טורי אבן רא

ארמי דאר"י השואל צרכיו בלשון ארמי אין מה"ש נזקקין לו לפי שאין מה"ש מכירין בלשון ארמי ופי' קצת מן המפרשי' דווקא לשון ארמי אבל שאר לשוני' ל"ל בה פי' שלשון ארמי מגונה בעיני מה"ש משא"כ בשאר כ"ל אלמא גרע ארמי מכל הלשונות. מיהו י"מ דהא דא' אל ישאל צרכיו בלשון ארמי ל"ד הה"נ כ"ל חוץ מלה"ק בכלל ארמית הוי א"כ אין ראי' משם שארמית גרע מכ"ל

אבל קורין אותו ללועזו' בלעז. משמע שאחר קורא להוצי' הלועז והוא יי"ח בשמיעה וה"נ מסיים והלועז ששמע אשורית יצא משמע ששמע מאחר והוא יוצא עי"ד שמיע'. וק"ל הא הני בבא דרישא עד השתא קא עסיק בקורא עצמו הקורא למפרע קרא ע"פ קרא תרגום בכל לשון והשת' התחיל בבבא זו לדבר מן השומע ה"ל למתני קורא לועז בלעז והלועז שקרא אשורית יצא. וי"ל דמש"ה עסיק בהאי בבא מן השומע דקמ"ל דאע"פ שהקורא יודע אשורית ולעז אפ"ה מוציא את הלועז בלעז ולא אמרינן שהקורא עצמו אין יכול לצאת בלעז הואיל והוא יודע אשורית וא"כ א"י להוציא את הלועז בלעז דדמי למי שאינו מחויב בדבר שאין יכול להוציא אחרים יי"ח וכדאמריני' בירושלמי יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא אחרים בלעז יבא כהדא כל שאינו מחויב בדבר אין מוציא את הרבים יי"ח פי' דס"ל להירושלמי יודע אשורית ולעז אין מוצי' יי"ח עצמו בלעז קמ"ל מתני' דלא. אי משום דס"ל דאפי' לעצמו מוציא בלעז ואי משום דס"ל דאע"ג דלעצמו אין יכול להוציא בלעז אפ"ה מוציא ללועזות בלעז ולא דמי לא"מ בדבר דהא מ"מ בר חיוב הו במקרא מגיל ודמי להא דאמרינן בספ"ג דר"ה (דף כא) כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא והיינו טעמא משום דכל ישראל ערבין זה בזה למצות וכיון דחבירו לא יצא כאלו ל"י הוא עצמו משא"כ א"מ בדבר דאין עליו ערבות בהא. וכמש"כ התוס' והמפרשים בפ"ו דברכות (דף מח) ולא גרע מזה היודע אשורית ולעז דיכול להוציא חבירו הלועז מטעם ערבות אע"ג דלעצמו א"מ בלעז ולא עוד אלא אפי' לדעת בעל הלכות גדולות דס"ל בכל המצות דלאח' שיצא א"מ הואיל דמעת' א"מ בדבר כמ"ש שם בספ"ג דר"ה בחי'. אכתי לא דמי דשאני התם כיון דכבר יצא שוב ה"ל א"מ בדבר אבל יודע אשורית ולעז אע"ג דלעצמו א"מ בלעז אכתי בר חיוב' כיון דל"י עדיין לעצמו ומוציא ללועז בלעז $$ציור בספר$$ וכ"ת למאי דפי' תקשה להירו' ממתני' י"ל דהאי ירוש' משבשת' היא ובמ"ש הר"ן ואין למדין ממנו ומ"מ מתני' קמ"ל דלא נימא הכי. מיה' א"ל דהעיקר כדברי הירו' ומתני' לק"מ דהא דמשמע מתני' דיודע אשורית ולעז יכול להוציא הלועז משום דס"ל לתנא דמתני' הרהור כדיבו' דמי ומיירי שהלועז יש לפניו מגילה כתובה בלעז ושומע מתוכה. והשתא דל קריאות הקורא מכאן הוא יוצא עי"ד הרהור של עצמו שמטה את אזנו לשמוע מתוך המגילה הכתובה לפניו כל סיבה ותיבה ויוצא עי"ד הרהור של עצמו. והירו' מיירי שאין מגיל' לפני הלועז השומע אלא לפני הקורא דהשתא א"א לו לצאת עי"ד הרהור של עצמו דהא הקורא ע"פ לא יצא אלא משום שומע כעונה הוא דיוצא וכיון דיודע הקורא אשורית דמי לאין מחוייב שאינו מוציא אחרים. א"נ דהירושלמי ס"ל כמ"ד הרהור לאו כדיבור דמי דהא פלוגתא דתנאי היא כמ"ש לקמן (דף יט) ואפי' מגילה לפני השומע א"א לו לצאת מחמת הרהור דעצמו אלא מטעם שומע כעונה הוא יוצא וכיון דהקורא הוא יודע אשורית ה"ל כאין מחויב בדבר דאין מוציא אחרים י"ח

היה כותבה דורשה ומגי' אם כיון לבו יצא למ"ד ספ"ג דר"ה (דף כח) מצות אין צריכות כוונה. האי כיון לבו לקרות כראוי ולא כדרך קורא להגי' שקורא בענין שיכיר השומע מחסירות ויתרות ולא כדרך קריאה. והכי דייק לישנא דכותבה ומגי'. ולהכי לא מקשה מהא כדאקשה מהי' קורא גבי ק"ש כן פי' הר"ן. ואני תמה ע"ז דאדרבה מדקאמר כתבה דרשה ומגי' מכלל דכתיבה ודרשה לא כדרך קורא להגי' מיירי ואפ"ה בעי כוונה. ותקש' למ"ד מצות א"צ כוונ' אבל אני פי' שם בפ"ב דר"ה דאפי' למ"ד מצות א"ל כוונה בקריאות מגילה מודה דצ"כ והבאתי ראי' לזה מהא דפריך הת' למ"ד א"צ כוונה מדתנן הי' עובר אחורי בהכ"נ או שהי' ביתו סמו' לבה"כ ושמע קול שופ' או קול מגיל' אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא מאי לאו אם כיון לבו לצאת. ומשני לא לשמוע לשמוע והא שמע כסבור חמור בעלמא הוא. ואיכ' למידק בשלמ' כל קול שופר אפשר לטעות בקו' חמור. דקול שופר בקול חמור מיחלף. אבל קריאת מגילה שקור' בחיתוך אותיות ותיבות היכא אפשר. למחלף ולמטעי בקול חמור. אלא ודאי במגילה אפי' למ"ד מצות אין צריכות כוונה במגילה מודה דצריך כוונה ומתני' לצדדין קתני אם כיון כאן לבו גבי קול שופר היינו לשמוע ולאפוקי כסבור חמור ולשמוע דמגילה היינו לצאת

מנ"המ כלומר הקורא למפרע לא יצא. ק"ל כיון דבסמו' נ"ל מקר' לכ"ע בין לדבי ובין לרבנן דהקורא ק"ש למפרע לא יצא. אי מוהיו אי מדברים הדברים א"כ ניליף נמי למגילה מק"ש דלא יצא. דהא לקמן בפירקין תנן הכל כשירין לקרות המגילה חוץ מחש"ו. ואמרינן בגמרא מאן תנא חרש דעבד נמי לא ומוקי לה רב מתנא כר"י דאמר גבי ק"ש בלא השמיע לאזניו לא יצא. ונ"ל מקרא שמע דכ"ר גבי ק"ש אלמא גמרינן מגילה מק"ש לענין השמע לאזנך. וה"ה נמי לשאר מצות כדאמר התם. לענין בה"מ ושאר ברכות וא"ב ה"נ ניליף מגילה מק"ש דהקורא למפרע לא יצא וה"נ בסמוך דמייתא מקרא דהלל למפרע לא למה לי קרא ניליף כולהו מק"ש. ולקמן באותן סוגיא יתבאר זה היטיב

מה זמנם למפרע לא. כלומר דהא א"א שיהא ט"ו קודם לי"ד כפירש"י וקשה לי לר"ע דאית ליה בפ"ח דמנחות (דף פ"ב) דאין דנין אפשר משאי אפשר אפי' בהקישא א"כ היכא יליף הכא בהקישא דכתבם מזמנם דלמפרע לא הא כתבם אפשר בלמפרע. משא"כ זמנם דא"א. דהכי אמרינן התם. דר"א יליף פסח דורות דאינה בא מן המעשר מפסח מצרים דאכתי לא הי' נוהג מ"ש. וקא"ל ר"ע וכי דנין אפשר משאי אפשר ובמסקנ' יליף לה ר"א מהקישא דועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה. שיהי' כל העבודות של חדש הזה כזה. והא הקישה הוי. דפריך התם והשתא נמי לפרוך אמר רב ששת זאת אומרת אין משיבין על ההקש ואפ"ה לא גמר ר"ע מההוא הקישא לפסח דורות דאינו בא מן המעשר דפריך ור"ע פסח דאין בא אלא מן החולין מנ"ל ומייתא לה התם מהקישא דחטאת דאין בא אלא מן החולין אלמא אפי' בהקישא אין דנין אפשר משא"א לר"ע. וא"כ לדידי' היכא יליף כתב' מזמנם דלמפרע לא הא הוה לי' אפשר משאי אפשר ואע"ג דפרק ד' דנדה (דף ל"ז) יליף מהקישה דכימי נדת דותה תטמא כימי נדתה דאין ראויין לספירות יבזתה אף ימי לידתה כן ופריך וכי דנין אפשר משא"א ומשני הא מני ר"א היא דאמר דנין ובחר הכי משני ע"כ הקישן הכתוב ומשמע אפי' ר"ע מודה בהקישא ומ"מ לשנויי קמא דמשני ר"א היא משמע דלר"ע אף בהקיש נמי אין דנין אפשר מא"א קשה. ועוד הא כבר פירשו התוס' התם דע"כ ר"ע אפי' בהקיש ס"ל דאין דנין דהא האי ועבדת היקש הוא ור"ע נמי אית לי' ההוא הקישא לכמה מילי. כדאמרינן בפ"ט דפסחים (דף צ"ו). אלא מש"ה ל"ל בהא דועבדת ע"כ הקישן הכתו'. משו' דבלא"ה איצטריך הקישא לשאר מילי בפ"ט דפסחי' לפיכך אין דנין בהאי הקישא נמי אפשר משא"א כיון דהקיש' לשאר מילי קאתא משא"כ האי הקישא דכימי נדת דותה דלא צריך אלא להא ס"ל לשנויי בתרא דדנין אפי' לר"ע. ואפ"ה לשנויי קמא אין דנין כלל אע"ג דלא אתי האי הקישא לשאר דברים. והשתא האי הקישא דכתבם לזמנם. לא מבעיא לשנויי קמא דפ' ד' דנדה דאין דנין לר"ע אלא אפי' לשנויי בררא דע"כ הקישו הכתוב מ"מ כל היכא דהקישא אתא נמי לשאר מילי מע"כ לר"ע אפשר משאי אפשר אין דנין כדמוכח האי דועבדת מ"מ למסקנא קשה דיליף דלמפרע לא מדאתקש זכירה לעשיה. מה עשיה למפרע לא כלומר דא"א לעשות יום ט"ו קודם לי"ד אף זכירה למפרע לא. והא נמי אפשר משאי אפשר הוא והיכא דנין לר"ע אפי' לשנויי בתרא דפ' ד' דנדה הא בלא"ה מבעי לי' הקישא להא דדרשינן בריש מכילתין דקא' אשכחן עשיה כלומר מוקפין בט"ו ופרזים בי"ד זכירה מנ"ל. ומייתי לה מהאי קרא דהימי' האלה נזכרים ונעשים איתקש זכירה לעשי' וכיון דהאי הקישה מבעי לי' להא תו אי אפשר להקיש אדר"ע זכירה ועשי'. דלמפרע לא דאין דנין אפשר משא"א וא"כ מנ"ל לר"ע דלמפרע במגילה לא יצא ועוד תמיה לי יותר הא רבא התם בפ"ד דנדה משמע דלא ס"ל הא הקישא דלידה לזיבה לגמרי דהא ס"ל התם דימי לידה שאינה רואה בהם אינן מותרות ועולה לספירות זיבתה אלמא לית לי' האי שנויי דבע"כ הקישן הכתוב ואע"ג דלא מבעיא לי' האי הקישא למילי אחרינא אפ"ה אין דנין אפש' משאי אפשר והשתא לא מבעי' למסקנ' דיליף למפרע דלא מהקישא דזכירה לעשי' דלרבא אי אפשר כיון דהאי הקישא מבעי לי' לדאמרן בריש מכילתן. אלא אפי' מאי דס"ד דרבא למילף מהקישא דכתבם לזמנם נמי א"א ללמד בהאי הקישא אע"ג דהיקשא זה לא מיבעיא לדבר אחר מ"מ אפי' בכה"ג לרבא גופי' אין דנין אפשר משא"א כדשמעינן ליה לרבא גבי הקישא דלידה לזיבה

ולי נראה לפרש דמה זמנם למפרע לא. לא כמו שפי' רש"י דלמפרע אימים קאי דא"א להקדים ט"ו לי"ד. וכה"ג צריך לפ' נמי הקישא דמה עשי' למפרע לא נמי אימים קאי לפי שיטתו דא"כ ה"ל אפשר משא"א. ואין דנין וכדפי' אלא ה"פ מה זמנם למפרע לא היינו ב"ז שקבע הכתוב י"ד וט"ו המוקד' לפרזי' והמאוחר למוקפי' וזמנם אינן למפר' דלעול' אין זמן המוקפי' קודם לפרזי' דהיינו שיקראו המוקפי' קוד' י"ד שהוא זמן הקבוע לפרזים וכן מה עשי' למפרע לא היינו שיעשו המוקפי' משתה ויום טוב קודם י"ד. הקבוע לפרזים. אף כתבם וזכירה. למפרע לא והשתא אתי שפיר דאין בהקישן אלו דבר שא"א כלל. וכי תימא למ"ד בפ' קמא (דף ד') בחל בע"ש מוקפין וכפרים מקדימין ליום הכנסה. ועיירו' גדולות קורין בו ביום א"כ זמנם גופה הוי למפרע דהא מוקפין קורין קודם לעיירות ובשלמא למסקנא דנפקא לי' מהקישא דזכירה לעשי' ניחא דלעולם אין עשי' למפרע דהא בשחל בי"ד אע"ג דמוקפין קורין ביום הכניסה מותרין ראותו היום בהספד ותענית וכן שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה. כדאמרינן בפ' קמא. אבל למאי דס"ד למילף מהקישא דמה זמנ' למפר' לא. קש'. וי"ל דלהאי שינוי' הכי מקי' לה מה זמנ' למפר' אעשי'.