ בכותב פ"פ וק"ל ממ"נ דעבד ש"ד דהא עד קריאת רובה אין החסרון פסול דלא גרע מקרא ע"פ לגמרי דאינו פוסל עד רובה. כ"ש בכותב פסוקא פסוקא והדר קרי לה וקורא הכל מתוך הכת' אלא שהרוב עדיין לא נכתב דאין החסרון מעכב בקריאות המיעוט בכה"ג. ואי לבתר דקרא רובא א"כ בע"כ מעתה אין כאן חסרון אלא מיעוט דמגילה שלא נכתב עדיין דהא תרי רובא דבר והפוכו בדבר אחד א"א והא כיון שנכתב רובה חסרון המיעוט בדעבד לית לן בה ואפ"ת דחציה כרובה דמי לפסול משום חסרון וקריאת ע"פ והשתא כי כתב פסוקא פסוק' וקרי לה כשמגיע לחצי מכוון ה"ל קורא מתוך מגילה שחסירה עדיין אידך חציה מכוון דהא ב' חצאין בחדא מגילה משכחת לה וחציה הראשון קרא בפסול משום חסרון דחציה שניה שלא נכתב עדיין וחצי כרובא דמי לכ"ד. משא"כ אי אינו פוסל אלא ברובה הא תרי רובה בחדא מגילה לא משכחת לה וממ"נ יצא דהא עד שלא קרא רובא אין כאן פסול קריאה ובהשלמת קריאות הרוב הא כבר כתובה רובה דהא בכותב פ"פ ואח"כ קורא מיירי. מ"מ אכתי תקשה מאי פריך דנהי דחצי כרובה דמי לכ"ד וכי פסקא להגמרא דבכתו' פ"פ וקרי לה דבהשלמת הפסוק הוה לי' חציה מכוון וה"ל תרי חצאין שווין הנכתב עם שאינו נכתב דלמא בקרא לה פסוקא פסוקא הפסוק האחרון המשלים לחציה של מגילה משלים נמי לרובה ובלא אותו פסוק אינו אלא מיעוט והוא משלים לחציה ומעדיף עליו ואפ"ת דקים ליה להגמ' זה. הא במתניתן לא תנן בהדיא דמיירי בכותב דווקא פסוקא פסוקא וקרא לי' וי"ל דמיירי במגיע סמוך לחציה כותב הפסוק המשלים לחציה ומעדיף עליו עוד פסוק עד רובו ואח"כ קרא לו ואין כאן אפי' חציו מתוך קריאות מגילה פסולה. אלא וודאי ליתא להא דפרישת אלא הא דפריך אי דכתב פסוקא פסוקא וקרא לה ומי יצא בע"כ צ"ל כדברי הרשב"א ולאו משום חסרון תחילת' נגעו בה דהא בכותב פסוקא פסוקא ואח"כ קרא לה תחילתה מיירי אלא משום חסרון סופה נגעו בה דהא קריאת כל המגילה עד פסוק האחרון קורא הכל מתוך מגילה פסולה כיון שעדיין חסר סופה והא וודאי מעכב

דף יט ע"א על הספר ובדיו מ"ל אתיא כתיבה כתיבה כו'. וכתב התם ויאמר ברוך ק"ל אמאי מייתי לה מקרא דדברי קבלה ה"ל לאתויי מקרא של תורה. כדנ"ל לעיל דע"פ לא יצא אתיא זכירה זכירה מכתב זאת זכרון בספר וה"נ ניליף כתיבה כתיב' מהתם מה להלן בספר אף כאן בספר. וי"ל דמכתוב זאת זכרון בספר ליכא למילף אלא דמגילה בעי ספר דהיינו קלף ואכתי דיו לא ש"מ. לפיכך מ"ל מקרא דברוך דאיכא למילף מינה ספר ודיו

ל"ש אלא שעתיד להחזיר בליל י"ד פירש"י דאבן כרך שהלך לעיר קאי דא"צ לקרות בי"ד עמהם אע"פ שעודנו שם הואיל וביום לא יהי' שם אין זה אפי' פרוז ב"י. וק"ל דא"כ אמאי תנן אם עתיד לחזור למקומו קוראה כמקומו דהיינו בט"ו ואם לאו קורא עמהן והיינו בי"ד דמשמע אבל לא בט"ו והא ודאי דאין זה רבותא הא דקורא כמקומו בט"ו דהא אפי' ב"ע שקרא בי"ד בעירו ועקר דירתו בליל ט"ו לכרך אמרי' בירושלמי דנתחייב כאן וכאן והביאו לזה הירושלמי כמה מפרשים כ"ש שזה שהוא בכרך וישנו שם בזמן קריאת מקומו ולא קרא בי"ד שקורא בט"ו וע"ב עיקר הרבותא הוא מה שאין קורא בליל י"ד עם בני העיר אע"פ שעודנו שם א"כ ה"ל אם עתיד לחזור למקומו א"ק עמהן דזה הוא עיקר הרבותא מה שאין קורין בי"ד. והיאך שביק העיקר ונקט דבר שאצ"ל. ועוד סיפא דאם לאו קורא עמהן והיינו באין עתיד לחזור בליל י"ד אע"פ שעתיד לחזור ביום י"ד לכרך אפ"ה קורא ביו' הואיל וה"ל פרוז ב"י דהיינו בי"ד ומשמ' אבל לא בט"ו דהא האי סיפא היפך לרישא דבעתיד לחזיר למקומו קורא כמקומו אבל באין עתיד לחזור למקומו לא.